הילד מפרובאנס: מרסל פניול מתאר היטב את סיפור התבגרותו
האמן המנוסה מרסל פניול, שהגיע לכתיבה בגיל מאוחר, מתאר את חוויית הילד ב"התהילה של אבי" בלי לחרוג ממסגרת התפיסה הילדית
אין רגע שומם. "התהילה של אבי" כריכת הספר
הספר הזה מילא את כל הציפיות. הסיפור מתרחש בפרובאנס, בדיוק כפי שהפרנקופילים מתארים לעצמם את חבל הארץ הנכסף. ההוויה האנושית והנופית אידילית ונעימה. ההומור נמזג כיין מקומי. הטבע חוגג על פני העמודים, והגיבורים, כולם בני משפחה אחת, מפיצים הרמוניה על סביבם. נשאר רק לשבת בכורסה, כשהאביב משיב פנימה ריח של פריחת הדרים, ולקרוא סיפור חניכה שנכתב ברוגע ובשכל טוב.
המחזאי והבמאי הצרפתי מרסל פּניול (1895-1974) ניגש לכתיבת פרוזה אוטוביוגרפית רק לאחר שהיה כבר שבע תהילה קולנועית. אין ספק שהביטחון העצמי שריפד את היצירתיות שלו בשלב הזה, הניב מתחת ידו טקסט שקצבו נינוח, פשוט בהגשתו ונקי ממניירות. הספר הראשון שכתב, "התהילה של אבי", ראה אור ב-1957 כשהוא רווי ניחוחות פרובאנסאלים, אהבה זכה להורים, וקשר רגשי חזק למחוזות הילדות שמצפון למרסיי.
תהיה זאת טעות לחפש כאן נימה נוסטגלית. פניול אינו מביט לאחור כמי שאיבד דבר-מה, אלא כמי שמצא דבר-מה. הוא לא מתגעגע, הילדות על נופיה ותחושותיה נמצאת בתוכו, נושמת כבראשונה. הוא שב וחווה בגילו המתקדם אותן התנסויות ראשוניות של ילד שנחשף לגחמות המבוגרים ולעצמיותו שלו המתמודדת עם העולם, הטבע והבדידות. הרעננות שבמבט הילדי שעל סף ההתבגרות, נשמרת על פני כל הסיפור. אין מרחק בין פניול הבוגר המנסח לבין הילד המגיח לבדו אל אפלולית השחר כדי לעקוב אחר אביו ודודו שיצאו לצוד בלעדיו.
ההבדל בין רבים הבוחרים לכתוב על ילדותם (והרי זהו חשק נפוץ בקרב מי שהזקנה נשקפת כנגדם בעיקול הדרך), לבין סופר כפניול, נמצא בהקפדה על עקרון הסלקציה. כתיבה אוטוביוגרפית נדרשת למשמעת גבוהה בעניין זה. בחירותיו של פניול נשמעות היטב לחֵץ הכיוון שבו בחר להוליך את סיפורו: יכולת התבוננות שמתפתחת בהדרגה עד השגת התפכחות בריאה. כך נוצרת חוויה אוניברסאלית מתוך חומרים ספציפיים. ופניול בחר בקפידה את אבני הבניין של סיפורו.
מתוך האירועים שהוא מתאר מצטיירות היטב דמויותיהם הנלבבות של אביו ואמו ושל דודו ודודתו, של אחיו הקטן והדמויות הכפריות ממעגל המפגשים הרחב יותר. פניול מביא אל עמודיו רק את מה שילך ויבנה את סיפור ההתבגרות שלו, שארעה במהלך בוקר אחד של הרפתקה תוססת מהתלהבות וחרדה בגבעות הניחוחיות של פרובאנס, כשמעליו ריחף עוף שנידמה לו כקונדור.
בעדינות ובסבלנות צובע פניול את אווירת ביתו של אביו המורה ואמו התופרת. אביו האתאיסט, האידיאליסט המשכיל, איש הרוח השלומיאלי המתעקש למלא את הבית בגרוטאות שאולי יהיו שימושיות. פניול מתבונן בו באירוניה קלה ובשעשוע שיש בו ביקורת, אך הוא גם מלא הערכה ואהבת אין קץ לאב הזה. אמו הרכה והשקטה, אישיות חומלת וקשובה, היא הדמות הנערצת על הסופר. דודתו, ובמיוחד דודו, מספקים את ההנגדות הקומיות. אחיו הקטן הוא שותף למשחקים עד לרגע שבו מרסל פונה אל דרך הלבד של המתבגר. עד לאותו שחר הם מענים חרקים באכזריות שאינה נראית משונה למי שראה ילדי כפר בחייו. זכרי-אנוש צעירים נוהגים לנסות את כוחם על החלשים למדי. בדרך לניצחונות הקלים הם לומדים איך נמלים מרוקנות גמל שלמה מאיבריו הפנימיים, בלי שהחרק הגדול מאבד מזקיפותו.
אין רגע שומם בילדות הספרותית הזאת. השגרה הינה הרפתקה אינטנסיבית. המעבר מן הבית בעיר לבית הקיץ המרוחק הוא אירוע מסעיר והדרך לשם היא טיול קולנועי. בסופו של יום, כשגאוות האב הצייד מציתה אפילו את לבו הצנוע של הדידקט הזה, פניול מביא את הסיפור למקום שבו מתחילים הדברים. להתפכחות. כך כותב מבוגר שאינו שוכח את הרגע שבו ראה את אביו ממרחק מסוים: "תפסתי את העל-אדם היקר שלי על חם, ברגע של חולשה אנושית, וחשתי שעכשיו אני אוהב אותו עוד יותר." ליצירה, כמו לאהבה, נחוצה פרספקטיבה.
כך נוצרת חוויית קריאה שלמה ומספקת, עם קינוח בסופה: אחרית הדבר של ניר רצ'קובסקי, המתרגם המצוין, מוסיפה מידע ומחשבה נוספת.
מרסל פניול, "התהילה של אבי", מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 191 עמ'
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם