ראשי » תרבות » טלוויזיה

דיבור ישיר: מה עתיד הריאליטי בישראל?

כינסנו פאנל מיוחד כדי ללבן את השאלות הקשות שמעלות תוכניות המציאות, ואנחנו לא מדברים על "האם קותי אכן היה צריך לזכות?"

המשתתפים: ד"ר דוד גורביץ' - ראש המסלול למדיה ותרבות פופולרית במכללה למינהל ומומחה לפוסטמודרניזם, ד"ר אורלי לובין - ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ולשעבר ראש התוכנית ללימודי מגדר ונשים, רני בלייר - במאי ("פרשת השבוע", "שבתות וחגים", "אדמה") ויושב ראש איגוד הבמאים.

ראשית, למה דעתכם כל כך הרבה ישראלים צופים בריאליטי?
ד"ר דוד גורביץ': "המצב התרבותי הכללי זה הרעיון לתת משמעות לאפסיות של הקיום שלנו. אנחנו אפסיים, לא נספרים, לא נראים, אבל הנה - לפנינו אנשים מאוד חשובים שמאפס הופכים להיות מפורסמים, מצלמים אותם 24 שעות ביממה וכל רגע ריקני הופך לרגע משמעותי. כך מתמלאת הבטרייה של הצופה, שאת ריקנות חייו הוא משלים על ידי הריקנות המתוסרטת של המשתתפים בתוכנית. השעמום הופך לדרמה באמצעות העריכה, והדרמטיזציה של השעמום היא המוצר שאנשים מוכנים לשלם בשבילו מיליונים.

"סיבה נוספת היא משום שהישראלים מזדהים עם הריאליטי. מדוע? מפני שאנחנו מזדהים עם מצבי חירום. הישראלי מפנים את הצורך לסגוד לסמכות, והרי מה נמצא בלב הריאליטי: הסמכות של האח הגדול. הוא הריבון בשטח. הוא מייצר את מצבי החירום. עכשיו הם צריכים להיות חרקים, עכשיו דגים, עכשיו צבים, ועכשיו הוא מקפיץ אותם ממיטה למיטה. הזכויות מושעות. אין חירות של הליכה, יציאה ודיבור. יש מסדר המשחקים שעליו מפקד המפקד, ואני משתמש בכוונה במילה מפקד, שהוא הריבון. מה שמתוחכם פה זו ההפיכה של מצב החירום, שהוא מצב מאיים, לבידור".

ד"ר אורלי לובין: "אני חושבת שדווקא משום שלא סופרים אותנו, כאזרחים, ואנחנו חיים באמת במצב חירומי כזה כפי שתיארת, תוכניות כמו 'האח הגדול' ואחרות נותנות לנו פתאום שליטה. פתאום אני יושבת בבית ומוצאת עצמי מחליטה אם ההוא יעוף או האחר, ויש לי כוח ביד".

בתגובה להאשמה שהתוכניות שלהם סובלות ממוסר ירוד, יוצרי הריאליטי טוענים שהריאליטי נותן במה לסקטורים שנעדרים בדרך כלל מהטלוויזיה כמו גמדים, ערבים, שמאלנים ועיוורים. אתם מקבלים את זה?
רני בלייר: "זה שימוש ציני באצטלה של להראות לצופים תרבויות אחרות שנמצאות במדינה, כאילו כולנו תקועים רק בתל אביב ולא ראינו בחיים גמדים ואתיופים ושמאלנים. זו בדיוק הבעיה הערכית שלי עם הריאליטי: הוא משחק אותה כשר אבל הוא למעשה טמא בתפיסת העולם שלו, בתחרותיות שלו, בהישגיות, בגימיקיות, בבניית קאסטים של אנשים שונים ומשונים כדי ליצור קרקס. המטרה של כל זה היא רייטינג, כלומר כסף, ואני חושב שזה רע ולא ערכי.

"אני חושב שיוצרי ריאליטי משרתים מטרה אחת והיא עשיית כסף, ומי שעובד בתעשייה הזאת תמיד יהיה בעדה. אני לא מאמין להם, וחלק מהם קולגות שלי. הם יודעים שכשאתה בונה דמות דרמטית אתה לא מתעסק רק בטוב לב שלה. אתה בונה אותה עגולה, אתה בונה

לה חצרות אחוריים, סטיות, אובססיות, התמכרויות, דברים שהיא רוצה להסתיר. ברגע שאתה מתעסק בריאליטי אתה מייצר מציאות טלנובלית של הטוב, הרע, המכוער, השרמוטה, היפה, בת השכן וכו', וזה שטחי וחסר סאבטקסט לחלוטין".

גורביץ': "כאן בדיוק מתבטא רוע הלב של הצופה, שמשתף פעולה עם הליהוק, שמטרתו שהוא עצמו יתנשא או ילעג לדמויות השונות. דוגמאות? גמדים ארוטיים שזוחלים מתחת למיטות, פרחות מטומטמות שבוכות בזמן הנכון. תסכימו איתי שכשהגמד התגלגל שם על הרצפה ב'האח הגדול', זה היה נמוך".

לובין: "תראו, זאת המערכת וזאת השיטה. אין ערכים, הריאליטי מטרתו לעשות כסף. עכשיו השאלה פשוטה: האם אנחנו יכולים לחשוב על מנגנון שיתפקד כגורם מפקח לכל הדבר הזה?".

רני, אתה יו"ר איגוד הבמאים. תיאורטית אתם יכולים להצביע ולהחליט שריאליטי זה ז'אנר שהאיגוד לא רואה בו לגיטימי, וקורא לחבריו הבמאים לא לעבוד בהפקות כאלה.
בלייר: "זה לא התפקיד של איגוד הבמאים. אנחנו גוף שתפקידו לדאוג לפרנסתם של הבמאים, שמירת זכויותיהם ושמירה על חופש הביטוי והדמוקרטיה. אנחנו לא משטרת מחשבות. הבמאים שלנו עובדים בריאליטי בדיוק כמו שהם עובדים בכל ז'אנר אחר, ומטרתנו שתהיה פרנסה. המנכ"לים של הזכייניות, לעומת זאת, חייבים להבין פעם אחת ולתמיד שיש להם תפקיד חינוכי, כי הרי ילדי ישראל רואים שש שעות טלוויזיה ביום. בלי קשר לעובדה שהוא צריך לעשות כסף עבור בעלי המניות שלו, אבי ניר חייב להפנים את זה שהוא סוג של שר חינוך".

מיהו המנצל ומיהו המנוצל במשולש: ההפקה, המשתתפים, הצופים?
גורביץ': "זה ניצול הדדי, כולם מנצלים את כולם. הצופים מנצלים את אפסיות חייהם של המשתתפים כדי לקבל איזושהי תמיכה לאפסיות חייהם שלהם, ושניהם מנוצלים על ידי קודקוד הפירמידה, שזו ההפקה, שיוצרת את התסרוט, הדרמה, העריכה ואלמנט התחרות. אני לא רואה את זה כמשולש שווה צלעות, אלא היררכיה של מנצלים, ובראש ניצבת ההפקה".

לובין: "הרגע שבו הריאליטי מתחיל להיות בעייתי הוא הרגע שבו הוא הופך להיות מקור לאסקפיזם המוחלט של ציבור גדול מאוד. משמעות הדבר אינה שהציבור מטומטם, אלא שהוא, שאנחנו, כל כך נטולי שליטה וחסרי אונים, שאנחנו מחליטים שהדברים הם מחוץ לשליטתנו, שאין לנו מה לעשות. הניצול של הסיטואציה הזאת הוא הניצול הבעייתי ביותר, לא העובדה שמנצלים גמד.

"יש פה שימוש ציני בידיעה שהציבור שרוי באסקפיזם קשה, והריאליטי מספק לצופים הימנעות מוחלטת מהכנסה של הדברים לקונטקסט. אין קונטקסט. ואז, כמו שלריאליטי אין קונטקסט, כך גם למחאה החברתית אין קונטקסט, ומאות אלפים זועקים שאין כסף לקנות דירות, אבל לא שואלים למה".

גורביץ': "ניצול נוסף הוא זה של הצורך שלנו, הכמיהה שלנו, ההתחננות שלנו לדעת מה זה הממשי. כלומר לגעת בריאליזם. מרוב שיש לך אינסוף אינטרנט ואינסוף טלוויזיה, הממשי הולך ובורח לנו. הריאליטי נותן לך את האשליה שאתה נוגע בממשי, באמיתי, ומה יותר אמיתי מהלא-כלום? המצלמה משוטטת מאחד מצחצח שיניים לאחר שרובץ על ספה".

לובין: "באמת מה יותר אמיתי מבית צפוף שיושבים בו איקס אנשים יחד ושונאים זה את זה? זו המציאות".

לאן הריאליטי הולך? מה צפוי לז'אנר הזה בעוד עשר שנים?
בלייר: "לדעתי, וממה שאני רואה שקורה בעולם, הסיפור הזה לא יחזיק מעמד. זה לא שהריאליטי לא יחזיק מעמד, אלא הריאליטי הלא ערכי הוא שלא יחזיק מעמד. הוא ישנה פאזה ויהפוך למשהו הרבה יותר ערכי. הוא יהפוך להיות תוכניות טלוויזיה שתורמות לחברה, שמעבירות תכנים ערכיים כמו בניית אנשים מחדש, פסיכולוגיה ותרומה לנזקקים. באנגליה זה קורה, תוכניות ריאליטי שנכנסות לבית של אלמנה שלא מצליחה להשתלט על הבית שלה, ועוזרות לה.

"אני בכוונה מציג את הסצנריו האופטימי, את התקווה, כי באופן שיטתי ישראל מפגרת אחרי שאר העולם בכמה שנים בכל הקשור למגמות טלוויזיוניות, ואם הריאליטי הפך להיות ערכי בבריטניה וגם קצת בארה"ב אז גם הטלוויזיה שלנו תבין. אני חושב שתוכניות כמו 'דה ווייס', 'רוקדים עם כוכבים', 'כוכב נולד', הן תוכניות שערכן קצת יותר גבוה מ'האח הגדול' ומ'הישרדות', כי יש שם אנשים שמתאמצים ומתפרסמים בזכות הכישרון שלהם".

לובין: "בתוך הריאליטי שיש לנו היום יש באמת הבדל בין הממד התחרותי ב'דה ווייס' ודומיו לבין הממד החצי תחרותי ב'הישרדות' ו'האח הגדול'. בשתי התוכניות האחרונות יש אפילו הרגשה של כפיית ממד התחרותיות על התוכנית. לעומת זאת, יש תוכניות כמו 'מעושרות' שנותנות ממד אחר. יש שם, הרי, קבוצה של נשים שכל מה שהן יכולות למכור אם הן רוצות לתפוס את מקומן בעולם זה את יופיין, גופן, מיניותן ויכולתן להשיג גברים, והן מזהות בדיוק את הסחורה היחידה שיש להן ביד ועובדות איתה. 'מעושרות' היא לא 'האח הגדול' במובן הזה שלא הכניסו אותן לתוך סיטואציה, אלא מלווים את הסיטואציה שהיא חייהן. 'האח הגדול' קרסה בזה שהיא הכניסה את האנשים לסיטואציה של לחץ טוטאלי.

"מה שלדעתי יקרה זה שבסוג הריאליטי כמו 'האח הגדול' ו'הישרדות', משברים באמינות - כמו זה שנוצר עכשיו בפרשת הציפרלקס - ילכו וייעלמו כי המערכת תהפוך משומנת יותר ותדאג להעלים מעין הצופה את הציפרלקסים הבאים".

גורביץ': "אני לא מסכים עם רני שאנחנו בתקופת מעבר ושהריאליטי עתיד להשתנות מול עינינו בקרוב. האידיאולוגיה הניאו ליברלית ששולטת במדינה, וכנראה תמשיך לשרור במדינה בארבע-חמש השנים הקרובות, תעמיק ותשתקף יותר ויותר במוצרים האסתטיים שלה, כמו תוכניות הריאליטי שבבסיסן קרב שהמוטיבציה העיקרית שלו היא רווח כלכלי, עוצמה, פרסום ויחסי כוח. אם חושבים על זה, רגע המוות הוא רגע הפריחה המקסימלי של הריאליטי. זה הממשי האמיתי והקיצוני ביותר בחיים - המוות, הלידה. לכן ריאליטי שעוסק במוות הוא הריאליטי האמיתי ביותר, וייתכן שלשם אנחנו הולכים".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...