ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סופר בגילו: רצוי לקרוא את ספרו האחרון של גינטר גראס במבט אנושי

מתוכן הספר "הקופסה" ומנימתו משתמע כי גינטר גראס כתב כאן את ספרו האחרון. יש להביט באיש ובספרו במבט אנושי. הערכים הספרותיים יתבעו עריכה נוספת

כך מתחיל הסופר הזקן וכותב: "היֹה היה פעם אב שהזדקן...", כאילו מדובר בסיפור אגדה מרחיק, ולא בעצמו ובשרו (ילדיו), ולמען האמת - הוא עצמו, או מה שנותר בגנזכי הנושאים שרצה לכתוב עליהם לפני שיגיע הרגע לפתיחת צוואתו.

>> עשו לייק ל-nrg תרבות בפייסבוק

גינטר גראס בערוב ימיו. גינטר גראס המושך אש יהודית וישראלית בשל התבטאות אקטואלית לא חשובה, כפי שמשך אש כשנודע כי העלים מתולדות חייו את הנער מההיטלריוגנד. גינטר גראס המבקש להוסיף ולהיות במרכז ההתכתשות הגיאו-פוליטית כפי שהיה בשחר ימי הספרות שלו, כשבחש בפוליטיקה (הוא מעיד על כך גם בספר שלפנינו, על הימים שחשב שיוכל להשפיע). גינטר גראס שלקה בליבו השבוע, והוא בן שמונים וארבע.

"הקופסה" נכתב לפני ארבע שנים, כשמלאו לו שמונים, והוא הבין, אולי, שלא יכתוב עוד ספרים רבים. הוא אסף את ילדיו, או שדימה לאסוף את שמונת ילדיו שנולדו לארבע אמהות, והניח להם, או שדימה כי ביקש מהם לפרוש את זיכרונותיהם. איך נראו החיים מהגובה  שלהם.

אבל בסופו של דבר, אין זה אלא ספר של שיירים, כפי שהוא עצמו כותב. ספר המלקט את מה שנותר. אסופת פירורים. ספר אחרון, ספר ניקוי השולחן וסילוק החובות. חובות של תשומת לב שחב לילדיו, וחובות של הבעת חרטה אבהית לפני שפורשים מן העולם, וחובות של עוד כתיבה אחת שהוא חב לעצמו, וחוב עיקרי שהוא חש כלפי אחותו, מריה, שלה הוא מקדיש את הספר. הדודה מארי, מאריכן, בכינוי החיבה שלה, גודשת את הספר. היא החוט המקשר בין נשותיו של גראס ובין ילדיו ובין התקופות והמקומות. כי מאריכן הייתה שם תמיד, עד שעלתה השמימה (לפי גירסת פאול, אחד מן הבנים התאומים הבכורים) והותירה על האדמה את מצלמת הבוקס אגפא שלה.

הדודה מארי והמצלמה שלה מחברים את כל הפרגמנטים הפזורים כאן. היא תיעדה את הילדים והאירועים, היא צילמה בדבקות את כל העצמים המוזרים, שאחיה הסופר ביקש ממנה לצלם למען כתיבתו. אך לפי הספר הזה היא תעדה יותר מכל את מה שהיה לפני משפחת גראס ומה שיהיה מעבר לעתיד. כבמעשה כשפים, התמונות שיצאו מחדר החושך הכילו עבר רחוק ותלבושות תקופתיות ונוף שאיש לא ראה אלא בספרי ההיסטוריה. והתמונות תיעדו גם את העתיד הלוט. בתצלומי מארי אפשר היה לראות את שאיפותיהם של הילדים ואת חרדותיהם. כך כתוב בסיפור הזה, על המשפחה הפזורה, ועל האב הסופר, שהיה מרוכז בכתיבתו בלבד, ועל אחותו שצילמה וצילמה עם המצלמה הענתיקית שלה.

כדאי לקרוא את הספר הזה במלוא החמלה. לפניכם סופר שבע פרסים (כולל נובל) ומסעות, וכיבודים, ועשיר בניסיון חיים שיש בו שמחות ועצב רב, כמו אצל כולם. אז כן, הוא שרת באס.אס., וכן, הוא אמר דברים פרובוקטיביים על ישראל ומאבקה באירן, אבל יותר מכל עלינו להביט בסופר הזקן. באיש שצייר בעיפרון שחור את אחותו המתרוצצת (חבל שאין בספר קרדיט לציורים, אלא אם מובן מאליו לכל הקוראים שגראס היה גם צייר) ורישומיו מביעים שחוק של חיבה עמוקה וקשר בלתי אמצעי לדמות הכחושה עם המצלמה.

כדאי להתבונן באיש הכותב את הספר האחרון שלו (כך משתמע מתוכן הספר ונימתו). בבואכם לקרוא בספר הצנוע הזה הרפו ממדד האנטישמיות. רצוי להביט באיש ובספרו במבט אנושי.

הערכים הספרותיים יתבעו אמנם עריכה נוספת, גיבוש, קיצור משמעותי, ליטוש וסילוק החזרות המרובות שלא לצורך. אבל אותם ערכים יזהו בספר את הרעיון המפויס שקיבץ את ילדי הסופר והניח להם לספר. יש לזהות את הגוונים הסוריאליסטיים המנחמים המצויים בדמותה של מארי ובתצלומיה. ובעיקר, יש להכיר בתשוקה האנושית העולה מן הספר. בערוב ימיו כמה הסופר להרמוניה משפחתית, לחיי שלום בינו לבין ילדיו הבוגרים ובינם לבין עצמם. היוצר הקשיש רוצה להיפרד בטוב, בלי לחולל מהומות.

בניגוד מוחלט לסערה שהקים עם הפואמה האירנית שלו לפני ימים אחדים. ובוודאי בלי שהתכוון להגיע לבית החולים דווקא עכשיו, כשספר הפרידה האינטימי שלו יצא לאור בתרגום עברי.

גינטר גראס, "הקופסה, סיפורים מחדר החושך", מגרמנית: חנה לבנת, זמורה ביתן, 207 עמ'

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...