ראשי » תרבות » טלוויזיהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

חייה של סוכנת: קלייר דיינס על התפקיד הכי גדול שלה

אחרי שגילמה בהצטיינות בת עשרה, אוטיסטית ואת הנאהבת הנצחית יוליה, ניגשה קלייר דיינס לתפקיד הגדול בקריירה שלה: סוכנת ה-CIA קארי מתיסון ב"הומלנד". "האתגר הוא להראות שאמנם היא לא יציבה מבחינה כימית, אבל היא מקצוענית מדרגה ראשונה", היא מסבירה

דמות הבלש הפרטי היא אחת הוותיקות במאגר הדמויות של התרבות הפופולרית: השתיין, המתגרה, הזאב הבודד שמכופף את החוקים. זאת מסורת טלוויזיונית וקולנועית ארוכת ימים שמכתיבה - בנוסף למסגרת הזמן של 24 שעות שבה הגיבור צריך למצוא את הראיה המכרעת - שהדינמיקה בביתו תיסוב סביב לשאלה האם החברה הסבלנית, או אולי האישה לשעבר, יצליחו להתמודד עם כל הצער שהוא גורם.

עם זאת, בימינו מופיע על המסך מקבץ חדש של נשים בלשיות מעורערות שהשתלטו על זירת הפשע, כשהן מצוידות בבעיות פסיכולוגיות קיצוניות לא פחות משל הרוצחים הטרוריסטים שאיתם הן מתמודדות. ראשונה בשורת המתגייסות החדשות נמצאת קארי מתיסון, האובססיבית בעלת ההפרעה הדו-קוטבית, שאותה מגלמת השחקנית קלייר דיינס בסדרה האמריקאית "הומלנד" (yes oh, שבת, 21:35). לא רק שמתיסון היא דמות ראשית שאי אפשר לסמוך עליה, היא גם צריכה להשיג תרופות בחשאי כדי לאזן את מצבה. אם תחשוף את היסטוריית בריאות הנפש שלה היא תאבד את משרתה ב-CIA, וגם, למרבה החשש של הצופים, הפונדמנטליסט המוסלמי שאחריו היא עוקבת בחשאי, 24 שעות ביממה, יימלט ללא עונש.

"היא כולה בבלגן", אומרת דיינס. "אני לא מבלה הרבה זמן במחשבה על לפתות את הקהל או לגרום לה להיראות מושכת, ידידותית או חביבה. האתגר הוא למצוא את הדרך לשחק את האמת, להראות שהיא גם לא יציבה מבחינה כימית, אבל גם סוכנת CIA מקצוענית ומעולה בעבודתה".

משמעות מצבה של מתיסון היא שאין לה עניין ניכר בחברים, בחיי חברה או במשפחה. במקום כל זה היא צובעת את הציפורניים, לובשת שמלה נוצצת ויוצאת לבר כדי לתפוס סטוץ ללילה. דיינס היא הבלשית הכי זוהרת והכי פרועה בשורת המעורערות מדי שכוללת את החנונית המוזרה והמוכה ליסבת סלאנדר מטרילוגיית "מילניום" ("נערה עם קעקוע דרקון") של סטיג לרסון השבדי, שרה לונד הלא מסתגלת חברתית מ"דה קילינג", וממש לאחרונה קתרין רייס-ג'נסן, בגילומה של לורה באך, בדרמת הטלוויזיה הדנית Those Who Kill.

משחקה של דיינס בתפקיד קארי זכה לשבחי הביקורת, הביא לה את פרס גלובוס הזהב עבור שחקנית ראשית, ואפשר גם לטעון שהתפקיד קידם את הקונספט של הגיבורה הראשית הפגומה לטריטוריה לא מוכרת: ההסתמכות שלה על תרופות שומרת אותה במסלול, או מחוצה לו, הצופה לא לגמרי בטוח.

דיינס, בת 32, היא מהשחקנים הבודדים שהצליחו לשרוד פריצה מוקדמת לעסקי השעשועים בתור ילדה כוכבת. כילדה וכנערה היא הופיעה בכמה סדרות מיינסטרים וקיבלה את גלובוס הזהב הראשון שלה, יחד עם מועמדות לאמי, על תפקידה כאנג'לה צ'ייס, נערה בת 15 בדרמה המוערכת "אלה הם חיי". למרות שהתוכנית בוטלה אחרי 19 פרקים בלבד, דמותה של צ'ייס היתה לאייקון טלוויזיוני עבור דור שלם; בת עשרה אמיתית שניפצה את הזיוף הנוצץ של ברנדון וברנדה.

"עשינו משהו שהתברר אחר כך כמאוד רלוונטי וצלח את מבחן הזמן, אבל איך יכולתי לדעת?", תוהה דיינס. "לא היה לי מושג מה זה גלובוס הזהב. אבל ידעתי טוב מאוד מה זה להיות מסכנה ובת 14, וזה כל מה שהייתי צריכה לדעת. כשצילמנו את הפיילוט לא הייתי בתיכון אפילו. הפסקתי ללכת לבית הספר והתחלתי לחיות בגרסת הבמה שלו".

המעבר למסך הגדול הגיע בעיבוד הקולנועי ל"נשים קטנות" משנת 1994, ואחריו גילמה דיינס את בתה של הולי האנטר בסרט "חופשה משפחתית" בבימויה של ג'ודי פוסטר, שאותה העריצה. אבל

את תשומת הלב הבינלאומית היא קיבלה כשגילמה את יוליה מול רומיאו של לאונרדו דיקפריו ב"רומיאו וג'ולייט" של באז לורמן. אחרי ששיחקה גם בסרטים של פרנסיס פורד קופולה ("מוריד הגשם") ואוליבר סטון ("סיבוב פרסה"), דיינס, כמו ג'ודי פוסטר, עזבה זמנית את הקריירה ונרשמה לאוניברסיטת ייל.

"ידעתי שאני צעירה ושעדיין לא בחנתי לעומק את תחומי העניין שלי, אז לא הייתי בטוחה אם אני משחקת מתוך הרגל או מתוך תשוקה אמיתית. ברור שהתברר שהתשובה השנייה היא הנכונה, אבל אני מרגישה יותר בטוחה עכשיו, אחרי שווידאתי", היא מסבירה, ומוסיפה שאבק הכוכבים שלה התנדף מהר מאוד בייל, שם כולם היו "קצת יוצאי דופן ומוזרים".

השנתיים שלה שם, היא טוענת, גרמו לה להבין באיזה סוג של משחק היא רוצה לעסוק, אבל זה לא משהו ששחקן תמיד יכול ליישם. "כל כך הרבה מזה לא תלוי בנו, בייחוד בסרטים. התפקידים שלנו עוברים דרך מסננות של כל כך הרבה אנשים, הבמאי, העורך. מה שבסופו של דבר מגיע למסך זה לא בהכרח מה שהתכוונו לעשות".

בשנת 2002 דיינס חזרה להוליווד ושיחקה, בין השאר, את בתה של מריל סטריפ בסרט גורף האוסקרים "השעות". ב-2007 היא הופיעה בסרט הפנטזיה "אבק כוכבים" לפי תסריט של ג'יין גולדמן, שאותו היא מתארת כ"מודל קלאסי של קומדיה רומנטית". אחרי זה באה הפקה בברודוויי ודמותה של אלייזה דוליטל ב"פיגמליון", אבל היא אומרת שהיא גם נמשכת לציור ולריקוד, שמספקים לה תחושת סדר וכיוון שבתור שחקנית על הסט חסרים לה.

"אני מן הסתם אצייר לפני שאביים", היא מצהירה. "ההורים שלי היו אמנים כך שתמיד ציירתי, ובארבע השנים האחרונות גם חזרתי לרקוד. אני עוד אחזור לזה, שם יש לי הרבה יותר שליטה".

דיינס , שנשואה לשחקן הבריטי יו דנסי, זכתה בגלובוס זהב נוסף בשנה שעברה על תפקידה כאוטיסטית במיני-סדרה "טמפל גרנדין" של HBO. ברור שהיא לקחה ברצינות את משימת הייצוג. "עבדתי עם מאמנת לדיאלוגים, והיא באמת התוותה את הדרך שבה טמפל אמורה לדבר. לפעמים אני עוד חוזרת לדבר כמו טמפל".

במסגרת התחקיר לקראת תפקידה כסוכנת -CIA ב"הומלנד" היא גם ביקרה סוכנים אמיתיים במקום העבודה שלהם ושאלה אותם אילו תפקיד ממלא המגדר בתפקידיהם החשאיים בלוחמה נגד טרור: "זה יכול להיות נכס ויתרון, אבל זה גם יכול להיות בעייתי, ואז הם צריכים להיות יצירתיים. זאת סוגיה ממשית בתרבויות ערביות, שבהן לגברים אין מערכות יחסים עם נשים כמו שיש לנו כאן".

אולי מה שיותר רלוונטי מהמגדר, לצורך התפקיד של קארי, הוא המצב הנפשי שלה. בדיוק כמו סלאנדר, לונד ורייס-ג'נסן, הליקויים החברתיים של הדמות קשורים לכישורים הייחודיים שלה. נראה שנשים בלשיות, שלא כמו עמיתיהן הגברים, חייבות להיות יותר מעצמאיות.

"אני מתבדחת על זה שהיא (קארי) מגיבה ממש טוב לתרופות, אבל אני צריכה להאמין שזה אמיתי", דיינס חשפה לאחרונה. "אנחנו עדיין מנסים להחליט איפה היא ממוקמת על הספקטרום הזה. המצב שלה כנראה יחסית קל. העבודה והמחלה קשורות זו לזו. בשתיהן יש פרנויה, וכשהמוח של מישהו רגיש לזה, הוא כל הזמן מטיל ספק ובודק את עצמו ואת העולם מסביב, וזה מיתרגם מאוד בקלות לעבודה שלה".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...