סינגולר: מה חשבנו על השירים החדשים של מתמודדי The Voice?
השיר של רז שמואלי דומה מדי לשיר של אפרת גוש, יובל דיין השאירה אותנו עם צחי הלוי הבינוני כשפרשה, קטלין רייטר פונה בעיקר לקהל של בני 14 וחנן בן סימון? צריך לזכות. סינגולר בספיישל The Voice
אם תקליקו רגע לערוץ הרכילות באתר זה (הלו, רגע, שנייה, קודם תקראו את מה שכתוב פה ותשמעו את השיר. אחרת, מה עשינו פה), תמצאו שם אייטם שמספר על כך שאביב גפן, המנטור של רז שמואלי, לא הסכים לכך שתומר בירן יהיה המעבד המוזיקלי של השיר הזה, ודרש להחליפו בעופר מאירי מ"מטרופולין", שהפיק את אלבומיו האחרונים של גפן. בסופו של דבר, ידו של גפן הייתה על התחתונה (בירן לא הוזז מעמדת המפיק, או, לכל הפחות, נותר חתום על השיר), אבל קשה להגיד שהוא יכול להרשות לעצמו להשתמש בזה כתירוץ, אם וכאשר המועמדת שלו תאכזב בגמר.
אחרי הכל, גם ככה, בלי המאירי, "נלחמת באוויר" נשמע כמו שיר מצוי של מטרופולין. ליתר דיוק, שיר מצוי של מטרופולין בביצוע אפרת גוש (שבעבר ביצעה עם ההרכב את הקאבר המוצלח ל"בלי לומר מילה" של שלום חנוך). כזכור, כשנועה גולן בראל - מתמודדת אחרת מהנבחרת של גפן - ניסתה להתמודד בתוכנית עם שיר של אפרת גוש ("תמיד כשאתה בא") זה נגמר בהדחה כואבת. "נאחזת באוויר", שנכתב והולחן על ידי חן יעקובסון וגיא
בן חמו, הוא אמנם לא שיר של גוש, אבל הוא בהחלט יכול להיות אחד כזה - בעיקר בזכות המניירות המאוד אפרת-גושיות בהגשה של שמואלי, וכאמור, העיבוד הדרמטי, האפלולי והמתוח של בירן (בהנחה שזה באמת היה הוא). לא בטוח שהשיר הדאונרי, החשוך והלא מרגש הזה יצליח לשכנע את צופי התוכנית ששמואלי - שהתגלתה, בביצועים קודמים, כזמרת מיוחדת, רבת חן וכריזמה - שווה גם הפעם את המאמץ הכרוך בהזזת אצבע לשם סימוס.
צחי הלוי, ''יהיה לנו טוב''
אפשר לבוא בטענות לגלעד כהן, שכתב והלחין את השיר ו/או לאורי אבני, שהפיק אותו מוזיקלית ו/או, כמובן, לצחי הלוי, ששר אותו, אבל האמת היא שאת מלוא האשמה יש להטיל, במקרה זה, על יובל דיין - המתמודדת המצוינת שפרשה בחצי הגמר, ובכך אפשרה לזמר הנחמד מדי והרגיל מדי הזה לזכות בכרטיס לגמר מן ההפקר. נכון, הלב של הלוי גדול וחם כמעט כמו זה של מנטורו, שלומי שבת, אבל כדי להאמין לו כשהוא טוען שיהיה לנו טוב צריך להיות משפחה ממוצעת מפתח תקווה - כן, בדיוק: אבא, אמא, סבא, סבתא, ילדים ונכדים יחדיו, בגוף אחד - שהולכת שולל גם אחרי הג'אנק הסנטימנטלי של שבת. הבעיה היא שיש כאן לא מעט משפחות כאלה, רובן מרובות ילדים, כך שהלוי בהחלט עשוי לכבוש מספיק לבבות סינתטיים עם השיר המייבש הזה - בלדה אקוסטית עם נגיעות של שאנטי ממוזרח בשקל - כדי להוות פקטור רציני בגמר ולסכן בכך את מדינת ישראל באימוץ של מוזיקאי קונפורמיסט ולא מיוחד נוסף. בשורה התחתונה, הלוי אולי צודק ו"יום אחד יהיה לנו טוב", כפי שהוא שר, אבל אם הוא יזכה בגמר, אז יום שבת הקרוב בטח לא יהיה היום הזה.
רביעיית הגמר של The Voiceצילום: טל גבעוני
קטלין רייטר, ''צועקת לך''
הלהיט היחיד בגמר. טראש מזוקק, במובן הלא ממש רע של המילה. מה שבטוח זה שקטלין רייטר נותנת כאן תצוגת תכלית מרשימה למדי של מנעד הטונים שלה, שניצן קייקוב (שהלחין ועיבד את השיר) הרבה יותר מחובר למה שצעירים אוהבים משאר המעבדים והמלחינים שמשתתפים בגמר הזה ושהרבה יותר כיף לעלות עם שיר כזה - סוחף, קצבי וספוג רוח נעורים - לבמה בפעם השנייה, אחרי ההכרזה על זכייתו. אם אחוז גבוה מבין שולחי הסמסים בגמר יהיה מורכב מנערים ונערות בני 14 עד 17, אפשר להניח שזה אכן מה שיקרה.
השאלה היא רק אם ההורים שלהם - שכנראה יתמכו בצחי הלוי או, אם טעמם טוב יותר, בחנן בן סימון - ירשו להם לסמס בלי חשבון לדיווה המתהווה, שמאיימת לכבוש את הרחבה. המלצת המדור להורים: לא, אל תרשו להם. בשום אופן לא. לא, באמת, השתדלו להיות כמה שיותר אסרטיבים וחד-משמעיים איתם בעניין הזה. גם אם הם יבואו אליכם ויעשו לכם, עם הקול המתחנן והמעצבן שלהם, "אבל אבא, נו, רק סמס אחד...", נא עמדו על שלכם. לא "תשאל את אמא" ולא נעליים. "אמרתי לא, נכון?", אמרו להם, "יפה. אז לא". זה בסדר, הם יחיו. בהתחלה הם אולי קצת יעשו לכם פרצופים וזה, אבל בלונג ראן, כשיהיו גדולים ויבינו במוזיקה, הם יודו לכם על זה. "צועקת לך" הוא אמנם לא השיר הכי גרוע בגמר המדובר, אבל הוא סתם פזמון פופ קיטשי חסר נשמה, והזמרת ששרה אותו היא סתם זמרת טובה ותו לא. שום דבר שמחייב סימוס. שום דבר שחיינו פה, על פני כדור הארץ, לא יהיו פחות יפים וטובים בלעדיו. אם רייטר תזכה אמנם לא יגרם שום נזק רציני לאף אחד, אבל זה לא אומר כלום. בכלל, "כלום" היא מילת מפתח כאן.
חנן בן סימון, ''היית קטן כשהיית גדול''
איזה שיר יפה. הטקסט של סמדר אקראי צנוע, אינטימי וכן. הלחן של שמוליק נויפלד ויאיר זיו עדין, סבנטיזי, ארצישראלי, אוורירי, חמים, מתכתב עם דיוויד ברוזה, שלום חנוך ויוני רכטר. לכאורה, קולו הגבוה של חנן בן סימון, הנוטה להישבר במקומות מוזרים, לא ממש קשור לסיפור המרגיע הזה, אבל בפועל הוא משתלב באופן שמחבר את הנוסטלגיה שבו לכאן ועכשיו, מה שמסיר את ההתלבטות היחידה בנוגע להיותו המועמד הראוי ביותר לזכייה בגמר. קשה לשמור על אדישות לנוכח הניגוד שבין דמותו המוחצנת והצבעונית של בן סימון לבין התובנה הנגזרת ממילות השיר (כששיחקת אותה גדול, בעצם היית קטן) והעיבוד הנעים והרך. המפגש בין שני הקצוות האלה מרתק ומרגש כאחד. רמי קליינשטיין בהחלט יכול להיות גאה בילד המיוחד שלו. אם במקרה יתברר שזה לא נכון, מה שאומרים על הקהל בבית ושהאחרון דווקא כן יודע מהחיים שלו, חנן בן סימון יהיה הזוכה הגדול של התוכנית, רמי קליינשטיין יחגוג, אביב גפן יתבאס, שלומי שבת יגיד "וואלה, מגיע לו", שרית חדד לא תבין מה קרה וכולם יהיו מבסוטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם