הישרדות VIP: לנתי קלוגר נמאס מפליטי ריאליטי שהופכים לשחקנים
נתי קלוגר משתגעת כשכל מיני דוגמניות ופליטות ריאליטי גוזלות לה פרנסה, כמו למשל בפעם ההיא, כשבאה לאודישן חודשיים אחרי הלידה, הרגישה חרא, נראתה רע אבל התכוננה כמו מקצוענית, ובסוף איזו כוכבנית זכתה בתפקיד. מזל שלתיאטרון הן עדיין לא הגיעו
"שמעי, לא אשקר לך. כשקראתי את המחזה, בשנייה הראשונה אמרתי לעצמי 'וואלה?'. שנים חייתי בתחושה אחרת, אז פתאום אני המכוערת?", קלוגר משתעשעת. "זה לא שאני דוגמנית, אבל יש פער בין להיות דוגמנית לבין סתם להרגיש שאת נראית טוב. ולתומי חשבתי שמכוערת אני לא. ובמחזה הספציפי הזה, זה בפירוש זה. אין פה לאן לברוח".
המחזה הוא "היופי כן קובע" של ניל לביוט (תיאטרון בית ליסין, תרגום: אסף צפור), וקלוגר, שבחיים האמיתיים דווקא נראית נפלא, מגלמת שם ספרית עם פיוז קצר ורגשי נחיתות לרוב בשם סטפני כאמור, שזורקת את בן הזוג שלה (שלומי טפיארו), פועל פשוט שלא מבין במה חטא. על תקן היפה נמצאת יעל בר זוהר, ואת בן זוגה הניאנדרטל מגלם דני גבע. המחזה, שנע על הציר שבין דרמה לקומדיה, מעלה סוגיה יומיומית שגורמת לכל מי שיושב בקהל לזוע באי נוחות בכיסא. הבמאי, אפרופו יופי, הוא ליאור אשכנזי.
"המחזה באופן טבעי מתעסק בזה - כן יפה, לא יפה, משמעויות היופי", אומרת קלוגר. "אני זוכרת שכחלק מהתהליך ליאור כל הזמן אמר לפרטנר שלי, 'תבין שהוא אף פעם לא אמר לה שהיא יפה בעיניו'. גם לאורך המחזה הוא לא אומר לי שאני יפה בעיניו. הוא מתנצל שהוא פלט את השטות הזו, אבל לא אומר את זה".
לא נעלבת שהציעו לך לגלם תפקיד של מכוערת?
"לא, מה פתאום. אני שחקנית ומבחינתי זכיתי, קיבלתי מתנה, זה ממש בסדר מבחינתי שיקראו לי מכוערת. יכול להיות שזה לא יושב לי על שום עצב חשוף, אז אני לא מרגישה עם זה לא בסדר. בואי נגיד ככה: לגלם דמויות מכוערות לא מפחיד אותי ולא מעליב אותי. יופי זה כל כך עניין של טעם. לא על זה אפשר להעליב אותי. יש מספיק דברים אחרים".
היה רק תפקיד אחד שנגע לה בנקודת תורפה: בשנת 2009, בהצגה "תורת היחסים" של אייל דורון. "היתה שם סצנה שבה הייתי צריכה ללבוש מדי צבא שקטנים עליי, ואני מנסה להיכנס אליהם בכוח כדי לחגוג לבעלי בהצגה את יום הנישואים שלנו. תוך כדי הסקס אמורים להיקרע לי המכנסיים. ידעתי שזה עומד לקרות לאורך כל החזרות, אבל בהצגה הראשונה פתאום הכתה בי העובדה שיהיו מולי 500 איש, ובסופו של דבר, לא משנה שאולי היו נשים שהזדהו איתי, היו גם עוד אנשים שאמרו לעצמם 'אוי אלוהים'. פתאום אמרתי לעצמי, למה הסכמתי לעמוד פה ולהודות במגרעות שלי?".
אילו מגרעות? את רזה. מאוד.
"אני לא איזו קטנטונת, אני לא פטיט במידות שלי. אני לא מידה 34 במכנסיים ואני לא יכולה להופיע בביקיני אדום ב'הישרדות'. זה לא שהייתי רוצה לרדת במשקל, אבל כמו כל אישה יש לי מקומות שאני לא אוהבת, וזה משהו שהיה לי איתו פתאום נורא לא נוח. לעמוד שם ברגע הזה על הבמה ולהודות במשהו שיותר נוח לי לא להודות בו. היה לי רגע קשה פתאום".
קלוגר מכירה ממקור ראשון את התחושה שהגוף הוא כבר לא מה שהיה. לפני שלוש שנים הביאה לעולם עם בעלה הבמאי בועז רוזנברג את התאומות אנה ואמילי. היריון של תאומות, פלוס ההכרח המקצועי לחזור מיד לגזרה, עשו את שלהם. "אני לא אשכח איך נראיתי כשיצאתי מחדר לידה", היא אומרת. "אבל יש גם משהו בתל אביב שקצת מכריח אותך לחזור לעניינים, כאישה. הייתי הולכת לדיאדה וחוזרת הביתה בוכה. אמרתי לעצמי, 'זה לא אמיתי, זה לא יכול להיות. נכון, ילדתי תאומות, אז יש לי חמישה קילו יותר מכל אישה אחרת, אבל עדיין לא יכול להיות שההיא נראית ככה ואני נראית ככה'. נשארתי עם עשרה קילו אחרי הלידה
ואולי זה הקלף המנצח של קלוגר. בגיל 36, עם קילומטרז' של 12 שנים במקצוע, היא לא מפחדת לקבל על עצמה תפקידים ששחקניות אחרות אולי היו נרתעות מהם. קשת הדמויות הצבעונית שלה כוללת אינספור חיקויים ("הרצועה" ו"נבחרת ישראל"), ביצ'יות חדורות אג'נדה ("אולי הפעם"), אמהות טרוטות עיניים ("כאן גרים בכיף") ועומק דרמטי ("אורים ותומים", "סרוגים"). בשנה האחרונה חזרה לבסיס האם שלה, התיאטרון, אחרי שנים של היעדרות. לצד "היופי כן קובע" היא משתתפת בהצגה "מקסי ואני".
"שנים לא עשיתי תיאטרון, ואז באיזשהו רגע, מתוך משבר גדול עם עצמי, החלטתי שאני חייבת איזה שינוי. בשביל הנשמה, פחות בשביל הפרנסה והחשיפה. בטלוויזיה הקצב מהיר יותר, אין המון חזרות, ובתיאטרון אתה יום יום הולך לחזרה, אז אם אתה רוצה ואם לא, יום יום אתה מפשפש בעצמך ומביא עוד משהו לתוך הדמות".
"נבחרת ישראל", ששודרה בקיץ שעבר, היתה הפרויקט הטלוויזיוני האחרון עד כה שבו השתתפה קלוגר, והיא לא חוששת לדבר על הקושי לקבל תפקידים ועל התחרות מול פליטי ריאליטי ודוגמניות שגוזלים עבודה לשחקנים מקצועיים כמוה. "יש פשוט המון אנשים שקוראים לעצמם שחקנים, אבל לא כל מי שמופיע בטלוויזיה הוא שחקן. אני השקעתי ארבע שנות לימוד מהחיים שלי, גם אם אין לי תעודה. ואני משתדלת, הולכת לסדנאות, מנסה לשכלל את הדבר הזה. זה שהיום אתה נכנס לשלושה חודשים לבית 'האח הגדול' ויוצא שחקן - על זה עוד לא שמעתי. כאילו, לבריאות, בכיף, אבל לפחות אל תקראו לזה ככה.
"אני רואה כל מיני דוגמניות ויוצאות ריאליטי שמקבלות תפקידים בהצגות וסדרות, ובסוף יוצא שאני יושבת בבית והיא עובדת. איך זה יכול להיות? ולשמחתי כבר קיבלתי את הצ'אנס שלי, הוכחתי את עצמי, קיבלתי את הביקורות הטובות והלא הטובות. אני מרוצה ומאושרת ומודה לאלוהים שאני משחקת היום בבית ליסין, אבל נורא מרגיז אותי לפתוח את העיתון ולקרוא שההיא שחקנית וההיא שחקנית וגם אני שחקנית, אז איך זה יכול להיות? אני אף פעם לא קיבלתי עבודת דוגמנות, אז למה זה כל כך קל כשזה הפוך? אין לי ספק שאותן בחורות יביאו יותר קהל ממני, אבל האם זו המטרה, לעשות מהכל מסחרה? זה קצת מתסכל, אבל לא ממקום אישי שלי, שאני רוצה לעבוד ולא נותנים לי. לא, אני כל כך שלמה עם המקום שלי ועם מה שעשיתי ועם מה שאני אעשה, אבל יש משהו כללי שאני לא מצליחה להבין".
הפסדת תפקיד פעם למישהי שהיא לא שחקנית?
"אפשר להגיד. כשהייתי אחרי לידה, הזמינו אותי לאודישן. הייתי בלחץ לחזור לעניינים אחרי תקופה ארוכה של הפסקה, וזה היה ממש מאמץ. נראיתי אז רע והרגשתי רע והיו לי ההתחבטויות הפנימיות שלי, אבל באתי והשקעתי ולמדתי והגעתי לאודישן. כשיצאתי ממנו התחילו רחשי שמועות על כך שהוזמנו אליו גם כל מיני בוגרות ריאליטי. הייתי מזועזעת. ממש נעלבתי. אין לי בעיה שהיא תיקח את התפקיד הזה, אבל למה הזמנתם אותי? זאת העבודה שלי, לעשות אודישנים טובים, ואני עובדת בזה, אני משקיעה. אובייקטיבית זה היה עיתוי מחורבן. אמנם זה לא צריך לעניין אף אחד, אבל את לא ישנה בלילות, את חודשיים אחרי לידה, אז עזבו אותי בשקט ותנו לה את התפקיד, לבריאות. אל תטרידו אותי".
למה שלא תפלשי גם את לזירה שלהן ותעשי ריאליטי?
"תראי, אני קצת אוהבת הרפתקאות וזה יהיה שקר גמור להגיד 'בחיים לא, אין מצב', כי משהו בהרפתקה הזו שמסקרן אותי מאוד. אבל אני לא לבד, ויש לי משפחה, יש לי שתי ילדות, בעל, כלבה, הורים, אחים, משפחה של בעלי. אני לא לבד בעולם, יש משקל גדול ואחריות גדולה שאתה נושא על עצמך, אז עם כל ההרפתקנות אני בסופו של דבר כנראה יותר אחראית ויהיה לי קשה נורא להיחשף בצורה כל כך עמוקה. כמשחק, להכיר את עצמך, לגעת בכל מיני נקודות שלא בהן נגעת המון שנים, להתחבר למקומות שפחדת מהם - ממש אשמח. לשחק משחק 'הישרדות', לשחק משחק 'מחוברות', רק בלי המצלמות. כנראה אוותר אם תגיע מחר ההצעה, אבל אני יכולה להגיד לך שאשקיע בזה מחשבה".
למרות הקשיים, לקלוגר אין שום כוונות לוותר על המקצוע. כמי שנולדה להורים שחקנים שבשלב מסוים ויתרו על חלום הבמה לטובת עבודות יציבות יותר, היא יודעת שבמקרה שלה זה כנראה יהיה אחרת. "אני תמיד קצת מודאגת מהעתיד", היא אומרת. "מצד אחד אני משחקת עם מרים זוהר ב'מקסי ואני'. האישה בת יותר מ-80, ואני מסתכלת עליה בהשתאות. היא מעוררת הערצה. אז אני אומרת, אלוהים תן לי את הכוחות להגיע למקום הזה ולהיות שם. ומצד שני אני כאילו אומרת לעצמי, זה מקצוע לא מפרגן לשחקנים זקנים. אני כבר בת 36 וחצי, קרובה ל-40. את אומרת לעצמך, כשאני בת 35 ומשחקת אישה בת 40 זה בסדר, אבל זה לא בהכרח עובד להפך".
לנשים קשה יותר להזדקן במקצוע?
"לא בטוחה. יכול להיות שלנשים קשה יותר להזדקן באופן כללי. גם אני, זה לא שרצתי בביקיני לפני הלידה, אבל לבשתי ביקיני בחיים שלי, והיום זו כבר לא אופציה מבחינתי, חד-משמעית. גזלו ממני איזושהי אופציה שפעם היתה פתוחה בפניי. זה משהו שנורא קשה להכיר בו".
האימהות גרמה לך להכין תוכנית ב', לכל מקרה שלא יבוא?
"האם ההצטרפות של הילדות לעולם שלי צריכה לשנות סדרי עולם? יכול להיות. אבל זה עוד לא קרה. אני לא יודעת לעשות משהו אחר, אני מאושרת כשאני עושה את זה. לצערי אין לי שום תוכנית מגירה, ואולי אני צריכה שיהיה משהו כזה. אבל אין לי ואני מקווה שגם לא אזדקק לזה. החיים מפתיעים, לפה ולשם, לטוב לרע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם