גירסת הרוצח: "הדוור תמיד מצלצל פעמיים" מופתי
אילו נצמדנו לפניו של ג'ק ניקולסון בגירסה הקולנועית המוכרת של "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", לא היינו קולטים את דמותו החשופה והמרתקת של הנווד הספרותי, כפי שנברא בידי קיין
חורג מהשגרה של סיפורי פשע. "הדוור תמיד מצלצל פעמיים" כריכת הספר
תשכחו שראיתם את הסרט. סרט הוא יצירה אחרת, אופציה אחת מאינסוף אפשרויות פרשניות. הספר של קיין הוא תמצית מרוכזת של כל מיני הסרטים שאפשר היה לרקוח ממנו. הסיפור הכתוב שלפנינו הוא יצירה ספרותית מעודנת, מדויקת ונדירה מסוגה. הכתוב מתנשם הרבה יותר קרוב אלינו מהדבר המרצד על המסך. הוא ממשי ואמיתי וחריף עד שאפשר לחוש בבערתו בתוך גופנו.
ג'יימס מ. קיין (1892-1977), שהיה עיתונאי ותסריטאי, התנסה בכתיבה בז'אנרים שונים. "הדוור תמיד מצלצל פעמיים" מציג את יכולתו לדבוק בהחלטה סגנונית שתובעת משמעת יצירתית אנינה. הוא מקפיד באוצר מלים, בעולם המושגים ובאופן החשיבה של הגיבור שבחר לעצב. מתוך הסיפור שמספר לנו פרנק צ'יימברס, הגיבור, עולה לא רק השתלשלות הארועים, אלא גם פנורמת התבוננות שהסופר פורש לפנינו, דווקא מבעד לעיני הפושע. צ'יימברס מספר מתוך מגבלות אישיותו, אבל הקורא זוכה לראות עמוק יותר ורחוק יותר, ועד פרטי הפרטים של העולם המקיף אותו, כי זאת ספרות במיטבה. קולנוע לא יכול היה להעניק חווייה מעין זו, שבה הקורא הופך לשותף פעיל ביצירה הנותנת בידיו מפתחות להפעלת מלוא טווח הדמיון והאסוציאציות.
אילו נצמדנו לפניו של ג'ק ניקולסון בגירסה הקולנועית המאוחרת והיותר מוכרת, לא היינו קולטים את דמותו החשופה והמרתקת של הנווד הספרותי, כפי שנברא בידי קיין. צ'יימברס של הסופר הוא צעיר ללא עבר (מלבד ביקורים תכופים בבתי כלא במדינות שונות) וללא עתיד (חוץ מחבל התלייה). עשב נטול חִיוּת ושורש, שהרוח מסיעה על הכבישים לכאן ולשם. ההתוודעות אליו מתחילה במשפט מדהים: "זרקו אותי ממשאית החציר בערך בצהריים".
ומכאן ואילך יימסר הסיפור המבעית מפיו בלבד. אך הגרסה שלו אינה דלה. היא חושפת נפש אמריקאית צעירה, נפש תקופתית (שנות השלושים) גברית, ריקה וחסרת מנוחה.
צ'יימברס הוא בטלן, פושע קטן וקשוח, שאיננו יודעים דבר על משפחתו. תנועתו המתמדת, שאין לה כיוון אלא הדרך עצמה, כל דרך, נעצרת לפתע בגלל תשוקה לאשה. התשוקה הופכת לתלות רגשית, והצעיר עובר תמורה. הוא נעשה כבד תנועה, מחויב, מסובך ברצח. החסד שקיין עושה עם הקורא, מסירת סיפור הפשע מעמדתו של הפושע, כמעט מעורר חמלה ומושך אותנו לצידו צ'יימברס.
קיין הניח לרוצח למסור את הסיפור, ובכך חרג מן השגרה הספרותית של גרסת החוקר או הבלש. ולכן, הקורא מוטל מיד אל שולי הכביש עם המספר, אל המקום הדחוס והפרוע, אותו פונדק דרכים עלוב עם תחנת דלק. מתחם פרוץ ובה-בעת מחניק, שבו נושבת האווירה הקליפורנית בשולי כביש שומם באזור של חוות, עם ריחות המטבח הזול, נקניקיות וצי'פס, ומראה האשה הצעירה המלבלבת בין חדר האוכל למטבח. מעבר לכל אלה עולה קול הטנור של הבעל, אותו יווני אוויל, השר בלי-דעת את פזמון ההתרחשות הסוגרת עליו.
קיין גדל לאם זמרת אופּרה ואהבתו למוזיקה מתגנבת אפילו לסיפור האפל הזה. באמצעים דקיקים ונסתרים בונה הסופר את תחושת הזוועה במקביל לרגשות ההזדהות של הקורא הנוטה כמהופנט אל מקום שם לוהטת אהבה צעירה. בטקסט קצר-נשימה, רצוף דיאלוגים לקוניים ונטול תיאורים, יצר קיין ספרות עשירה בתובנות ותחושות. ג'סיקה לאנג, נפלאה וסקסית ככל שתהיה, לא יכלה לעצב טוב יותר את דמות הנערה השחרחורת, בת השטן הקטנה, ה"חתולה מהגיהנום", שהייתה לכוח המניע את העלילה.
ג'יימס מ. קיין, הדוור תמיד מצלצל פעמיים, מאנגלית: לאה ששקו, אחרית דבר: מלאת שמיר, ספרית מעריב, 133 עמ'
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם