שוב יוצא אל המרפסת: אסי דיין מעודד התאבדות
בסרטו החדש "ד"ר פומרנץ" לוקח אסי דיין את העיסוק שלו בהתאבדות צעד אחד קדימה, לכיוון המרפסת
ד''ר פומרנץ, אסי דיין, ישראל 2011
- היינו בהשקת הסרט ושוחחנו עם אסי דיין
המצב הסיזיפי, מטאפורה עתיקת יומין לחיים חסרי התכלית של האדם, שימש את הסופר אלבר קאמי במסה הנודעת שלו "המיתוס של סיזיפוס", שבה תהה מדוע לא מעדיף הנידון לעבדות-עד להתאבד על המשך חסר סיכוי של הניסיון להשלים את משימתו. אסי דיין לוקח ברצינות את הדיון שפיתח קאמי, מעניק לו קרדיט מיוחד בתחילת "ד"ר פומרנץ", ומשתמש בו כנקודת זינוק לטוויית עלילה שהיא בו בזמן פרטית וקולקטיבית, סאטירית וכואבת, מתבוננת פנימה באמפתיה ובה בעת פולטת החוצה גלים של טינה ליתוש הבלתי נחשב, הקרוי גם בן אנוש.
יואל פומרנץ, גיבור הסרט בגילומו של דיין עצמו, הוא פסיכולוג קליני המתמחה במתן עצות מצילות חיים למתאבדים פוטנציאליים. ברגע מסוים בקריירה המדכדכת שלו מבצע הדוקטור מהפך בקו החשיבה שלו, ומעדיף את האופציה המנוגדת - עידוד אנשים לעשות את מה שהם משתוקקים לו באמת: להתאבד.
פומרנץ הופך את דירתו, הממוקמת בקומה ה-12 במגדל מגורים צפון תל אביבי, לאתר המזכיר את הר הקפיצה שליד נצרת, שממנו קפץ פעם ישו עד לשפת הכנרת ומילט חייו מידי רודפיו. הקליינטים של פומרנץ - שלמה וישינסקי, שמיל בן ארי, רבקה מיכאלי, יוסף כרמון - עושים מהלך הפוך. הם מגיעים אליו, שמים לו ביד 2,000 שקל במזומן, מטפסים על אדן החלון, וטראח - מתנפצים על שביל הבטון המוביל אל הבניין. מכריעים עבור אלבר קאמי את ההתלבטות הפילוסופית שלו בעניין משמעות סבלו של סיזיפוס.
עסקי המוות של פומרנץ יכולים היו לשגשג הרבה יותר אילולא היתה טבועה בו אחריות של אב לבנו. כשיואב (מיכאל הנגבי), בנו בן ה-30 של הדוקטור הלוקה בתסמונת אספרגר, עוד היה קטנצ'יק, הגברת פומרנץ, אם התינוק, טרפה חייה משום שהתקשתה לעמוד בתהליכי הנידוי החברתי שיעברו על בנה כשיתבגר. כיום, כשהילד כבר גדול, הוא בהחלט מעורה בחברה: הוא מכהן כפקח
הפסיכולוג חש צורך לפרוש חסות אבהית מתמדת על בנו הפגום לכאורה, ובכך מיישם פעם נוספת את הסיטואציה שהזינה כבר את דיין בסרטו הקודם "הבשורה על פי אלוהים", שבה בורא עולם, עם גב תפוס ומכור לפרוזאק, משגר את ישו בנו לסיבוב הופעות חוזר בארץ הקודש.
בפרמיירה העולמית של "ד"ר פומרנץ", שנערכה בחודש אוקטובר האחרון במהלך פסטיבל הסרטים בחיפה, נשא דיין דברי הקדמה שבהם קבע כי השנה הנוכחית היא אולי החשובה בחייו. עד כה, הסביר הקולנוען, הוא נאבק בצלו הכבד של אביו משה דיין, שללא ספק הביס אותו, את בנו, בכל התמודדות פרטית שהשניים ערכו ביניהם. אלא שממש כעת הוא, הבן אסי, עומד על סף אפשרות חלוצית שאינה מוכרת לו - האפשרות לנצח פעם אחת את אבא משה. כידוע, רב-אלוף דיין הלך לעולמו בגיל 66, ואילו אסי עצמו יליד 1945, כלומר מצוי בנקודת זמן שבה הוא קרוב לניצחון בכורה על אבא, לפחות בכל הקשור למאבק כנגד המוות.
"החיים הם מחלה עם 100 אחוז תמותה", מעיד פומרנץ בראשית הסרט על תחום העיסוק המקצועי שלו. בשנת 1996, כשאסי דיין היה בן 51, הוא ביים את "מר באום", שבו מתבשר גיבור הסרט בן ה-51, שאותו הוא עצמו גילם, כי נותרו לו עוד 92 דקות לחיות, כלומר עד מועד סיומו של הסרט. האיחוד בין המדיום הקרוי חיים לבין המדיום הקרוי יצירה אמנותית הוא בבחינת מושכל ראשון כשניגשים לפענח את סרטיו של דיין, הנוטה לבנות אותם סביב דמות של יוצר/בורא, בין שמדובר בסופר ("שמיכה חשמלית ושמה משה", 1994; "פוטו רומן", 1987) ובין שמדובר באלוהים עצמו ("הבשורה על פי אלוהים", 2004) או בנציגיו הישירים - הפסיכולוגים שמפסלים את נפש הדמויות שסביבם. כך הוא המצב ב"ד"ר פומרנץ", וכך כמובן, גם בסדרה "בטיפול", שדיין אמנם לא היה שותף ביצירתה, אך הוא גילם בה את הדמות הראשית - הפסיכולוג ראובן דגן.
מלכה הזונה, אחת מהדמויות המובילות ב"שמיכה חשמלית ושמה משה", מתלוננת שכל החיים האלה הם בסך הכל "על יד וכאילו". בוסקילה , הסרסור שלה, מוסיף תוקף משלו לקביעתה כשהוא מאבחן ש"אין תוכנית". העולם על פי בוסקילה מתנהל ללא מטרה וללא נקודות ציון. ב"ד"ר פומרנץ" מפקיע אסי דיין את הדיבור הזה מידי הדמויות שברא, והוא עצמו מישיר מבטו אל המצלמה ומבשר לצופיו/מטופליו שכאן שולט רק "הארעי, האקראי והסתמי". ובהיעדר נקודת כובד שבה יכול להיאחז הכאוס הפרטי, ואולי הלאומי, כל שנותר לבני האדם הוא להמתין לדו"חות חניה, שבהם מפורט לאן ניסית להגיע, והיכן חנית לבסוף. אגב, ניתן לחסוך את כספי הרפורטים. כלומר, אפשר ישר להתאבד.
בכל הקשור להתאבדות, דיין אינו מפריד בין האישי לקולקטיבי. כבר בסרטו הארוך השני, "חגיגה לעיניים" (1974), שיגר דיין את גיבורו למטולה כדי שיוכל להתאבד שם בשקט. אך כידוע אין שקט בגבול הצפון. זאת לומד לדעת המתאבד הפוטנציאלי כשסביבו מזמזמים קולות מלחמה, המפריעים לו להתריס כנגדם במוות הפרטי שלו. ואיך מתקשר אקט ההתאבדות האינטימי עם כל המהומה הצבאית שמסביב? פשוט מאוד, המתאבד בפוטנציה אוחז בתואר "המשורר הלאומי" של המדינה.
כשהטיפוסים השונים המייצגים את המרקם החברתי בארץ מטפסים עד הקומה ה-12 כדי לערוך את החוזה האחרון שלהם עם פומרנץ הם כבר לא עצמם, הם ייצוגיים. ממש כמו שמה של הקומדיה שדיין ביים לפני 30 שנה: "עם ישראל חי - שם זמני". והדגש הוא על המחצית השנייה של השם. עשר שנים מאוחר יותר, כשדיין הציג את סרטו האפוקליפטי "החיים על פי אגפא", קיבלה הזמניות הזאת את התממשותה האלימה, ברגע חיסולם הקולקטיבי, הציבורי, של כל משתתפי עלילת הסרט. כלומר אלה שקודם לכן סברו כי ניצלו כביכול ממחלת הסרטן או מסתם נטיות אובדניות.
סרטי דיין אף פעם לא פעלו בתוך בועה פרטית. אפילו קומדיית בורקס כמו "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), שכבר בשמה טבוע לעג למיתוס לאומי, מטילה על חזית הדרום מצב חירום צבאי, כדי להשיב בת אובדת לאביה המודאג. ומה שטוב היה לסרג'יו קונסטנצה, בוודאי שטוב עד היום לאסף, בנם של רות ומשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם