הורס משפחות: ג'ונתן פראנזן ממשיך לפרק את התא המשפחתי
גם הפעם עומדת משפחה לא מתפקדת במרכז ספרו של ג'ונתן פראנזן, שקושר בצורה מטלטלת ממש בין הדיכאון האישי לדיכאון הלאומי
פראנזן מדייק להפליא בתיאור הדינמיקה המשפחתית-אישית הכואבת הזאת. הספר מורכב מכמה יחידות סיפוריות, שתיים מהן הן ה"יומן הטיפולי" של פטי שנקרא "נעשו טעויות". בשאר החלקים אנו מקבלים את נקודות מבטם של ריצ'רד ושל ג'ואי. כך הוא יוצר קליידוסקופ של מספרים ושל סיפורים החוברים לסיפור של משפחה ושל אומה. הספר בוחן את המשבר המשפחתי על רקע המשבר הכלכלי בארה"ב של שנות האלפיים, וקושר בין הדיכאון האישי לדיכאון הציבורי-לאומי בצורה שהיא לעתים מטלטלת ממש, בייחוד בפרקים שבהם נשמע קולה הנוירוטי אך מעורר האהדה של פטי, או דרך דמותו המיוסרת מחד גיסא והמתעללת מאידך גיסא של כץ, המתוארת בחדות ובדיוק אך בהרבה אמפתיה. הפחות משכנעת מבין הדמויות היא ג'ואי, המתחיל את הקריירה היזמית והמינית שלו בגיל צעיר מאוד ומסתבך בעסקאות אפלות בזמן המלחמה בעיראק, אולי משום שקשה היה לסופר לגייס אמפתיה לדמות כזאת, ולפעמים התיאור שלה גובל בקריקטורה.
הדמות המרשימה ביותר בספר היא זו האניגמטית של וולטר, אב המשפחה. וולטר הוא אדם בעל חזון "אקולוגי" מוזר: הוא נחוש בדעתו להציל מין של ציפורים בשם הסיבכון הכחול, ובאותה נחישות הוא רוצה למנוע את מה שהוא רואה כסכנה העיקרית לקיום האנושי - הילודה. כך מעורב וולטר בפרויקט שמטרתו להציל את הציפורים תוך כדי כריית פחם מסיבית ההורסת את ה"טבע" מסביבן.
האמירה האירונית הזאת מהדהדת בספר ששואל את השאלה הגדולה מכולן, מהי חירות, וגם כיצד יכול אדם להגיע למצב של חירות. נדמה שפראנזן אינו מאמין שיש אפשרות כזאת שאינה ויתור מוחלט על החיים. דמויותיו כבולות למשפחה שלהן, לדימוי שלהן את עצמן, להיסטוריה המשפחתית שלהן ולמה שנראה להם כ"גורל" הגנטי שלהן: הדיכאון המשפחתי המאיים לבלוע אותן, גם אם חשבו שהצליחו להתחמק ממנו. עם זאת, הספר מציע אפשרות לתיקון התא המשפחתי, גם אם
כך, אחד מהעימותים הרבים בין וולטר לפטי מסתיים בפיוס דרך סקס: "מריבות הפכו לשער הכניסה שלהם לסקס, הדרך היחידה כמעט לשם בימים אלה. ובשעה שהגשם שצף והברק רשף, הוא ניסה למלא אותה בהערכה עצמית ובתשוקה, ניסה להראות לה עד כמה הוא זקוק לה שתהיה האישה שבה הוא יכול לגנוז את דאגותיו. אף פעם זה לא ממש הצליח, ובכל זאת, אחרי שהם גמרו, הם זכו לפסק זמן שבו יכלו לשכב ולהתחבק בדממה המלכותית של נישואים ארוכים, לשכוח את עצמם בעצבות ובסליחה משותפות על כל הסבל שגרמו זה לזה, ולנוח קצת".
בסופו של דבר, מה שנותר הוא המשפחה: מפורקת, כואבת ומדממת, אך חיה עדיין ומנסה להיאחז בכוח בשרידי החלום האמריקאי על המשפחה המושלמת המסתגרת מהעולם העוין והסוער שבחוץ בביתה החמים בפרברים. אולי זו אינה "חירות", אבל זהו הכלוב היחיד שבו יכולים גיבוריו המיוסרים של פראנזן למצוא מנוחה, ולו רגעית. שלא כמו הציפורים האהובות על וולטר, שיכולות לנדוד ולמצוא לעצמן בכל פעם מקום מנוחה חדש, ימשיכו הגיבורים שלו למצוא לעצמם מקלט ב"אחוזה" כזאת או אחרת, בניו יורק או בפרברים, בדרך היחידה שהם מכירים כדי לשרוד.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם