דיו לנצח: הסופרת הגרמניה שדווקא כן אוהבת אותנו
קורנליה פונקה שנאה את הספרים המשעממים שקיבלה בעבודתה כמאיירת, אז היא התחילה לכתוב בעצמה. בראיון היא מסבירה למה הקוראים הישראלים יקרים ללבה
הטקסט הזה, שלקוח מגב העטיפה של הספר "מוות של דיו", השלישי בטרילוגיית הפנטזיה "לב של דיו", שכתבה ואיירה קורנליה פונקה, מספיק כדי לגרום למכורים ליצור תור ארוך בחנויות הספרים ולשעוט במרץ אל העולמות שמעבר. ספרה הראשון של פונקה, "מלך הגנבים", ראה אור בשנת 2000 והגיע לישראל שש שנים לאחר מכן. הבא בתור היה "הנסיכה האבירה", ואחריו ספרי הטרילוגיה "לב של דיו", "כשף של דיו" ו"מוות של דיו". זהו ספר מורכב, ופונקה לא מגישה את הסיפור על מגש של כסף. היא מבקשת מהילדים לחשוב, ולהבין שאין שחור ולבן. בפנטזיה שהיא רוקמת מסתתרים אלמנטים של חינוך: לאהבה, לספרות ולספרים, ולהבנה שבתוך כל סיפור מסתתר עוד סיפור. במילים אחרות, אין מוחלט בעולם.
"מעניין לראות עד כמה מבוגרים ממעיטים בערכם של קוראים צעירים", היא אומרת בראיון טלפוני מביתה שבלוס אנג'לס. "שמעתי כבר הכל: שהסדרה מעוצבת יפה מדי בשביל ילדים, שהציטוטים בראש כל פרק הם בגדר בזבוז כשפונים לקהל כזה וכן הלאה. זה די מדהים אותי. מניסיוני, קוראים צעירים מוכנים להתמסר בקלות לעלילה ולהיכנס לעורן של הדמויות. הם מציירים עולם שלם ממשפט אחד, ועדיין מסוגלים לשאול את השאלות החשובות באמת. הם רוצים ללמוד על החיים ועל המוות, על הכאב ועל השמחה, על הרע ועל הטוב, והם בוודאי ובוודאי לא מעוניינים בספרות שמתנשאת עליהם. התובנות המפרות ביותר שקיבלתי על ספריי הגיעו ברוב המקרים מקוראים צעירים, הם ראויים לכל הקרדיט. הם הקהל הקסום ביותר לכל מי שמספר סיפורים".
לא יכולתי לדמיין לעצמי אדם מן היישוב, כמוני, הופך לסופר. קורנליה פונקה
צילום: גטי אימג'ס
ועדיין, זהו דור של סמיילים וסמסים.
"דור הסמסים עובד עם המון מילים. למעשה הרבה יותר ממה שאנחנו עשינו אי פעם. כן, הם כותבים בפעימות קצרות, אבל עדיין עושים שימוש במילים. אני פוגשת קוראים מלאי תשוקה מכל רחבי העולם ומקבלת מכתבים מילדים וממבוגרים, ככה שאני לא ממש מודאגת מעתיד הסיפורת. למען האמת, אני חושבת שאנחנו מצויים בעידן הזהב של הפנטזיה ושל ספרות הילדים. יש לנו ספרי 'הארי פוטר', 'חומריו האפלים' של פיליפ פולמן, ו'התגלית של הוגו קברה' של בריאן סלזניק שרק עכשיו הפך לסרט קסום. הספרים שלי נמכרים במספרים בלתי נתפסים, כאלה שלא העזתי מעולם אפילו לחלום עליהם, כך שמתברר שקל למדי לכתוב ספרים לדור הסמסים".
פונקה , בת 54, מתגוררת בלוס אנג' לס עם בעלה ושני ילדיה. היא נולדה בדורסטן שבגרמניה, ולאחר לימודיה לתואר ראשון בתיאוריות חינוכיות שימשה כעובדת סוציאלית בפרויקטים חינוכיים לנוער במצוקה. "למדתי חינוך כי רציתי לעבוד עם ילדים.
רציתי להפוך את העולם למקום טוב יותר", סיפרה בעבר, "אבל אחרי זמן מה גיליתי שאדם לא יכול להתעלם מכישרונותיו. והכישרונות שלי הם לכתוב ולצייר". היא למדה איור בבית הספר הגבוה לעיצוב בהמבורג, עיצבה לוחות משחק ואיירה ספרי ילדים. השעמום מהתוצרת הספרותית שפגשה כמאיירת הוא שהוביל אותה לכתוב ספר משלה.
"זה קרה בשלב די מאוחר בחיי", היא אומרת. "כתבתי את ספרי הראשון כשהייתי בת 28, וגם זה קרה רק הודות לעובדה שהייתי מאיירת משועממת במידה יוצאת דופן. שנאתי את הספרים שמו"לים נהגו לשלוח אליי. שנים ארוכות עברו עד שהבנתי שכתיבה היא התשוקה והאהבה האמיתית שלי, ושכפי הנראה נולדתי לכתוב. אהבתי ספרים כל חיי. הם שימשו עבורי חלונות ודלתות לעולם הגדול. גדלתי בעיירה קטנה, ולא יכולתי לדמיין לעצמי אדם מן היישוב, כמוני, הופך לסופר. סופרים נתפסו אצלי מאז ומעולם כישויות מיתיות, זקנים מאוד או מתים".
כל סיפור עוסק תמיד בחיים ובגורל. "מוות של דיו" כריכת הספר
האמירה שסיפור עשוי ממילים על מילים שיש בהן המשכיות עוברת בספריה כחוט השני. אם יש משהו שפונקה מתמידה בו, הוא החינוך לאהבת הספר. בחינוך הזה אין הרצאות פרונטליות משעממות או כתיבה מתיימרת. יש בו רגשות גדולים, כאב, געגועים והבנה ברורה שספר, גם אם לא כולו, נשאר איתך. השאלה העיקרית שהיא מעלה היא האם הקורא הוא אדון לעצמו או שאולי המילים הן המובילות אותו, ואם כן - לאן? היא מדברת על ספרים כעל ישות חיה. הם יכולים לחיות ויכולים למות, אבל כל אחד מהם יוצר חיים חדשים.
זו בכלל ספרות פנטזיה מבחינתך? נדמה לפעמים שאת אכן מרגישה שיש עולם בתוך עולם בתוך עולם.
"כשכתבתי את ספרי הטרילוגיה הבנתי שכל סיפור עוסק תמיד בחיים ובגורל, במציאות ובשאלה הגדולה שעומדת בפני כל יוצר. אני משוכנעת שכולנו מרגישים באיזשהו מקום שהחיים הם מסע שמישהו תכנן עבורנו. ומה אם אותו מישהו כבר תכנן את הסוף שלנו? האם היינו רוצים לדעת על כך? האם העולמות שאני מתארת קיימים במקום אחר? כמה פעמים הנשמות שלנו משנות צורה? האם אנחנו חיים כמה חיים? כמה מתוך מה שקורה לנו תלוי בהחלטות שאנחנו לוקחים וכמה מתוך זה הוא גורל? פנטזיה עוסקת במציאות על ידי הלבשתה בלבוש שונה ממה שמוכר לנו, כך שאנחנו רואים אותה בדרך חדשה והיא מעניקה לבלתי נראה צורה של שדים ומלאכים. אנו חווים פחד, מוות, אובדן, אהבה, חיי נצח ועוד. הדמיון שלנו הוא כלי נפלא ומשחרר ואנו צריכים להשתמש בו לעתים קרובות יותר. אבותינו ידעו מה הם עושים כשהם סיפרו לנו אגדות".
מה את חשה בנוגע לידיעה שבני נוער רבים בישראל מעריצים אותך ואת ספרייך?
"כגרמנייה זו חוויה מרגשת במיוחד עבורי. גדלתי עם הידע והאשמה הנוראים בגלל מה שבני עמי והאומה שלי עשו. כילד, קשה לקבל את זה כמורשת. היתה תקופה שקיללתי את השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שלי. עכשיו אני שמחה שנולדתי גרמנייה. זה גורם לי להיות מודעת לשאלות כמו מה בני אדם עלולים לעולל לבני אדם אחרים, להיות חשדנית מאוד כלפי פטריוטיות, מיליטריזם וגזענות על כל צורותיה המכוערות. מה שהדהים אותי ביותר כילדה, ועדיין מדהים אותי, זה השימוש שהרוע עושה באהבה כדי לשבור בני אדם. האהבה שלנו לילדים, לחברים, לבני המשפחה, היתה אמורה להיות הרגש הנעלה מכולם, אבל היא שינתה צורה והפכה אותנו לפחדנים. לעתים קרובות אני שואלת את עצמי אם היה בי האומץ לעשות משהו נגד האימה או אם הייתי עוצמת את עיניי. אני משתדלת להישיר מבט אל מול הטרור שקיים היום בעולם, אבל לעולם לא אדע את התשובה האמיתית. כל קורא וקורא בישראל הוא קורא מאוד מאוד מיוחד עבורי, ומסב לי אושר גדול".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם