בלי להשוות, חלילה
ב"שישה מיליון ואחד", הבמאי דוד פישר מעז להעמיד מול השואה את הצרות הפרטיות של משפחתו, ומצליח
"שישה מיליון ואחד", במאי : דוד פישר, ישראל 2012
שובר את המחסום בין הפרטי לקולקטיבי. "שישה מיליון ואחד" מתוך הסרט
מאז שדוד פרלוב, יוצר שני חלקי "יומן", חשף את בני משפחתו אל מול המצלמה הסקרנית והפך את הקשר הבין-משפחתי לסיפור המרכזי של סרטיו, נאחז הז'אנר הזה בעוצמה כמעט בלתי סבירה במתעדים הישראלים. דוד פישר, שבמשך שנים ארוכות ניווט את העשייה הדוקומנטרית בארץ, וזאת בתוקף תפקידו כמנהל הקרן החדשה המממנת בעיקר פרויקטים מהסוג הזה, טובל רובו ככולו בז'אנר הזה גם כשהוא מסיר מעליו את כובע הניהול וחובש את מגבעת הבמאי.
בשני סרטיו הקודמים - "רשימת אהבה" ו"מוסטאר הלוך וחזור" - צלל פישר אל תוך המרקם המשפחתי שלו, ודלה משם סיפורים פרטיים שיש בהם פוטנציאל ציבורי-קולקטיבי. מהבחינה הזאת, "שישה מיליון ואחד" איננו שונה בהרבה מקודמיו, אלא שהפעם אמור הסיפור הפרטי/משפחתי להאפיל על סיפור המסגרת הכללי המאיים - שואת יהודי אירופה. וזה לא לגמרי עניין של מה בכך.
ככל שהסרט "שישה מיליון ואחד" נוגע לאירועים בשואה, הוא עשוי ברמת עניין רבה יותר. במרבית הדקות של חלקו הראשון נפרשות בפני הצופים עובדות חדשות על אודות מחנות ריכוז לא מוכרים (גוזן, גוזנקירכן) שפעלו באוסטריה עילית, ובהם העביר יוסף פישר, אביו של הבמאי, שנה של אימה ורעב. חשיפה בהירה של עובדות היסטוריות משתלבת פה היטב לצד מגע אישי מעורר עניין, הנובע מאיתורם ומדיבובם של שני חיילים אמריקאים שבסיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, היו בין המגלים והמשחררים של מחנה
גוזנקירכן העלום.
החלק הזה של הסרט מצטיין בצילום אנרגטי, המדלג בין אוסטריה לארה"ב, בין זיכרונות העבר הקשים שאביו המנוח של פישר הותיר אחריו בכתובים לבין מציאות סוריאליסטית במקצת המתחוללת יום יום באתר מחנה הריכוז לשעבר גוזן, שהפך עם השנים לשיכון מגורים, ובו מבנה הקרמטוריום ששרף גופות יהודים מומתים הוא חלק משגרת חייהם של התושבים באזור.
מבחנו הגדול של "שישה מיליון ואחד" איננו בחלקו הפותח, "הלימודי" במידה ידועה, אלא בחלקו השני, שבו מתנהלת בפני המצלמה החטטנית תרפיה קבוצתית שבה נוטלים חלק ארבעה מבני משפחת פישר - הבמאי, שני אחיו ואחותו הבוגרת. חלק זה נבחן בשאלה הכי בסיסית: האם הסיפור הפרטי שלהם, על עליותיו ומורדותיו השונים, יכול לשמש משקל נגד לגילויים המעניינים, והמצולמים היטב, של החלק הראשון, השואתי?
מחלוקות ומריבות של ממש בין ארבעת פלגי המשפחה, שנחשפות בפני המצלמה, שוברות את המחסום בין הפרטי לקולקטיבי, ומצליחות להעביר הלאה מקצת מהסוגיות הקיומיות העקרוניות שבהן מתלבטים כבר עשרות שנים בני הדור השני לשואה, אלה שחיו בצל הוריהם הכבויים והשרוטים, ושאישיותם הפרטית עוצבה בהתאם למידת הסתגלות הוריהם ניצולי השואה אל המציאות הישראלית, שכאילו ירשה אותה.
למעשה זהו הישגו העיקרי של פישר, המשכיל להכניס לקונטקסט פילמאי את הצרה הצרורה שמקופלת בתוך אותה הגדרה סוציולוגית יבשה: דור-שני-לשואה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם