חברים נפרדים מג'קי מקייטן: "הוא מת עצוב"
מרגלית צנעני מרגישה רגשות אשמה שלא עשתה מספיק בשבילו; אביהו מדינה עצוב ש"הוא לא נלחם במחלתו"; אבנר גדסי לא ישכח איך קשר את עצמו בכבל של המיקרופון ואחיו דוד - איך בהופעה בצה"ל העלו את כסא הגלגלים שלו על טנק; ויהודה קיסר ויענקל'ה מנדל כועסים על התקשורת ועל המדינה שלא תמכו בו
הוא הגיע לתודעה הרחבה בשנות השמונים לאחר שכתב את השיר "אלינור", שבוצע תחילה על ידו אך התפרסם בגרסת הכיסוי של זוהר ארגוב. וזכה לחשיפה גדולה עם השירים שביצע "המענטזת", "ראש העין" ו"מריומה" ששר עם חנה לסלאו. בשלב מסויים נעלם מהתודעה.
בשנות התשעים הוא החל לחזור בתשובה. הוא סרב להופיע בפני קהל מעורב ולשיר בשבת, שר טקסטים מהמקורות והפסיק לבצע את שירו הפרובוקטיבי "המענטזת" במלותיו המקוריות, שכוללות את הטקסט: "אני עובר ברחוב, הולך ישר בשקט/ במדרכת ממול עוברת חתיכה/ את שני הישבנים שלה היא מנדנדת". לאחר חזרתו בתשובה שינה את שם השיר "המענטזת" ל"הצלתי את חיי" והחליף גם את מילותיו: "אני מודה לאל כל בוקר מחדש/ על שזיכה אותי לחזור בתשובה/ גופי ונשמתי תשיר בקול נרגש/ ולזכות כל פעם עוד בחור חדש".
לפני כשש שנים גילח את זקנו ופיאותיו, והחליף את הכפה השחורה בבנדנות ובכובעים משונים למיניהם (על אחד הכובעים ההזויים, למשל, יש 22 משקפי שמש). לאחר כעשרים שנה הוא גם חזר להופיע בפני קהל מעורב. אבל אמר שהוא לא חזר בשאלה. "אני עדיין לומד בישיבה, ושואף לשלב את זה עם הופעות", אמר לי אז בראיון עיתונאי, "בהופעות אני מוריד את ה'מדים' של הקדוש ברוך הוא כי לא יאה להופיע עמם בפני קהל מעורב". למרות נסיונותיו, הוא לא הצליח לחזור לתודעת הקהל.
חייו של מקייטן ידעו קשיים רבים: השיתוק ליווה אותו מהגיל הרך ומצבו הבריאותי התדרדר עם השנים. הוא חווה קשיים כלכליים ושקע בחובות גדולים. הוא התגרש פעמיים. הוא חי בגפו בבית קטן בן שני חדרים והתקיים מכספי ביטוח לאומי. הוא נשכח מלב הקהל והתקשורת, והנורא מכל: ב-17 במרץ 2005 נפטרה בגיל 15 בתו היחידה שרית, שסבלה ממומים מולדים.
"היה לו קול מאוד נדיר, הוא היה זמר נשמה אמיתי", אומר יהודה קיסר, חברו מאז שהיה בן 16, שהפיק לו שלושה אלבומים. "הוא אהב מאוד לשיר על אף נכותו. יכול היה לשיר על הבמה במשך חמש שש שעות ללא הפסקה. אני מרגיש רע בגלל שלא מתייחסים פה לזמרים הוותיקים, ומפסיקים להזמין אותם לתכניות טלוויזיה ורדיו. אז הם נשארים בבית, שותים, לא עושים כלום. זמר שהיה רגיל לתהילת עולם יושב עשר שנים בבית. ג'קי מקייטן רזה מאוד, נהיה רבע מהמשקל שלו. הוא עבר צינתור ובזמן האחרון היו לו בעיות בכבד שכבר לא תיפקד. איבדתי אדם שהיה חבר שלי ארבעים שנה".
"זה הכה אותי בהלם כשאמרו לי לפני כמה שעות שג'קי מקייטן מת, כי הוא מת עצוב", אומרת לנו מרגלית צנעני. "צר לי עליו. זה כואב ומר. וגם יש לי רגשי אשמה מזעזעים, של זחיחות הדעת שלא שמתי לב, למרות שבסתר לבי ידעתי שהוא לא
"היינו חברים למקצוע וחברים בחיים", אומר לנו אבנר גדסי, "הוא היה לא רק זמר מצויין אלא גם מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו ויוצר אדיר. הוא הכיר מוזיקה לועזית על בוריה. הוא מזכיר לי תקופה שהמוזיקה היתה יפה, תמימה ואמיתית, שבה הכסף לא היה העיקר. העיקר היה לשיר ולשמוח. אני לא אשכח איך ג'קי לקח הכבל של המיקרופון, כרך אותו סביב הגוף שלו, ממש קשר את עצמו, ואמר 'אני לא נותן לאף אחד את המיקרופון'. הוא רק רצה לשיר".
דוד מקייטן, אחיו של ג'קי שהיה בתקופה מסויימת גם אמרגנו, סיפר היום למעריב: "אני הייתי האח הגדול והוא בן הזקונים, והייתי מאוד קשור אליו. הוא היה אדם מאוד חם, עם אהבה לזולת, עד כדי כך שלא בחל בשום אפשרות שנקראה בדרכו להופיע בהתנדבות בפני ילדים חולים, ילדים מוכים, בתי כלא והצבא. פעם, בהופעה בפני חיילים, הרימו אותו עם כסא הגלגלים על טנק. היה בו פרגון בלתי נלאה לאמנים אחרים, והפריצה של זוהר ארגוב המלך היתה עם שיר שג'קי כתב, 'אלינור'. הוא היה בין הזמרים המובילים, פרץ את הדרך למוזיקה המזרחית, והיה אמן בנשמתו".
"ג'קי מקייטן היה ריי צ'ארלס של המוזיקה הישראלית", אמר מתיתיהו יהונתן סימפלי, אמרגנו לשעבר וחברו מזה 20 שנה של מקייטן. "היה לו את הקול המזרחי אבל היה לו גם קול של סול שלא מהעולם הזה. ג'קי ידע לקחת את הדברים היומיומיים הפשוטים ולתת להם משמעות אמיתית, למשל שיר שעסק בסחוג. והוא לא היה רק מוזיקאי מצויין, אלא גם ידע לשווק את עצמו. היו לו משפטי מפתח, אחד מהם היה 'אני לא רוצה להיות זמר מספר אחת, אלא זמר מספר שתיים, כי זמר מספר אחת תמיד מחליפים, אבל מספר שתיים שומר על מקומו'. למרות מצבו הקשה הוא כל הזמן התעסק במוזיקה. בתקופה האחרונה הוא היה מאוד חלש והתקשה לאכול. ביקרתי אותו בבית חולים אמש. בגלל שידעתי שהוא מאוד אוהב אוכל תימני ביתי, הבאתי איתי את המאכל זום. הוא אכל את זה בעזרת קש".
"לג'קי היה כשרון גדול, אבל אף פעם הוא לא הסתדר מנהלתית בהפקה של הכשרון שלו", אמר לנו אביהו מדינה. "הוא היה איש טוב, הופיע הרבה בהתנדבויות או במחירי רצפה, כי הוא אהב לשיר, אבל זה לא קידם אותו אלא הוריד אותו, הוא לא שמר על פאסון. הוא היה טרגדיה מהלכת. קבלת ההחלטות שלו לא היתה נכונה. והוא לא נלחם. אני זוכר שהפצרתי בו, עוד כשהיה צולע: אל תיכנע לכסא! תתאמץ! אבל הוא נכנע לישיבה על הכסא ולמגבלה. הוא הרים ידיים, לא שמר על דיאטה נכונה, לא צמצם את השתיה שלו, לא צמצם את העישון שלו. כל שיחה שהיתה בינינו תמיד התחילה או נגמרה בדמעות".
הזמר והיוצר סגיב כהן, שביצע איתו דואט לפני כשש שנים, "סופרים את הקופה", סיפר: "אני זוכר שג'קי, למרות המגבלה שלו, היה כל כך מלא בחיות, ולכן אני מתקשה לתפוס שהוא לא בין החיים עכשיו. עם כל הקשיים שהוא חווה והחיים הלא קלים שהיו לו. הוא תמיד היה מסתלבט על עצמו. למשל, כשהיה צריך לנוע לאיפושהו והזדקק לעזרה אמר בחיוך: 'יש לי בעיה מוטורית'. הוא היה סטיבי וונדר בכל ההווייה שלו, גם במוגבלות, גם במשקפי שמש וגם בכישרון".
יענקל'ה מנדל, יו"ר אמ"י, מסכם: "ג'קי הוציא שלאגרים, ובאיזשהו שלב חזר בתשובה, ומה שמביא עצב גדול חוץ מזה שבנאדם הולך, זה איך שאמן מסיים את חייו בצורה לא טובה, לא רק בריאותית אלא גם כלכלית. זה לא הסיפור היחיד של אמן שמסיים את דרכו בצורה לא מכובדת. בהרבה מקומות בעולם דואגים לאמנים החוץ ממסדיים, שהם הרוב הגדול. המדינה לא השכילה לדעת איך לטפל באמן החוץ ממסדי. ועל זה אני מצר וכואב. הכי כואב שחתני פרס ישראל בערוב ימיהם מגיעים לפת לחם. לפחות שלושים אחוז מהאמנים הם קשיי יום".
בראיון עיתונאי שקיים כותב שורות אלה עם ג'קי מקייטן לפני חמש שנים, הוא נשמע כעוס במיוחד על הפניית הגב של התקשורת. "אני ממורמר מהתקשורת הישראלית, שהולכת נגדי באופן מגמתי", אמר לי בייאוש. "בשנים האחרונות פניתי פעמים רבות לטלוויזיה וביקשתי שיארחו אותי, כי אני עושה קאמבק ורוצה לקבל ביטוי, אבל תמיד זרקו אותי מהמדרגות.דודו טופז ויאיר לפיד דחו אותי על הסף". ועם זאת, באותו ראיון שקיימתי איתו, מקייטן היה מלא בתקווה לעשות קאמבק ואפילו חלם לפרוץ לתעשיית המוזיקה העולמית. "אני יודע שהקהל מתגעגע אליי, ואני מרגיש חרמנות גדולה לבמה. אני שואף לשתף פעולה עם זמרים בינלאומיים כמו רובי וויליאמס וזיגי מארלי. בשוק הבידור האמריקאי יש עיוור על הבמה, יש סקספוניסט בלי יד שפיתח טכניקה מיוחדת לנגינה אבל אין זמר על כסא גלגלים, והמפיקים בהוליווד בטוח ישתגעו על הגימיק הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם