עשו או הרסו?: יותר גרוע מהכדורים הפסיכיאטריים של "האח הגדול"
החשיפה של שתי ילדות שמנסות לרדת במשקל ב"הסיפור" עלולה להיות הרסנית עבורן, האפליקצייה החדשה שלא תעמדו בפניה ומגיפת הרימייקים ההוליוודיים שוב גובה קורבנות. האירועים שעשו או הרסו לנו את השבוע
היוזמה של הפקת "הסיפור" - לשלוח תזונאית ומאמן אישי לביתן של שתי ילדות הסובלות מעודף משקל - נראית במבט ראשון אצילית. כולם מרוויחים: המשפחות שנואשו מהתמכרות הצאצאית לג'חנון, אנשי המקצוע שזוכים ליחסי ציבור חינם והצופים בבית, שלומדים כיצד להתמודד עם התמכרות ילדיהם למוצרים משמינים שמוכרים להם בהפסקות הפרסומות בזמן תוכניות על הרזיה. אלא שבפועל, תוכנית שמכניסה מצלמה לביתם של ילדים גרועה יותר מכל כדור פסיכיאטרי בבית "האח הגדול".
הסיבה לכך פשוטה: הילדים לא יכולים לומר "לא". סער שיינפיין, ארז דה דרזנר ובנצי שני הם אנשים מבוגרים. הם אולי נפלו קורבן למניפולציות של הפקה צינית, אבל איש לא כפה עליהם באיומי אקדח להתמודד עם לחצים לא אנושיים וחשיפה לא שפויה. לא כך המקרה של הילדים. אני בטוח שכוונתם של הוריהם הייתה טובה. גם התוכנית עצמה הייתה עדינה ורגישה, ככל שתוכנית שחושפת אב שטוחן בורקס ליד בתו האומללה יכולה להיות עדינה ורגישה. אבל מי יודע מה יגידו
יתרה מכך, "הסיפור" לא מסתפקת בסתם דיאטה אלא מארגנת תחרות בין המנטורים התזונתיים ובודקת - בתוך זירת אגרוף, אלא מה - מי הצליח לגרום לבת חסותו להפחית יותר ממשקלה. התוצאות, אף שאיש לא הודה בכך, מאכזבות. הירידה במשקל לא הייתה דרמטית. תהליכים נפשיים ופיזיים, מתברר, הם עניין קצת יותר מורכב מתוכנית טלוויזיה של 46 דקות. תוכנית טלוויזיה היא לעולם ישות שנועדה לבדר - בדרמטיות, במהירות, במניפולטיביות. זו בדיוק הסיבה לכך שילדים צריכים להישאר מחוץ למשחק - ב"סופר נני", ב"אמא מחליפה", ב"משפחה חורגת". מכבש הרייטינג צריך להיעצר איפשהו, ואיסור על השתתפות ילדים בגיל 12 ומטה בתוכניות ריאליטי יהיה התחלה טובה. // אודי הירש
דווקא בשבוע שבו משודרות התוכניות האחרונות של The Voice ו"האח הגדול", אפליקציית Draw Something נכנסה לחיי והוציאה אותי מריכוז. במקום לשים לב מי מודח בשלבים הכי קריטיים שלפני הגמר, אני מוצאת את עצמי מתייחדת עם האייפד. יובל דיין פורשת ברגע האחרון? למי אכפת, אני באמצע שרבוט של ליידי גאגא בתוך ביצה; סער ותמיר נשארים לגמר? חכו רגע, אני מסיימת לאייר פיצה פטריות; אביבית בר זוהר היא המודחת האחרונה מבית "האח הגדול"? עזבו אתכם, אני בדיוק מתלבטת איך מציירים frenemy.
Draw Something היא האפליקציה הכי חמה בשוק, נכון לשבועיים האחרונים, ואפילו נרכשה בשבוע שעבר על ידי חברת "זינגה" ב-180 מיליון דולר. הרעיון פשוט, אך גאוני: המשחק שולח לי שלוש אופציות לציור (קל, בינוני, קשה). אני בוחרת, מאיירת, שולחת לחבר, הוא צריך לנחש ואז מצייר לי ציור בחזרה. עכשיו הכפילו את הסיפור הזה במספר החברים שיש לכם בפייסבוק, ותבינו למה כל האנשים שאתם מכירים לא מוציאים את הראש מהאייפון כמעט כל היום.
לעומת משחקים ממכרים אחרים כמו "טייני ווינגס" או "טמפל ראן", הדבר המשמח כאן הוא שבמקום להעביר את הזמן בליקוט מטבעות בלי שום משמעות, Draw Something מוציא מהשחקנים חדוות יצירה ומעודד את הקריאטיביות שבהם. בנוסף, הוא גורם לאנשים לפרגן זה לזה ללא הכרה וחושף אצלכם ואצל חבריכם הקרובים צדדים שאפילו לא ידעתם שקיימים. אני, למשל, גיליתי שאני אלופה בדיוקנאות של סלבריטאי טראש כמו סנוקי או סלינה גומז, אבל דברים פשוטים כמו פיל או חתול יוצאים לי ממש עקום. // מיכל הניג
הקורבן התורן של תעשיית הרימייקים בהוליווד הוא "קארי", סרט האימה הקאלטי משנת 1976. אחרי שנזרקו לא מעט שמות לחלל במטרה לקבוע את זהותה של מי שתיכנס לנעליה המרופטות של הנערה העכברית, אותה גילמה בעבר סיסי ספייסק, נבחרה קלואי מורץ ("הוגו" של מרטין סקורסזה ו"קיק אס"), יפהפייה בת 16. אם נשים רגע בצד את השאלה למה ז'אנר הרימייקים לא נעלם מיד אחרי הפיאסקו הגדול של "פסיכו", שביים גאס ואן סנט, ההפקה החדשה ממשיכה את הקו הקבוע בהוליווד ומלהקת לסרטים אך ורק אנשים יפים, גם אם התפקיד דורש - בכל תוקף במקרה של קארי - ללהק מישהי שהיא לכל הפחות לא יפה במובן הקלאסי של המילה.
אבל קלואי מורץ יפה. לא מהממת, אבל מספיק יפה כדי לא להפוך לנערה הדחויה בבית הספר, אחת כזאת שחברותיה לשכבה מתעללות בה על בסיס יומי והופכות את נקודת האור היחידה בחייה, ההזמנה הנכספת לנשף הריקודים מהבחור היפה של השכבה, לסיוט שכולל דלי מלא בדם חזירים.
באיזה עולם בחורה כמו קלואי מורץ היא דחויה חברתית? באיזה עולם איש מעולם לא התאהב בה? אם היא לא יפה - את מי בדיוק הם מתכוונים ללהק לתפקיד הנערות המתעללות? את הקאסט של הטופ מודל הבאה? סרטי קאלט הם נצחיים. אפשר לנתח אותם, לאהוב אותם, לרפרר אליהם, אבל אין שום הצדקה להפיק אותם מחדש. עזבו את קארי בשקט, היא סבלה מספיק. // מיה אבידן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם