כבר עדיפה הבדידות: "אנחנו לא לבד" חלש ונטול דמיון

"אנחנו לא לבד" הוא סרט נעדר קסם שמורכב מנוסחה מעייפת ומשומשת. המשחק האנמי של אוהד קנולר ואפרת בן יעקב בוודאי לא עוזר

מאיר שניצר | 26/3/2012 8:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר

''אנחנו לא לבד'', במאי : ליאור הר-לב, ישראל 2011

המתבוננים ביצירה הקולנועית מבעד למשקפיים פוסט ציוניות עלולים למצוא המון מסרים חתרניים ב"אנחנו לא לבד". ברוח הימים האלה, חש מאבטח המתפרנס משמירה על ביטחון אזרחינו הלחוצים, כי מדינת ישראל וסביבותיה הינן על סף הכחדה, ולכן הוא עורך תוכניות מפליגות להסתלק מכאן תכף ומיד, לתפוס מחסה בקצה האחר והנידח של כדור הארץ. לעומת זאת, מי שסתם יתבוננו ב"אנחנו לא לבד" מבעד לעדשות הצצה מקובלות בסרט רומנטי ימצאו שמדובר בעוד מוצר צריכה פילמאי חלש ונטול דמיון.

אוהד קנולר הוא אדי, המחזיק בידו גלאי מתכות ומפשפש בכליהם של באי קניון תל אביבי אדישים, שלא יודעים מהחיים שלהם ואינם מבינים כי הם רובצים שאננים על לועו של הר געש. אפרת בן יעקב היא מאי הצעירה, שחיה בתוך יריד ההבלים של תרבות הצריכה הקרוי קניון. מאי חסרת הבית לנה במקום וגם מוצאת בו את פרנסתה; בעיקר במתן שירותי מין לגברים מזדמנים.
צילום: יח''צ
תסריט שאינו אלא כלי לאחסון קלישאות. ''אנחנו לא לבד'' צילום: יח''צ

הן אדי והן מאי הם נשמות אבודות. כלומר, תלושות מהקשרן הסביבתי, שרויות בתוך עולם פנימי משלהן. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? תהה פעם הנביא עמוס, ועל כך משיב לו פה ליאור בר-לב, שזה לו סרטו העלילתי הראשון. והתשובה, אוי ויי, כל כך משמימה, עד שקשה ממש לשבת בתוך אולם בית הקולנוע עד סיום 90 דקות הסרט על מנת לחוות אותה מקרוב.

הנה נמצא פראייר חדש שמצעיד על הבד את הנוסחה המעייפת ההיא, שמפגישה בדרך כלל בין א' הרוצה להימלט מהעולם, ולמעשה דווקא רוצה להתחבר אליו באמצעות ב' המיותמת, שעושה קולות ניכור אורבני, אך למען האמת זקוקה לנפש תאומה. סרטים רבים מדי נטוו סביב נוסחה זו, וקשה לומר ש"אנחנו לא לבד" מצליח להתרומם מהעשירון התחתון של רשימה ארוכה זו. הסיבה: תסריט שאינו אלא כלי לאחסון קלישאות, וזאת בנוסף להעדר כל קסם בעצם המפגש בין שתי הנשמות האבודות מדיזנגוף

סנטר.

וזאת יש לדעת: 35 שנה לאחר שנחנך מרכז הקניות התקוע בלב העיר תל אביב, נמצא סוף סוף מישהו שהתרשם מהמבנה הארכיטקטוני העקלתוני הזה, והפך את מבנה הבטון של דיזנגוף סנטר לגיבור קולנועי שווה זכויות לבני האדם המתרוצצים בתוכו. כאילו שיקפוץ כעת צרפתי כלשהו ויגלה להפתעתו כי באמצע פריז תקוע לו מגדל אייפל, והוא מה זה מגניב.

נאמן לשאיפתו להיות קולנוען שהצד הוויזואלי חשוב לו, שופך הר-לב סדרה מפוהקת של דימויים חזותיים האמורים לשקף את יכולותיו של כלי הביטוי האמנותי, שבו הוא כה שואף להצטיין. פה איזה ליצן עגום סבר, שם תמונות תיירותיות של פסלי הענק באיי הפסחא על ידי טהיטי, וכן הלאה וכן הלאה. דומה שדווקא ההתעקשות על סגנון כאילו-ויזואלי, חושפת כאן את דלות ההבעה הפילמאית. ואם מצרפים לכך גם משחק אנמי של קנולר ושל בן יעקב, התוצאה באמת אינה פשוטה לעיכול.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

ביקורות וטורים

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים