ממגש הכסף לבאב אל-וואד: הזיכרון הקולקטיבי דרך שירה
שורה ארוכה של שירים עולה לפנינו ביום הזיכרון, מאלתרמן וגורי, עד עמיחי ויונה וולך, ממאיר אריאל עד דוד אבידן, מיענקלה רוטבליט עד חנוך לוין. חלק גדול נכתב על מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, מעטים נכתבו על מלחמת יום כיפור ואילו מלחמות אחרות כמעט לא זכו לאזכור. בכל זאת, ישנם כאלה הממשיכים להרעיד את ליבנו
מגיע יום הזיכרון, ואתה יודע שתשמע את השירים שרק שמותיהם מעבירים בנו רעד. תשמע את באב אל-וואד ("לנצח זכור נא את שמותינו"), ואת "כי האדם עץ השדה" ("ומר לי, מר לי בפה"), ואת "אנא, הגבר את עוצמת אותותיך" ואת "מגש הכסף" (בלי לחן, כי יש שירים שלא מלחינים) ואת "הנה מוטלות גופותינו". שורה ארוכה של מתים ושל שירים. לא כך אגב ביום השואה, שהשקט שלו הוא הרבה יותר מדכא. אני מביא כאן כמה שירי זיכרון עוצמתיים ואהובים עלי במיוחד, חלקם שירים שכולנו מכירים ואחרים שאין כמעט מי שמכיר. חלקם שירים ישנים וחלקם שירים חדשים, כולם לקוחים מתוך תולדות המלחמות הישראליות.
אני מתחיל, כמובן באלתרמן של "מגש הכסף". שיר שנזנח מעט בשנים האחרונות, כמו אותו ניגון ("עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא"), כי הפכנו בחלקנו לאנשי האגו הקטן, מתוך אידיאולוגיה פרטית שכבר לא מזדהה עם המדינה. אולי גם לשונו קשה מדי.
כי הפכנו לאנשי הפופ הקיטשי הרומנטי במילים הכי ממוסחרות (למה, למשל, אין אף שיר זיכרון בזמר המזרחי? והרי עוד בגין דיבר על הגיבורים שנפלו מבני עדות המזרח. התשובה היא שהפופ המזרחי הקיטשי הוא ברובו בתחום הקלישאה הרומנטית, גם אם "שמע ישראל" של יוסי גיספן ושרית חדד הוא שיר נפלא באמת).
"מגש הכסף" הוא השיר הראשון, בין השאר משום שנכתב עוד ב-1947, ובראשו מתנוסס המוטו המפורסם הלקוח מדברי חיים וייצמן, שאז עוד לא היה הנשיא, כי לא הייתה מדינה: "מדינה אינה ניתנת לעם על מגש של כסף", אמר כשהשורה התחתונה של דבריו הייתה בעצם כסף. כלומר,
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים--
דום השניים יגשו,
ועמדו לבלי-נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: מי אתם?
והשניים, שוקטים, יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים.
שירי מלחמת השחרור של חיים גורי באו מיד אחר כך, ושלושה מהם נקבעו בתודעת האומה מאז: "הנה מוטלות גופותינו", " באב אל-וואד" ו"שיר הרעות". הראשון, "הנה מוטלות גופותינו", נכתב לזכרם של 35 הלוחמים ממחלקת הל"ה בגוש עציון שנפלו בינואר 1948. כלומר, ה"שורה הארוכה ארוכה" בשירו של גורי, שאחר כך הפכה לשורה הארוכה ארוכה של כל הנופלים בכל המלחמות, הייתה בתחילה השורה הארוכה ארוכה של 35 גוש עציון בפיקודו של דני מס (לכן ההקדשה בראש השיר היא "לדני וחבריו").
גם היום, 64 שנים לאחר שנכתב, יש בשיר הזה עוצמה מהפנטת: ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים. כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר. ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה. לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים, לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
שנים אחר כך יכתוב יענקל'ה רוטבליט, גם הוא משורר מצוין וגיבור, שאיבד את רגלו במלחמת ששת הימים, את "שיר לשלום" שגם הוא שיר למתים, ובשם המתים:
אמנם את "הנה מוטלות גופותינו" כתב חיים גורי כשירה ממש ואילו את "באב אל-וואד" ו"שיר הרעות" כתב כפזמונים המיועדים מראש להלחנה, אבל ברבות השנים מיטשטש לגמרי ההבדל בין השיר לפזמון, וכולם שירה טהורה. "באב אל-וואד" (שהולחן על ידי שמואל פרשקו ובוצע לראשונה על ידי שושנה דמארי הנצחית) נכתב כמובן לזכר הנופלים על הגנת שער הגיא במלחמת השחרור:
ואילו שיר "הרעות" של גורי, "השיר של רבין", נכתב במקור לקראת מלחמת השחרור עבור להקת הצ'יזבטרון. גדעון זינגר היה הסולן. כאן בביצוע להקת הנחל:
באופן לא כל כך מפתיע, חלק גדול משירי הזיכרון המרטיטים ביותר נכתבו על מלחמת השחרור. והרי היו מאז עוד מלחמות: מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, יום כיפור, מלחמת ההתשה. והרי אירעו בכל אחת מהן מעשי גבורה גדולים וטרגדיות איומות. אבל חלק גדול מן האירועים עבר ללא ליווי משוררי. מישהו כתב שיר על קום ישראל כארי במלחמת יום הכיפורים? מישהו כתב על הפיגוע בדולפינריום? כל אלה לא קיימים כמעט בשירה, בוודאי לא בשירה הבולטת ביותר. ומה שלא קיים כשירה, אולי יימחק חס וחלילה מן הזיכרון הלאומי שלנו.
אפילו יהודה עמיחי, שחי את כל מלחמות ישראל עד מותו בשנת 2000, זכור בעיקר בגלל שירי המלחמה שכתב על מלחמת השחרור, שבה השתתף כחייל. אגב, שירו הפשוט "גשם יורד על פני רעי" לא תמיד הובן כפשוטו:
גשם יורד על פני רעי
על פני רעי החיים
אשר מכסים ראשיהם בשמיכה
ועל פני רעי המתים
אשר אינם מכסים עוד.
כל מה שעמיחי בא להגיד לנו כאן באמירת כאב שנונה הוא כי בהיפוך מן החיים האזרחיים, שבהם אנחנו נוהגים לכסות בשמיכה את ראשי המתים, הרי בשדה הקרב זה להיפך: החיילים המתגוננים מן הגשם מכסים את ראשיהם בשמיכה, ואילו החיילים המתים שוכבים חשופים לגשם. אין מי שיכסה אותם.
החיילים באים מלמעלה
מן העבר השמיימי
הם תמיד הולכים לי הלאה
אל הקבר הגשמי
הם עוד יבואו
דרך המחר
הם עוד ישירו
את אותו דבר
וזה נשמע בערך ככה
היום נגיע
מחר נלך
היום ניגע ב
צרור אהבתך
הסיבה לפופולאריות הגדולה של מלחמת השחרור בשירה היא לא רק כמות המתים הגדולה בה, פי כמה מאשר בכל מלחמות ישראל, אלא כמובן משום שהייתה מלחמת ההסכמה הגדולה.
אבל מה נשאר, למשל, בשירה ממלחמת ששת הימים המזהירה? בעיקר "ירושלים של זהב" בגרסתה החדשה, וכתגובת נגד, גם "ירושלים של ברזל" של הלוחם והמשורר הגדול מאיר אריאל, שהעדיף להזכיר לנו אז את מחיר המלחמה:
ומי הגיב בשירה על מלחמת יום כיפור? מעטים מאוד. למשל דוד אבידן, המתאבל על מותו של איש צעיר בשיר שכל כותרתו היא אירוניה כפולת תחתית: "תיכון חובה" על משקל שירות חובה, ו"מחזור סיום" כי מדובר כאן כמובן גם בסיום החיים:
אבל הבטחנו לחזור למלחמת לבנון הראשונה ולשיר מדהים אחד בסיפור שהוא מספר, מדהים בכוחו השירי (מילים: עמנואל צבר) ומדהים בלחנו (יאיר רוזנבלום) ובביצועו (מירי אלוני). זהו השיר "ברית דמים" ("עוד זה מספר וזה בא") המספר את הסיפור הבל ייאמן על שני חיילים בשם יובל הראל, שניהם משכונת תלפיות בירושלים, ושניהם נהרגו במלחמת לבנון הראשונה. כשההורים של יובל הראל שמת שני לא האמינו כשבא אליהם קצין העיר ואמר להם שבנם ,יובל הראל, נהרג. זה לא הוא. זה יובל הראל הראשון, חשבו ההורים. אבל זו הייתה בכל זאת האמת הנוראה. גם יובל הראל שלהם נהרג. וזה בדיוק השיר הראוי לעוצמה הדתית שבה הוא נכתב במילותיו של עמנואל צבר:
ובסופו של דבר, גם משורר פוליטי לגמרי כמו חנוך לוין, ש"את ואני והמלחמה הבאה" שכתב סמוך למלחמת ששת הימים בישר את כל השירה האנטי-מלחמתית שבאה אחריו, כתב גם שיר בלתי פוליטי לחלוטין על המוות במלחמה. "חייל שחור מכה חייל לבן", או להיפך:
לאן הלך ילדי
ילדי הטוב לאן
נפלו חיל שחור וגם לבן
לא יחזור אבי
אבי לא יחזור
ואין חייל לבן ואין שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
על לוח ריק רק מלך ומלכה
כל מה שנשאר הוא בכי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם