בעל תשובה: מבט נוקב על החברה החילונית והחרדית
כמו מחברו משה אופיר, גם גיבור "אחת שאלתי" למד בישיבה וחזר בשאלה. "בעיני איש דתי הספר ודאי ייתפס ככפירה גדולה - בעיניי זהו ספר אמוני", הוא אומר
בתגובה לגזרה השרירותית הזאת הוא לוקח את המצלמה הישנה מבית הוריו ויוצא לתעד באופן אובססיבי את שכונתו. ברגע הזה הקריאה הופכת לא רק להקשבה לסיפור זיכרונותיו המפורטים של תלמיד בגני ילדים ובבתי ספר דתיים בירושלים של שנות השמונים שבוחר לעבור ללמוד בישיבה חרדית ליטאית, מתחתן, מתגרש, חוזר בשאלה ועובר לתל אביב. הקורא הופך גם למי שחש שהגיע לידיו סיפור-תיעוד שניצל. כי כאשר ענר חוזר מסיבוב הצילומים שלו, הוא מגלה שהמצלמה היתה למעשה ריקה מפילם.
בדומה למשה אופיר עצמו, גם גיבור ספרו, הכתוב בגוף ראשון, הופך בסופו של דבר לסופר. כמוהו גם הגיבור נולד בירושלים למשפחה דתית, למד בישיבה חרדית וחזר בשאלה. אבל אופיר מעיד על עצמו שהוא שונה מהגיבור שלו - טיפוס סוער מאוד, ביקורתי, ציני ויהיר, שאינו מקבל מרות. "אמנם שאלתי מחיי מאפיינים מסוימים והענקתי אותם לגיבור, אבל אני אינני ענר קומרה", הוא אומר. "אנחנו שונים - לשמחתי ולצערי - כי לענר תכונות אופי שאמנם גורמות לו סבל לא מבוטל, אבל הוא גם חי חיים רבי-עוצמה".
כמו שחקן שמגלם תפקיד. משה אופיר
ראובן קסטרו
בספר כותב אופיר: "חיי שלי כמות שהם אינם ראויים להיות כתובים על גבי ספר. הם משעממים להחריד וסתמיים לרוב". אבל לווידוי המתנצל הזה הקורא מתקשה להאמין, וחש במעין משחק מסכות. "זה אכן כמו שחקן שמגלם תפקיד במחזה. אותי לא עניינו חייו של ענר כזיכרונות, אלא כספרות".
רבת-משמעות מכך היא השפה הייחודית שאופיר שם בפי גיבורו. ענר מזכיר כמה פעמים את אמרתו הידועה של קהלת "מה שהיה הוא שיהיה", אבל מעניק לה פרשנות חדשה. לדעתו, אין הכוונה שאין חדש תחת השמש, אלא שמה שהיה איננו נעלם כלא היה, אלא ממשיך ומתקיים בהווה. אין זו רק משאלה להשתמרותם של כל אותם סרטי צילום מוחמצים, אלא מובלעת כאן טענה של אופיר, ששלל רובדי השפה שבהם הספר כתוב - שפת התנ"ך, הגמרא, העברית המודרנית המתחדשת במהירות - דינם אינו להיעלם, אלא עליהם להתקיים ולשמש אלה לצד אלה. התוצאה
של השילוב הייחודי והשאפתני הזה מצליחה להפעים לאורך כל עמודי הספר, ומשמשת הוכחה ליתרון האמנותי בשילוב מחוזות השפה השונים.
ענר מספר את סיפור 40 שנות חייו, החל מלידתו ועד החלטתו למות, שמתבררת כהתפתחות נוספת בחייו דווקא. לב הסיפור מיוצג במהלך החיים של חזרתו בשאלה. כתלמיד בישיבה חרדית מדכא ענר את יצריו לטובת הלימוד. את אמו הגוססת הוא נמנע מלבקר מחשש ביטול זמן לימוד תורה. לאחר נישואיו בשידוך ערמומי לאישה בעלת פגם גופני, תחושות התסכול והשקר בחייו כחרדי מגיעות לשיאן, והוא עובר לצד החילוני, מתאהב באישה וגם נפרד ממנה. "ואולי לראשונה בחיי, ידעתי שאני קיים", הוא כותב. "זוהי המעולה שבתחושות. טובה מאהבה... כאילו קיומי ודאי לי, מוחלט וגמור. תחושה שלא חשתי מילדות. עם אהובתי הייתי ממש. בחיים עצמם... היתה זו התקופה המאושרת בחיי".
זוהי משמעות "אחת שאלתי"?
"מעבר לרצונו של ענר באותה אהובה אחת, הביטוי הזה מספר תהלים מתייחס לאלוהים. כי למרות כל התהפוכות שענר עובר, מאלוהיו איננו יכול להשתחרר. לכן למרות שבעיני איש דתי הספר ודאי ייתפס ככפירה גדולה, בעיניי זהו ספר אמוני".
חזרתו בשאלה של ענר יחד עם מבטו הנוקב והרגיש מאפשרים לו התבוננות מיוחדת על החברה החרדית והחילונית, ובאופן מפתיע הוא מוצא ש"כמה דומים היו, בסופו של דבר, צעיריה המשוחררים לכאורה של העיר העברית הראשונה לחרדיה הכפותים של העיר היהודית הראשונה". לענר חוש צדק מחמיר מאוד, אבל תיאוריו את חוליי הישראליות הם לעתים צדקניים ומוכרים מדי. אלה החלקים הפחות חזקים בספר. אבל רוב רובו חכם ונוקב, וגם מלא הומור ואנושי מאוד. אם יש צדק, עוד נשמע רבות על הספר הזה.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם