לא הכל נוצץ: הרגעים הזכורים של האוסקר
האלי ברי רעדה מבכי, אנג'לינה ג'ולי הודתה שהיא מאוהבת באחיה, צ'רלי צ'פלין קיבל את הכבוד הראוי לו וונסה רדגרייב יצאה נגד הציונות. הרגעים המרגשים, המביכים והמזעזעים של טקס האוסקר לאורך השנים
ב-2002 זכתה האלי ברי בפרס השחקנית הטובה ביותר על התפקיד שלה ב"מונסטר בול". זאת לא הייתה הפתעה גדולה - הוליווד מחכה לנשים היפות שיעשו סרט אחד נורמלי והופ, אוסקר (ראו מקרה ג'וליה רוברטס וסנדרה בולוק)
סרטי שואה תמיד עושים את העבודה כשזה נוגע למצביעי האקדמיה (לתשומת לב המתמודדים "הערת שוליים" ו"פרידה"). רוברטו בניני קיבל אוסקר על "החיים יפים" בטקס האקדמיה ה-71 - אם בכלל אפשר לקרוא לו סרט שואה - והדבר היחיד שהיה מביך יותר מהתקף הפסיכוזה שלו הוא השמאלץ שעטף את הזכייה הלא מאוד חשובה הזו, והשתקף בפרצופיהם ה"נרגשים" של אורחי הטקס. אה, חוץ מסופיה לורן שתמיד, איכשהו, נראית מלכותית.
מרלון ברנדו קיבל אוסקר על תפקידו ב"הסנדק", אך החליט לשלוח במקומו לבמה אינדיאנית אקטיביסטית שהציגה את עצמה כ"סאשין נוצה-קטנה" לסרב לקבל את הפרס, בשל מה שהיא הגדירה כ"יחס של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה אל האינדיאנים". המחאה המשונה הזו התקבלה בתגובות מעורבות של הקהל - מחיאות כפיים מעורבבות בקריאות בוז. מאוחר כך התברר שמדובר בשחקנית כושלת בשם מריה קרוז, שמיד נכנסה לרשימה השחורה של כל מפיקי הוליווד.
>
כנראה הנאום המשובש ביותר בהיסטוריה של טקסי הפרסים באשר הם, אבל לפחות הוא הוליד ציטוט שבתרבות הפופולרית מאזכרים עד היום. ב-85' סאלי פילד קיבלה את האוסקר השני שלה על "מקום בלב" והחליטה לקנח את נאום התודה שלה בהכרה שהיא סוף סוף מרגישה שאנשי האקדמיה מחבבים אותה.
האלי ברי היתה חייבת לתקן את הרושם הרע שהותיר נאום הזכייה שלה שנה לפני כן, ואדריאן ברודי בהחלט עזר לה עם הנשיקה שהדביק לה בלהט הרגע כשזכה בקטגוריית השחקן הטוב ביותר על משחקו ב"הפסנתרן". אף אחד לא הימר על ברודי שינצח תותחים כבדים כמו ג'ק ניקולסון וניקולס קייג'. טוב, כמו ניקולסון.
ה"סטנדינג אוביישן" (מחיאות כפיים בעמידה) הארוך ביותר בתולדות הטקס התרחש ב-77' כשצ'רלי צ'פלין, שבגלל בעיות משפטיות בארה"ב נמנע מלהגיע ליבשת במשך 20 שנה, החליט לחזור מהגלות ולקבל אוסקר על עבודתו הקולנועית לאורך השנים.
טקס האוסקרים של 95' זכור לא רק בגלל הניצחון של "פורסט גאמפ" על "חומות של תקווה" ו"ספרות זולה", אלא בעיקר בגלל ההנחיה המביכה של דיוויד לטרמן, שהתחיל את הערב בלהכיר בין אופרה וינפרי ואומה ת'ורמן, בבדיחה לא מוצלחת במיוחד על השמות האקזוטיים שלהן. כמו תאונה בהילוך איטי, מומלץ.
הכל כל כך עצוב בזכייה הזאת של אנג'לינה ג'ולי בקטגוריית שחקנית המשנה ב-2000 שקשה לדעת מאיפה להתחיל - העצב של וינונה ריידר, שיזמה את האדפטציה של "נערה בהפרעה" והפיקה אותו בשביל לקבל אוסקר בעצמה, הפנייה של ג'ולי ל"אבא הטוב" שלה ג'ון ווייט שניה לפני שהשניים הסתכסכו, או השתיקה המביכה בקהל כשאנג'לינה בוחרת לפתוח את נאום התודה שלה בוידוי שהיא "לגמרי מאוהבת" באח שלה (שאותו גם נישקה על הפה לאחר הזכייה וזעזעה את אמריקה)?
ונסה רדגרייב קיבלה ב-78' אוסקר על התפקיד שלה ב"ג'וליה" והחליטה להתייחס למפגינים מהליגה להגנה יהודית שעמדו מחוץ לאולם והפגינו נגד השחקנית האנטי-ישראלית: "אני מצדיעה לכם שאתם לא מאויימים מחבורת בריונים ציוניים". בתגובה, נשמעו בקהל כמה קריאות בוז, לצד מחיאות כפיים. כשעלה התסריטאי היהודי פאדי צ'ייפסקי להעניק פרס לתסריט המעובד הטוב ביותר החליט לענות לרדגרייב המגעילה: "נמאס לי מאנשים שמנצלים את טקס פרסי האקדמיה כדי להפיץ את הפרופגנדה שלהם. אני מציע לגברת רדגרייב להפנים שהזכייה שלה איננה תפנית היסטורית", וזכה לתשואות רמות באולם.
עוד כמה רגעים זכורים: רובין וויליאמס במחווה לסאות' פארק, ג'ק פאלנס יוצא נגד אובססיית הנעורים של הוליווד, איש עירום פורץ לבמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם