דוהר קדימה וניצב עמיד: על הכרך האחרון של שירי דוד אבידן
הכרך הרביעי והאחרון של כל שירי דוד אבידן הוא גם פרידה מהדור שידע את המשורר לפני שספריו אזלו מהמדפים
הדומיננטיות של אבידן בשירה ובתרבות העברית נעוצה בהיותו תנועה שירית בפני עצמה, אבל לא פחות מכך בדמותו הכריזמטית וברב-תחומיות של יצירתו. בעוד שרובה ככולה של השירה העברית היא לירית, אבידן הוא הפוטוריסט הכמעט יחיד בה, שבמשך כ-60 שנות כתיבה נותר "דוהר קדימה וניצב עמיד" (" שתי סונטות"), ושמרבית שיריו נותרו מלאי חיים ו"דחופים" (מונח שאבידן מרבה להשתמש בו).
הוא איננו משורר מתבונן או מהרהר; הוא מפלס דרך. הוא איננו מפייס אלא מתגרה. לא מנסה לכתוב יפה אלא להדהים. הוא משורר טוטאלי: "האכילה היא בהחלט / תחליף דחוק לתנועה- / ולא , לפי הסברה הנפוצה, / התנאי להתקיימותה". אבידן , בעיקר המאוחר, מעריץ את הקדמה והטכנולוגיה, מנסה להתחדש תדיר ולשחרר את עצמו מכל מסורת שירית. בשיאה שירת אבידן היא שירה וירטואוזית וחכמה מאוד, שילוב העושה אותה לפסגה בלתי ניתנת לכיבוש בשירה העברית.
הכרך הרביעי של כל שירי אבידן כולל את שני ספריו האחרונים, "ספר האפשרויות" ו"המפרץ האחרון", ושירים שנכתבו אחריהם, עד למותו ב-1996. "ספר האפשרויות" יצא לאחר כשבע שנים שבהן אבידן כמעט לא פרסם שירים, ובו הוא חזר לסגנון שבספריו המוקדמים יותר, מסורתי יחסית ופחות אקספרימנטלי. בשיר "דחוף לתת לעצמי" מסביר אבידן את שבע שנות שתיקתו, ומעיד על עצמו שאמנם "יש לי כתיבה זורמת, ואני מתגבר כמעט
אחת האספקות הגיעה בשנת 1991 עם מטחי הטילים מעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. במהלך המלחמה אבידן שהה בירושלים, אבל גם מעונו בתל אביב שימש לו לאפשרויות כתיבה. הוא התגורר ברחוב שמשון הגיבור (מספר 11), כתב על שמשון והזדהה איתו. אבל עיקר עניינו היה מעבר לדמות זו או אחרת, מעבר למלחמה ולשלום. מה שעמד לנגד עיניו הוא הלשון ואפשרויותיה, תחום שהפליא לעשות בו: "אנשים כמוני ולא כמוך/ קובעים את הפוליטיקה של הלשון.../ אנחנו אחראים לכל מה שקורה בלשון בכל רגע ורגע.../ אנחנו קובעים את התעופה המתמדת, העל-מהירה, של הרחשים הלשוניים" ("הפוליטיקאים של הלשון").
"לא היה לי חלק בתהילת המלחמות (הניצחונות)/ אל תגישו לי לפירעון את שטר-המחדלים/ וכו'". ובכל זאת אי אפשר להתעלם שאבידן, במקרה הטוב, הוא אדם שבז לחולשות אנוש, התחשבן עם כולם ושילם על כך מחיר אישי כבד בתנאי חייו. רבים משיריו הם לא יותר מאשר התחכמויות נחמדות - ולפעמים פשוט בלבול מוח - עד שאי אפשר לשמוע בהם אלא את קולו הרועם שלו. עם השנים החלק היחסי של השירים הטובים בספריו הולך ומתמעט, והניסיונות להתחדש מתרבים ומתפרצים.
בכל אחד מכרכי "כל שירי אבידן" כללו העורכים תוספות יקרות מציאות: תרגומים פרי עטו, דיגומים שכתב (פרודיות על סגנונות כתיבה של משוררים מוכרים), עבודות פלסטיות של המשורר, תצלומים של מהדורות ראשונות של הספרים, כתבי יד. לכרך הרביעי מצורף דיסק הכולל תקליט וקלטת שאבידן הוציא ובהם הוא קורא משיריו. ההאזנה לקולו מקריא את שיריו (המוקדמים בעיקר) לאט וברגישות מגלה צד בלתי צפוי במשורר, שמוחו היה מואץ ממנו עצמו.
הקריאה המרוכזת בכרך המלא והגדוש הזה גורמת לא פעם לתחושה של הרעלת חמצן. בעיזבון המשורר נמצא פתק שעליו רשם אבידן את השורות הבאות: "הלב בגוף לרגע מתארח/ ואחר כך פורש/ בלי להשאיר לא צבע ולא ריח/ ולא יורש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם