פצעי בגרות: משפחתו של רונאל פישר נחשפת בסרט חדש
היחסים הטעונים עם האבא, המריבות והדינמיקה הסבוכה בין האחים, הקנאה, הזרות ותחושות הקיפוח: הכל צף במהלך השבוע שבילו ארבעה מהאחים לבית פישר - כולל רונאל וגדעון המסוכסכים - במנהרה שחפר אביהם, ניצול השואה יוסף פישר במחנה הריכוז גוזן שבאוסטריה. התוצאה: "שישה מיליון ואחד", סרטו התיעודי עטור הפרסים של האח דוד. "הספה של פרויד", אומר רונאל, "פראיירית ליד המנהרה של גוזן"
שנה שלמה לקח לאוסטרים להיעתר לבקשתו של דוד פישר ולהסכים לפתוח את המנהרה, ליום אחד. יוסף פישר היה עובד כפייה במנהרה הזאת במשך עשרה חודשים. יהודי ממוצע שרד שם רק שבוע. שם, במנהרה, בדיוק במקום שבו רואים את שריטות הציפורניים של עובדי הכפייה על הסלעים, ואחר כך גם בדרך שעשה אבא שלהם, בצעדת המוות, ממחנה גוזן למחנה המוות גונסקירכן, האחים לבית פישר פותחים הכל. העובדה שלגדול אצלם בבית היה "כמו לגדול בתוך פריזר", השונות בין האחים, היריבות בין רונאל לגדעון. "אילו הייתי חי עם אבא שלי, במנהרות בגוזן, אני מניח שגם איתו הייתי ברוגז, ולא הייתי מדבר איתו", אמר רונאל. "הוא היה מבחינתי אדם שאני לא מסוגל להבין. לא בהתנהגות, לא בהתנהלות. אבל אני אוהב אותו, את אבא. יש אנשים שאני לא רוצה איתם שום קשר. אז מה? זה יכול להיות אבא שלי, זה יכול להיות אח שלי. אבל אני יכול גם לאהוב אותם, בגלל שהם אחים שלי, בגלל שהם אבא שלי. זה לא סותר".
"אני", הוא אומר על גדעון, "לא מתבייש בשום דבר. כולל לא בחולשות שלי, כולל לא בפלוסים שלי. עם הכל אני יכול לחיות. כולל עם העובדה שאני לא רוצה להיות ביחסים עם אח שלי. היעדר הקשר שלי איתו זה מיקרוקוסמוס של כל הסיפור. יש דברים שלא יתיישבו, שלא יסתדרו. זה אני והוא. השואה. הרוע. השישה מיליון".
ביום חמישי עלה למסכי קולנוע לב הסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, "שישה מיליון ואחד" (הופק עבור ZDF/ARTE גרמניה ויס דוקו, בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, משרד התרבות של אוסטריה עילית, קרן העתיד אוסטריה, הקרן הלאומית באוסטריה וועידת התביעות) - מסע בעקבות היומן של יוסף פישר ז"ל, ניצול שואה, שנפטר לפני 13 שנה. שישה מיליון ואחד, כדי "לשבור את הסמל". כמו שהדמות הרשמית של האב שהכירו "נשברה". כי כל כך הרבה פעמים יוסף יכול היה למות, ולא מת.
דוד פישר מגייס למסע את שלושת האחים שלו: אסתי, קואוצ'רית ומנהלת מכללה ללימוד אימון אישי, גדעון פישר, עורך דין מצליח, ורונאל, עיתונאי לשעבר, מנחה טלוויזיה ועורך דין כריזמטי. לפני יותר מעשר שנים כבר כינס אותם, כשצילם את הסרט "רשימת אהבה". "המסע שדוד כפה עלינו", אומרים ארבעתם. בלעדיו, לא היו יוצאים אליו. אמנון, האח הצעיר, שחקן וזמר, פעם כוכב, נשאר בבית. בעבר היה מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים אברבנאל בגלל "רגישות סכיזופרנית". למסע לא יצא, אומרים אחיו, כי "הרגיש לא טוב". עכשיו הוא בסדר.
המסע בעקבות היומן הפך למסע משפחתי. הסרט, מופלא, מרתק, מרגש ומצחיק, מפרק את מערכות היחסים בתוך משפחת פישר. מדובר ביציאה נדירה של סרט דוקומנטרי ישראלי למסך הגדול ולהפצה מסחרית בארץ. "שישה מיליון ואחד" כבר השתתף בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי באמסטרדם, אחד החשובים בעולם. הוא הוזמן להיות הסרט הפותח של פסטיבל לינץ באוסטריה, בחודש הבא.
"טולסטוי אמר פעם, כל המשפחות דומות. הוא שכח להוסיף עוד משפט אחד: 'עד שמגיעים למשפחת פישר'", אומר דוד פישר. "איפה שאני בא לחפור ולחקור", הוא אומר, "אני בא מתוך המון אהבה וכבוד לאנשים. זה נותן את האפשרות, במקרה שלנו, להיפתח, להיחשף ולשתף.
רונאל: "אני ממש אנטי הסרט במובן של החשיפה האישית, כאילו - מיותר. לא עניין של הכוס של האמא של אף אחד, לא אבא שלי ולא מה אני חושב עליו (על גדעון - חק"ב) ולא מה הוא חושב עלי, אבל אם זה מחיר שצריך לשלם, כמו לרקוד במסעדה כדי שיגישו לך סטייק, אז אני ארקוד בעירום. העיקר שהסטייק יהיה טוב".
הם חמישה ילדים. אסתי הבכורה. לפניה נולדו להורים שלהם זוג תאומים שאיבדו. בגלל זה היו חרדים כל הזמן שמשהו נורא יקרה לאסתי, וגם היא תמות. אסור היה לה לשיר, היא אומרת. אסור היה לה לצחוק או לשמוח. "אני שותתת דם, כולי שואה", היא אומרת. ביידיש היו משתיקים אותה. שלוש שנים אחריה נולד דוד, הבכור מבין הבנים. הרבה שנים אחריו נולדו, בזה אחר זה, גדעון, רונאל ואמנון. בין אסתי לגדעון מפרידות יותר מ-12 שנים . במנהרה שחפרו עובדי הכפייה, שבעה וחצי קילומטרים אורך, הם אומרים לגדעון ש"שנים אנחנו מרכלים שאולי אתה לא שייך למשפחה". ארבעה דומים לאמא, הם מסבירים אחר כך, אחד דומה לאבא - גדעון. כי הוא "טכני". "כי לגדעון", מסביר דוד פישר, "יש שריון. מצד אחד, הוא חוסם כל אפשרות לגעת בו באמת. מצד שני, הוא חוסם אותו מלהרגיש דברים, שהרבה יותר קל לי, ברגע, להרגיש בעין אחת עם אסתי. או במבט אחד, עם רונאל".
אסתי: "גדעון גדל הכי פחות מתוסבך. הוא גדל בריא. עד שהוא נולד, ההורים התרככו. רונאל ה'סנדוויץ'. הוא היה בין גדעון לאמנון, והוא קצת נדפק במקום הזה. מהמקום הזה יש איזו שונות בין הפסיכיות של ארבעת האחים לבין הנורמליות של גדעון, או הפוזיטיביות שלו. כי הוא מסוגל לבוא מלב נקי, לא חסר. אנחנו בלב חסר. המבנה הנפשי שלו שונה. אבל גם הנסיבות של חייו היו קצת יותר קלות, יותר מפרגנות, והוא לא מתוסבך כמונו. אנחנו כולנו נורא מתוסבכים. כולנו על הגבול. למרות שרונאל אומר 'אין דבר כזה להילחם על השפיות', אני לא מסכימה. אני חושבת שזאת מלחמה יומיומית. אצלנו במשפחה זאת מלחמה יומיומית. זה שאמנון חצה את הגבול, אז מה? מה ההבדל בין לחצות ולא לחצות? יכול להיות שגם רונאל חצה ואני לא יודעת. אני מדברת על חציה זמנית. זה לא משהו זר לנו. זאת לא מדינה זרה. זה לידינו. זה משהו מוכר. טריטוריה מוכרת לגמרי".
גדעון: "יש שני מעגלים. המעגל בינך לבין עצמך, והמעגל בינך לבין שורד השואה. ההורים שלנו. ככל שאתה מביא את עצמך יותר למקום של השיפוט, למקום של האגוצנטריות, במעגל בינך לבין שורד השואה, אתה תמיד תהיה במצב של 'כמה אני מסכן', 'כמה לא קיבלתי', 'כמה יכולתי לקבל יותר'. התחושה שלי הפוכה. אני נעמד בדום מתוח ומצדיע להורי. אני חושב שדוד ורונאל ואסתי, אלה שלושה מחורפנים שעסוקים באגוצנטריות משוועת".
וכשהם אומרים לך, או מרכלים, שאולי אתה לא שייך למשפחה, מה אתה מרגיש?
"רחמים. עליהם. כן. כואב לי, כואב לי עליהם".
את היומן של אבא שלהם, שכתב בשנתיים האחרונות לחייו, מצאו כבר אחרי שנפטר. תשע שנים חפר בו דוד. "מסע של אדם לתוך חייו", הוא אומר, על עצמו. "אל תוך הזהות שלו. גיליתי את אבא שלי".
בחורף 2009 התחיל את המסע הפיזי, לבד. נסע לאוסטריה ואחר כך לארצות הברית, להיפגש עם האנשים ששחררו את המחנה שבו היה אביו בסוף המלחמה. חיילים אמריקאים שסובלים עד היום מפוסט טראומה. אז קיבל את ההודעה, שהממשלה האוסטרית מתירה לו להיכנס למנהרה שחפר יוסף פישר ז"ל. הוא חזר לארץ והודיע לגדעון ורונאל שהם באים איתו. "לדוד לא אומרים לא", הם אומרים. איש מהם לא ידע שהוא מתכנן לפתוח גם את הסכסוך האישי שקיים ביניהם. על זה סיפר רק לאסתי. "אמרתי לה, 'את הולכת לקלקל לי או את הולכת לעזור?' היא ידעה שיש לי צורך, רצון, עניין, לסגור משהו, לפתור".
איך היה להגיע לשם, בסופו של דבר?
"את הכל, חוץ מהמנהרה, כבר עשיתי לבד, קודם. וכשהייתי לבד, נקרע לי הלב. נשבר לי התחת. והרגליים, והקור, והפחד, והאימה. התחושה הייתה קשה, מעיקה. תחושה של זוועה פרטית. כשהבאתי אותם איתי, הייתה לי מין תחושה סאדיסטית כזאת.'איזה כיף יהיה לי לראות אתכם סובלים במקומות האלה, כמו שאני סבלתי קודם'".
גדעון: "אני ידעתי על ה'מלכודות' מבעוד מועד. ידעתי שזה הולך להגיע. לאדם יש צורך פנימי לסגור מעגלים, גם אם המעגלים האלה בעייתיים".
רונאל: "באתי, כי הסיפור המשפחתי לא מעניין לי את הקצה של הזין. אותי עניינה העובדה שאחי ביקש, ועניינה אותי השאלה הקשה, הלא מובנת לי, איך אנשים מגיעים למצב שבו הם רוצחים כמו שאני תוקע נוד. זאת פעילות כל כך טבעית עבורם, להכות, להרביץ, לענות, להפוך נשים לשפחות מין וגברים לבשר נא. באותה מידה עניין אותי הצד השני. איך אדם, שנעשה קורבן לזה, חי את זה. אני ציפיתי מאבא שלי שימות. אני ציפיתי ממנו שיתאבד. בגלל שאין דרך אחרת. לא רק שזה יותר הרואי, זה יותר מכובד, לו ולאנושות כולה. אבל מאחר שאבא שלי היה בתוך הסיפור הזה, ואני לא יכול לגייס את הריחוק כדי להתעסק עם השאלה הזאת, אז אני לא מתעסק בה. ברגע שאח שלי כן מסוגל ויכול ומכריח אותי להיכנס לתוך הסיטואציה הזאת, אני בא אליה עם המון עניין. זאת המשמעות היחידה שעניינה אותי, לא אחים שלי, לא בטיח".
קראת את היומן של אבא שלך?
"לא. אני לא מסוגל. אני יכול ללחום בטייקונים ובבתי משפט ובשוטרים ובגנבים, אבל אני לא יכול לקרוא את היומן הזה. ואח שלי כן. וזאת שאלה מאוד מעניינת. מאיפה הוא שואב את הכוחות האלה ולמה אני לא".
כשצילמו את הסרט, באוסטריה, לחץ על דוד, אחיו. "עזוב אותך משטויות", אומר דוד שרונאל אמר לו, "תמצא את האנשים שהיו כאן, שומרים במחנה, תסמן את הכתובות שלהם. נלך יחד לגרמניה, נוריד אותם אחד אחד. אם תרצה, גם תוכל לצלם בדרך, ובסוף יהיה לך את הסרט שאתה צריך". " זאת אמת מוחלטת", אומר רונאל. "אני אומר את זה כהאי לישנא. אני מוכן, אמיתי, עם המצלמה, שיביא לי כתובות ומקומות ואנשים, ואני עושה את זה".
עד שהוריהם נפטרו, היו נפגשים כל שבת. עכשיו הם נפגשים פעם או פעמיים בחודש. אבל הקשרים הדוקים, הם אומרים, וזה ניכר. למרות הריב בין רונאל לגדעון. אחד בוטה, השני כמעט ממלכתי. פעם עבדו יחד. כבר בתור עורכי דין. אחר כך העניינים הסתבכו. דוד ניסה להשלים ביניהם. ניסו גם אחרים. הם לא נכנסים אל פרטי הסכסוך "כדי לא לפגוע במקום של הסרט". אוף רקורד - אין. לא אצלם. "מכיוון שרונאל, חשוב לו לחזור ולומר כמה הוא לא רוצה קשר איתי, וכמה הוא פגוע, וכמה הוא כעוס וכועס", אומר גדעון, "הגיע הזמן לעשות סדר. אם את כותבת את דברי ההבל שיוצאים מפיו, אז תרשי לי לומר לאיזון, שבעיני זה משול לזה שמשה קצב כועס על הנאנסות. הוא לא רוצה שום קשר איתן, בשום מקרה, וכל זה למה? כיוון שהוא לקח פוזיציה שמאוד נוחה לו, והוא חוזר עליה כמנטרה. זה מקום שהוא לא הוגן. אם לא הייתי חושב שהוא זקוק לזה, הייתי חושב שהוא עושה את זה בזדון. אבל אין פה כוונת זדון. זה הצורך שלו להתמודד עם הבעיות שלו עם עצמו. כל הקורבנות המסכנים האלה, ה'קוזק הנגזל'. אז לא קוזק ולא נגזל, לא דובים ולא זבובים. קשקש בריבוע. מנטרה שמנציחה את עצמה".
כשצילמו את הסרט והיו באוסטריה, גרו באותו החדר. יחד עם דוד. בעוד חודש, כשייסעו שוב לאוסטריה, להקרנה של הסרט בפסטיבל, שוב יהיו באותה הדירה. איך אתם מתנהלים יחד, תהיתי. "הוא לא קיים", אמר רונאל, על גדעון. "כשהם רוצים הם מדברים וכשהם לא רוצים הם לא מדברים", אומרת אסתי. "יש כל מיני הצגות. הבן של גדעון, כל מפגש משפחתי, כל שבת, על מי הוא יושב? על רונאל. קבוע. הבת שלו, של רונאל, על מי יושבת? כל שבת? על גדעון. אלה עובדות. לדעתי חלק מהעצבים של רונאל על גדעון זה מהמקום של השונות שלו. במקומות שכל כך מטלטלים את רונאל, הוא לא מטולטל".
"אתה לא מוצא בו הד שכן היית רוצה למצוא", היא אומרת לרונאל. "רונאל נורא רוצה לתקן את גדעון, והוא מנסה עם סכין כזאת ועם סכין כזאת. הוא נורא רוצה שגדעון יגיב אליו מהמקום הרגשי, כי הוא נורא רגשי. גדעון מתנהל אחרת, ורונאל מנסה בכל כוחו לטלטל את החומה. כמו שהוא ניסה לטלטל את אבא ולא הצליח. אבל אי אפשר. זה גדעון.
"אמרתי פעם לרונאל, העולם מחולק לחצי. חצי מת עליו, מעריץ אותו, אוהב אותו, לרגליו, וחצי יש להם איתו חשבון. בדרך כלל זה החצי שהוא בוחר. ובתוך החצי של האנשים שלא אוהבים אותו, שהוא לא אוהב אותם, יש המון אנשים שיש לו מיליון ואחת יותר סיבות לכעוס עליהם, מאשר על גדעון. הסיבה שיש לו את הזעם הזה על גדעון, זה בגלל שגדעון לא אדם זר. מהמקום הזה אני יכולה לראות גם את הכעסים שלו, גם את הכאב של גדעון, גם את ההתעקשויות של שניהם. רונאל מתפוצץ מהקרח של גדעון. גדעון לא מראה את הכאב שלו. שומעים את זה בקול, אבל הוא לא מראה. למרות שגדעון, שבשבילנו הוא הבן אדם הכי פחות רגיש, אצלו ישר דמעות. זה קופי של אבא. זה כאילו בטונדה, אבל בפנים סערה".
זה תמיד היה ככה?
"כן. כשהם היו בני 15, אחד הלך לשחייה, השני הצטרף. אחד הלך לסיף, השני אחריו. אחד לומד גיטרה, השני צריך גיטרה. אני חושבת שכששני ילדים גדלים בבית כמו של ההורים שלי, זה בלתי נמנע. ההורים לא השכילו לתת לנו חוויה של 'כל אחד לעצמו'. היינו צריכים להילחם על זה. מהמקום הזה, דיברו אליהם, אל גדעון ורונאל, בלשון יחיד. למשל, 'אני קונה לך סוודר'. אחד קיבל סוודר, ואחד קיבל חולצה. אז פעם אחת רונאל היה לובש את החולצה החדשה עם הסוודר הישן, ופעם אחת גדעון. ואני מדברת על ילדים בני 15. היה ארון אחד, וכל אחד לקח את הסוודר החדש, לפי התור".
בסרט הם מתחשבנים, גם בהקשר של אבא. "זה הציף את המקום הזה של הגנים שלנו", אומרת אסתי. "למה אנחנו משונים קצת, כל אחד מאיתנו, בדרכו. משונים, שלא להגיד מילה אחרת".
רונאל: "אבא שלי היה מאוד פיזי. עולמו היה צר כעולם נמלה. נמלה יכולה הייתה ללמוד ממנו, מה הוא עולם צר. כאב לו בבטן, ברגל ובעין. לא כאב לו בנשמה כלום. ההתבוננות שלו על העולם הייתה מאוד צרה, מאוד נקודתית. אני לא שופט את זה, אני לא מגנה את זה. אני אומר לך כמי שהתבונן על העניין, והדבר נורא מוזר לי. אני, לא מעניין אותי שום דבר פיזי. מעניינים אותי רק דברים שהם נוגעים בנשמה.
"במובן הזה, אני לא מצליח להתחבר לזרעים שלו. אני לא מבין איך יכול להיות שמהזרע שלו יצא אדם כמוני. לא היה בינינו בחייו שום קשר של ממש. היתה אהבה גדולה, הייתה הערצה גדולה שלי אליו, בגלל שהוא פיזי ואני לא, אבל לא היה קשר במובן שמובן לי, למה אני הבן שלו והוא היה אבא שלי. באותה מידה אם הוא היה מספר לי שהוא קנה אותי בחנות, או שהוא מצא אותי ברחוב, זה היה סיפור יותר טוב ומוצלח מאילו הוא היה אומר לי שהוא עשה תנועות עם האגן, שהביאו לכך שנולדתי. שכשהם חיו, ההורים, היה לי מכנה משותף הרבה יותר גדול עם אמא שלי, אבל צריך לומר באותה מידה שבגיל 14 בערך הם מיצו את התפקיד שלהם בעולם מבחינתי. שום דבר שהם אמרו כבר לא עניין אותי".
גדעון: "החיים עובדים הפוך על הפוך. מי שהיה הכי קרוב לאבא שלי, בטח מבין שלושת הקטנים, היה רונאל. זה היה דבר ידוע. בשעות הבודדות שאבא היה בבית, עם מי הוא היה הולך למצוא קנים של ציפורים? רק עם רונאל. עם מי הוא היה הולך לדיג? עם רונאל. עכשיו בא רונאל ואומר 'אבא ואני, קשר? זמן ביחד? תזכירו לי, מי זה אבא? הלו, הלו'. מילא אמנון היה אומר את זה, אני יכול להבין. מילא אני הייתי אומר את זה, עוד איכשהו.
"רונאל הלך בגיל 14 והתאמן בחדר כושר והתחתך. זה מאוד פיזי. אמא של הפיזי. הוא היה עסוק בפיזיות שלו, והיה עומד מול המראה, ועושה משקולות ושרירים ואגרופים ואגרוף. מי עשה אגרוף? אמנון, אני, דוד, אסתי? הוא. הייתה ארוחת שבת ביום שישי, קידוש. היחיד שקיבל במה, כל יום שישי, זה רונאל. שר שירים. 'איי דידי דידי, דיי'. שירי גטו כאלה, שאבא שלי היה מתמוגג. כשהוא היה מנסה להפסיק, אז 'לא רונאלי, עוד שיר אחד'. היה מתחנן אליו. עכשיו, אם חס וחלילה אמנון, שיש לו קול מדהים, היה מצייץ, עם איזה שיר של ה'נעים זמירות', 'שקט, שקט, רונאל, רונאל'. כאילו , רונאל ואבא שלי ניהלו את העניינים".
רונאל תמיד היה הכי כריזמטי?
אסתי: "אני חושבת שהוא נולד כזה, נשבעת לך ביקר לי. הוא היה תינוק קטן, ואני לא יכולתי להפסיק לצייר אותו. כל היום הייתי מציירת אותו. כל הבית היה ציורים שלי, את רונאל".
דוד: "דווקא אחרי שדיברתי על המתח וגדעון ורונאל אמרו מה שאמרו, אני חושב לפעמים שאולי זה בעצם משהו נורא טבעי של קנאה בין אחים שגדלו יחד ומתחרים אחד עם השני".
רונאל: "אצלי תמיד יש את התחושה של הלא ראוי, לא מספיק טוב, לא מספיק אנושי. אפילו חוסר היכולת שלי למחול. זה שם אותי במקום מאוד מוגבל, מסודר, יודע את המקום שלי בעולם. איך אשתי אמרה כשהיא הכירה אותי בצבא? היא אמרה 'וואו, זה בחור נאה, זה ככה, זה ככה'. ואז פתחתי את הפה וגמגמתי. אז היא אמרה 'זה פאק בייצור'".
לפני כמה חודשים הגיש עורך הדין גדעון פישר תביעה ייצוגית, בשם הדור השני, ילדיהם של ניצולי השואה. "הטראומה של הדור הראשון", הוא טוען בתביעה שהגיש, "חלחלה לדור השני". מאז שהוא זוכר את עצמו - עכשיו הוא בן 46 - כל לילה, לפני שהוא הולך לישון, הוא מסדר לעצמו "נתיב מילוט". בודק שהדרך לדלת פנויה. למקרה שיצטרך לברוח באמצע הלילה. "אם זאת לא טראומה שחלחלה מאנשים שהיו צריכים לשרוד", הוא אומר, "אז אני לא יודע מה זה. ולשמוע את דבריהם", הוא אומר על האחים שלו, "מחזק בי את התחושה שיש הרבה היגיון בתביעה שהגשתי".
זה נוגע בעוד נקודה שהוא ורונאל חלוקים בה. "כשאני שומע אותו", רונאל אומר, "אני מבין למה הוא יפסיד בתביעה. דור שני לשואה טוב בדיוק כמו דור שני למעברה, או דור שני לחולי אלצהיימר".
אסתי: "אי אפשר להתנגד לזה שגדלנו בבית של אנשים ששרדו את הבלתי אפשרי, ואי אפשר להתנגד לזה שזה חלחל לתוכנו".
רונאל: "אפשר להתנגד. את יכולה להגיד לי איזה חלק בי הוא 'חלחול'? הגמגום? זה שאני גבוה? שאני נמוך? שאני שמן? שאני רזה? אני לא מאמין בדור שני לשואה. זה הכל הסברים נוחים כדי לשים בקופסאות. אין בזה כלום. סתם ברברת. אני אגיד מה כן, כדי לנסות לומר משהו עם משמעות. אני אגיד שכל פעם מחדש אני מגלה, שכשאני מדבר על אבא שלי ועל הקשר שלי איתו, אז אני מבין שאני בעצם לא יכול לדבר עליו. לא מסוגל. זה גדול מדי.
"כל האמירות ה'שואיסטיות' הרגילות, לא חשובות. אנחנו לא מסוגלים לפרוע שטר מינימלי של מה שאנחנו אומרים, כלום, אפס קצהו. כשמתקשר ניצול שואה ואומר,'שלום עורך דין פישר, האם תוכל לייצג אותי פרו בונו, בחינם, מול זובי זובי?', אני אומר לפקידה,'אין לי זמן לזה'".
אסתי: "לי יש לפעמים מחשבות כפירה, שהשואה הייתה בשבילנו ברכה, לאחים. לפעמים אני חושבת שאולי הקטע שההורים שלי עברו את השואה ובאו אודים מוצלים מאש, גרם להם לא רק ללדת אותנו, אלא גם להנחיל לנו איזושהי מורכבות, ראייה מורכבת לגבי החיים. את הדיכוטומיה הזאת שבין הישרדות למשמעות לא הרבה ילדים חווים. לכולנו יש חרדות הישרדות, כולל גדעון, אבל כולנו לא נותנים לזה לשתק אותנו. אז אולי השואה הייתה הברכה בשבילנו".
מה עשה להם הסרט? לא שינה את היחסים המשפחתיים, הם אומרים. הם היו קרובים ונשארו קרובים, למרות היריבות בין גדעון לרונאל. "אבל הסרט החיה את 'אבויה'", אומר רונאל, על יוסף המת. "חשבנו שזה נגמר בבית העלמין בפתח תקווה, ולא".
דוד: "זה התחיל בסקפטיות ענקית, כולל גם הומור ציני, כמעט מרושע, בקטע של רונאל, שצריך לאשפז אותי, בגלל החיטוט הזה במחנות ריכוז. הוא בא בטענות לגדעון על קלישאות על השואה. למעשה הטענות לגדעון הן כלפי. שאני נותן לגדעון את המקום הזה. זאת הטענה האמיתית. אין לו טענה נגד גדעון. הוא גם לא רב עם גדעון. הוא רב איתי. שאני מגן על גדעון. זאת הטענה האמיתית שלו. כי שם זה כואב לו. אני מבין, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אני שומע, אני מקשיב, אני מכיל, אני יכול לחבק. אין לי תשובות. לא תשובות חכמות, כמו שרונאל חכם. הדבר היחידי שגרם לי איזה מידה של אושר, זה שבסופו של דבר, אחרי כל השבוע הזה באוסטריה, הוא עבר תהליך, והרגיש שאבא עוד פעם חי. זה היה בשבילי, 'או-קיי, ירדת עלי כל השבוע, רצחת אותי כל השבוע, אבל בכל זאת עשיתי לך משהו'".
לקראת סוף הסרט הם עורכים פיקניק. בשדה, במקום שבו התחיל יוסף את חייו החדשים. שם קיבל קערת מרק ראשונה, אחרי שניצל. דוד מבקש מרונאל אישור לשאול אותו שאלה. "אתה אוהב אותו?", הוא שואל, על גדעון. "אוהב אבל כועס", אומר רונאל. גם גדעון אומר שהוא אוהב את רונאל. דוד לא שואל יותר. אחר כך המצלמה מתרחקת. "לא ממש תכננתי לשאול את מה ששאלתי", אומר דוד. "אני די פחדן בדברים האלה. אבל שאלתי. כששאלתי 'אתה אוהב אותו?', את רונאל, הייתי צריך להפנות את השאלה הזאת לעצמי. להבין שזה בסדר. התהום תישאר, הפער יישאר, אבל יש אהבה".
לו היו בשואה, שאלתי, מי מהם היה שורד? אלה משחקים שהם משחקים לפעמים, הם אומרים. אסתי אמרה שהיא לא הייתה שורדת. "במאה ואחד אחוזים", אמרה . לא היא, לא דוד ולא אמנון. "היחידים שהיו שורדים הם גדעון ורונאל", אמרה . "רונאל היה עושה מניפולציות, קומבינות עם כולם. גדעון היה עושה עם אלה שרונאל לא עשה. הם היו מחלקים ביניהם את המחנה, והם היו שורדים. שניהם. רק שניהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם