מוות לקלישאות: "בקתת הפחד" הוא סרט חובה לחובבי האימה
"בקתת הפחד" הוא מעין סיכום של ז'אנר האימה כולו, שמכיל בתוכו כל סרט אימה קלישאתי שנוצר אי פעם. רק קשה להסביר איך הוא עושה את זה בלי לספיילר אותו
''בקתת הפחד'', במאי : דרו גודאר, ארה''ב 2012
אין דבר קל יותר מלהצביע ולצחוק על הקלישאות הקבועות והמבנה העלילתי השקוף של סרטי אימה אמריקאיים. "צעקה" כבר עשה את זה היטב בשנות התשעים, והביא לקאמבק של הז'אנר. "בקתת הפחד" (Cabin in the Woods) הוא לא רק פרודיה על הז'אנר; הוא סיכום של הז'אנר כולו, שמכיל בתוכו כל סרט אימה קלישאתי שנוצר אי פעם.
בלתי אפשרי להסביר איך בדיוק הסרט עושה את זה בלי לספיילר אותו למוות. לא מדובר בטוויסט מפתיע שמגיע בסוף הסרט, אלא בתגליות שמתרחשות ממש מהרגע הראשון, לכן הדרך הטובה ביותר לצפות בסרט היא בלי לדעת עליו שום דבר מראש. במילים אחרות, אם אתם חובבי אימה, אל תקראו את הביקורת הזאת. פשוט לכו לסרט, ואל תתנו לשום דבר לעצור אתכם בדרך.
אם בכל זאת אתם זקוקים לקצת יותר שכנוע, אפשר לומר, בלי לקלקל יותר מדי, שהסרט מתנהל בשני עולמות במקביל: לפני ומאחורי הקלעים. חלק מהזמן אנחנו צופים בסרט אימה אמריקאי סטנדרטי עד שעמום. עוד קבוצה של תלמידי קולג' יוצאת לחופשה בבקתה מבודדת. שוב הם עוצרים בתחנת הדלק מלחיצה שבה איש מוזר משמיע אזהרות מסתוריות. כתמיד יש משהו אפל ומרושע ביער שמתחיל להרוג את הצעירים בדרכים המקובלות. אבל במקביל, אנחנו רואים גם עולם שנמצא מאחורי הקלעים, בניין משרדים הייטקי ואפור שבו פקידים משועממים וצוות טכני עייף (בראשות ריצ'רד ג'נקינס המצוין) עוסקים בניהול ענייני של משהו. משהו שנראה כמו סרט אימה שגרתי.
הרעיון שעליו בנוי הסרט מבריק כל כך שהוא כמעט אידיוטי. פירוק והרכבה של ז'אנר האימה הם המגרש הביתי של ג'וס וידון, שכתב את הסרט יחד עם הבמאי דרו גודארד. זו היתה גם נקודת המוצא של הסדרה שלו "באפי קוטלת הערפדים", שלקחה את מוסכמות האימה והפכה אותן על הראש לפני שזה היה פופולרי. כאן הוא עושה בשעה וחצי את מה ש"באפי" עשתה לאורך כמה עונות. הסרט פונה לפני הכל אל חובבי הז'אנר, אלה שחרשו בווידיאו על סרטי "יום שישי ה-13", "המנסרים מטקסס" ו"ליל המסכות" ומתמצאים בפרטים ובמוסכמות שלהם. בשבילם, "בקתת הפחד" יהיה חוויה חד-פעמית: הוא מפרק לז'אנר את הצורה באהבה גדולה
למי שאינו חובב אימה מושבע, הסרט עלול להיות קשה יותר לעיכול. הבעיה העיקרית של "בקתת הפחד" היא שכדי לדבר על סרטי אימה גנריים הוא חייב להיות בעצמו, בחלקו לפחות, סרט אימה גנרי. החלק של הסרט שמתרחש "לפני הקלעים" אינו גרוע - הדיאלוגים של וידון וגודארד תמיד מבדרים במידה - אבל הוא סטנדרטי. חכם, אבל לא נוגע. עוד נקודה חלשה בסרט היא הרגעים האחרונים שלו. בסוף הסרט מגיחה, כמקובל, דמות מתוך הצללים ומשמיעה הרצאה ארוכה שבה היא מסבירה את כל מה שהתרחש בסרט. שתי בעיות: האחת היא זהות הדמות, שהיתה אמורה להיות הפתעה מקסימה אבל כמעט שהפכה לקלישאה בעצמה מאז שהסרט צולם (ב-2009) ועד היום; השנייה היא שההסבר, בשלב הזה, כבר לא נחוץ. הספקנו להבין לבד. נראה שהסיום הזה מתאים יותר לגרסה שונה של "בקתת הפחד" - הגרסה שבה העולם שמאחורי הקלעים לא היה חשוף מתחילתו, אלא מתגלה רק בהפתעה לקראת הסיום.
חייהם של סרטי אימה על מסכי הקולנוע בארץ נוטים להיות קצרים אפילו יותר מחייהם של הדמויות בסרטים האלה, לכן כדאי למהר: אם אתם חובבי אימה, אל תפספסו את "בקתת הפחד" בשום אופן. אם אתם רק נהנים מאיזה רוצח סדרתי פסיכופט ומודעות עצמית מדי פעם - עדיין כדאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם