עיניים שלא רואות: מדוע דמות ניצול השואה בקולנוע הישראלי שלילית?
"הקיץ של אביה", "הוא הלך בשדות" ו"מטאליק בלוז" הם רק חלק מהסרטים העלילתיים שמציגים את ניצולי השואה באור שלילי. מה גורם לכך? במחקרה בנושא, ניסתה ד"ר ליאת שטייר- לבני לענות על שאלה זו, ומצאה את דמותו של ניצול השואה הקולנועי במרכז מאבק על קיומה של המדינה היהודית
כל עשור והעוול הקולנועי שלו. ואלה רק דוגמאות לדרך הסטריאוטיפית השלילית שבה הקולנוע העלילתי הישראלי מציג את ניצולי השואה מתום מלחמת העולם השנייה ועד להווה. במילים אחרות: אינספור פעמים נדפקו חצי מיליון ניצולי השואה שהגיעו לארץ, החל מהטבח דרך המציאות הארצישראלית שלא היתה ערוכה לקבלם ועד למציאות הקולנועית שממנה השתקפה דמותם.
כל זה עולה ממחקרה של ד"ר ליאת שטייר-לבני מהמחלקה ללשון, ספרות ואמנויות, והתואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה והמחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. מחקרה, שהופיע בספר "שתי פנים במראה: ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי" (הוצאת אשכולות-מאגנס), עוסק בשני ז'אנרים: העלילתי והדוקומנטרי, המציעים שני מסלולים שונים של זיכרון. הראשון - שטחי ומעוות, שפוגע עוד יותר בדימוי השברירי ממילא של ניצולי השואה, והשני - מורכב ומעשיר.
אי אפשר להתעלם מחייהם הבלתי נסבלים של מרבית ניצולי השואה גם בישראל של 2012. חלקם רעבים ללחם, חלקם שקופים. האם ההנצחה הקולנועית מהווה את אחד הגורמים שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי, ומשפיעה על הזנחתם היום? "רוב הסרטים עד לימינו אינם מתמודדים עם דמותם האקטיבית של ניצולי השואה, עם פעילותם במסגרת עלייה ב', עם ההגירה למקומות אחרים, עם כוחות הנפש האדירים שהפגינו בבניית חיים חדשים, ואינם מצליחים להשתחרר מהדימוי השלילי והשטחי שלהם ולבנות דמות מורכבת ואנושית", אומרת שטייר-לבני. הסרט "ללכת על המים" (2004) הוא בין הצדיקים הבודדים. "זו אחת הפעמים היחידות בקולנוע העלילתי, לאורך יותר מ-60 שנה , שניצול השואה מוצג כאדם חזק ויציב במרכז החברה. מנחם, איש הביון, הוא אדם שלו ובוטח, המנהל את עסקי המוסד ביד רמה. בניגוד לדימוי הסטראוטיפי של הניצול, אין הוא מטופל אלא מטפל".
מצד
כבר משנות השישים והשבעים, הקולנוע הדוקומנטרי מתחיל לעסוק בשואה עצמה ודוחק את הלקח הציוני לשוליים. משנות השמונים ואילך המגמה מועמקת. "הסרטים מציבים במרכזם דמויות מורכבות של ניצולים החיים במרכז החברה הישראלית", אומרת החוקרת. "הם מציגים דמויות שמתמודדות עם הזיכרונות הקשים והצלקות הנפשיות לצד התערות בארץ, עשייה, תרומה לחברה ולמדינה ועוד".
מה הביא את הארגונים הארצישראליים להציג את ניצולי השואה בצורה כה שלילית?
"הקולנוע הארץ ישראלי בשלהי שנות הארבעים היה חלק ממנגנון תעמולה ציוני מסועף וענף, שיצר מתקפה תקשורתית רחבה בעולם. לאחר מלחמת העולם השנייה ביקשו המוסדות הציוניים בארץ להשיג תמיכה עולמית לרעיון שמקומם היחיד של ניצולי השואה הוא בארץ ישראל, ושיש להקים בה ישות מדינית ליהודים ולקבל תמיכה כספית ופוליטית. לשם כך, הקולנוע הדוקומנטרי הציג תהליך שטחי של מעבר 'משואה לתקומה'".
מיד עם הגעתם לארץ, הפכו הניצולים לעובדי אדמה וללוחמים נמרצים. "התיאור הפלקטי הזה לא התעכב על קשיי קליטה ותרם לאמירה הפוליטית לפיה יש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל כי בה ניצולי השואה ימצאו את מקומם".
והקולנוע העלילתי?
"הוא חזר על טענה פוליטית זו בצורה שונה. הדימוי השלילי של ניצולי השואה התבסס על כך והעביר אותם תהליך חניכה יסודי בעל שלבים מוגדרים: בימי הקולנוע הראשונים מוצגים הניצולים כפרועים, פרנואידים ומושחתים, הזורעים הרס בסביבתם. הם מתוארים כמי שהלכו 'כצאן לטבח' והארגונים המפיקים חידדו את הדמות השלילית כדי לחזק את הטרנספורמציה שהיא עוברת בעזרת אנשי הארץ. לכן במהלך הסרט הם עוברים משבר קשה שגורם להם להעריך את הסביבה התומכת שבה הם נמצאים ולהיטמע בה, תוך כדי השלת זהותם הישנה. הטענה של הסרטים היתה כי רק בארץ ישראל ניצולי השואה מצליחים להשתקם. כדי לפתור את הבעיה של עשרות אלפי ניצולי שואה, שיושבים באירופה במחנות העקורים ואין להם לאן ללכת, חייבים להקים מדינה יהודית".
לדבריה, יוצרי הסרטים הללו למעשה שיחקו עם העובדות ההיסטוריות כרצונם. כדי ליצור את הרושם שמדובר ב"אבק אדם" שיכול להשתקם רק בארץ, הסרטים הללו מחקו כל זכר לפעלתנות, ליוזמה ולעזרה ההדדית שהיו חלק בלתי נפרד מחיי הניצולים באירופה בזמן השואה ולאחריה, וכאשר בנו לעצמם בית חדש במקומות שהיגרו אליהם. הפריחה התרבותית במחנות העקורים באירופה, העיתונות, התיאטרון, הנישואין ועוד - כל אלה נעלמו. "האם לא היו ניצולי שואה שהגיעו לארץ במצב קשה? בודאי שהיו - אך היו גם רבים אחרים", היא מסבירה. "הסרטים מחקו כל זכר לאינדיבידואליזם ולהטרוגניות והציגו את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית אחת פגועה. הם הוצגו בפני הציבור הרחב כאילו הם משקפים אמת עובדתית".
לאור המחקר שלך, מהי דרך ההנצחה הטובה ביותר?
"ניתן למצוא אותה בקולנוע הדוקומנטרי משנות השמונים והלאה. שם מתגלה מבט הטרוגני, מורכב ומעמיק על ניצולי השואה. הסרטים מתמקדים באריכות בסיפורים מן השואה עצמה ודוחקים את סיפור הגאולה הלאומית לשוליים. הגיבורים הם ניצולי השואה עצמם ולא אנשי הארץ שקלטו אותם. היוצרים אינם מחפשים סיפורי גבורה אלא בוחרים להתמקד דווקא ב'אדם הפשוט', זה שלא מרד, זה שמספר סיפורים על ניסיונות יום יומיים לשרוד ולא פעם נעצר ובוכה, וזה בסדר. איש איננו שופט אותו".
אפשר להצביע על מגזר מסוים בארץ שטרח להשחיר ולעוות את דמות הניצולים?
"אני לא אוהבת את המחקרים שהופכים לכתב האשמה נגד הציונות בכללותה. נושאים מורכבים אי אפשר לפתור בנרטיב של שחור ולבן. הנרטיב הציוני יצר פעמים רבות סיפור פשטני שבו היהודים הציונים בארץ ישראל הם הצודקים, המוסריים וכל השאר הם ההפך. המחקר הביקורתי הקיצוני של העשורים האחרונים הופך את הקערה על פיה. הוא משחיר את פניה של הציונות ומציג את כל השאר כקרבנות של תנועה מיליטריסטית ואטומה. הדיון הזה מגוחך בעיני. בתחילת המחקר שלי, כשצפיתי בסרטים שהופקו בשנות הארבעים, כעסתי מאוד. לא הבנתי כיצד יהודים יכולים לעשות כזה עוול לאחיהם מאירופה. לאחר שהמשכתי וצפיתי בסרטים שהופקו בעשורים מאוחרים יותר, הביקורת שלי התרככה כי לאנשי הארגונים הארץ ישראלים, דוגמת קק"ל, שעסקו בהפקת הסרטים הללו, היתה מטרת על חשובה מאוד - הקמת מדינה. למען המטרה הזו הם רתמו את כל הכלים האפשריים. הסרטים הללו היו חלק ממנגנון תעמולתי מסועף, שבסופו של דבר הצליח. המטרה הושגה".
אפשר להאשים רק את אנשי הארגונים בתדמיתם השלילית של ניצולי השואה בקולנוע?
"לא, כי מי שיצר והפיק את התדמיות הללו היו לא רק בוני הציונות אלא גם מפרקיה ומבקריה. הבעיה העיקרית בעיני היא שאותן תדמיות, שנקבעו בשנות הארבעים, לא התמוססו או השתנו בקולנוע העלילתי לאחר שהמטרה הושגה, אלא להפך. הן הונצחו, שוחזרו, ובעשורים האחרונים אף הפכו שליליות עוד יותר. המהלך הזה מדהים ובלתי נתפס בעיני. הוא מנוגד לתהליכים של שינוי בנוגע לתודעת השואה בישראל, תודעה שהשתנתה מאוד בכל התחומים: הנצחה, חינוך, ייצוגים בעיתונות, בתיאטרון, בשירה, באמנות. הדיון הפך מעמיק, מורכב, מכיל גוונים שונים, לא שופט ולא מאשים אלא מעלה שאלות. לעומת זאת, הקולנוע העלילתי נשאר בשלו. הסרטים חוזרים שוב ושוב על אותן תדמיות מעוותות כאילו לא חלפו יותר משישים שנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם