פרק מספר: הצצה לספרה החדש של שפרה קורנפלד
שלוש שנים אחרי שכבשה את "האח הגדול", רואה אור ספר הביכורים המדובר של שפרה קורנפלד, "החצי השני של הלילה" (בהוצאת זמורה-ביתן): סיפורה של קהילה דתית חריגה ומבודדת החיה על ראש הר. פרק מתוך הספר
שמלת הכלה של דבורה גרינאפל הייתה שאולה וגדולה עליה בכמה מידות. היא נראתה בה כילדה בפורים, מחופשת לכלה או למלכת אסתר, וכך הרגישה. סעודת המצווה הוכנה מבעוד מועד, ואולם הקייב קושט בפרחים וענפים ירוקים ששיוו לחלל המערה הגדול אווירה של חג. שולחנות האוכל נאספו מכל בתי התלמידים וחוברו לטיש אחד ארוך, מכוסה במפות שולחן צבעוניות. הסירים שעליהם עמלו הנשים כל השבוע עמדו מהצהריים על פלטות של שבת ומכולם בקע אותו ריח קרמל שרוף של צ'ולנט. רק דבר אחד עדיין חסר להשלים את השמחה - רעבי, שנסע זה מכבר וטרם שב אל תלמידיו. מיום שעזב התרוקנו ספסלי הביסמידרש, והספסלים בחצר מלאו בתלמידים משועממים, מעשנים וממתינים.
"עד החתונה הוא יחזור", הודיע רפואל גרינאפל, אבי הכלה, לכל מי שנקרה על דרכו, ומיהר להימלט כדי לא לראות בעיניהם את מה שידע לבו: ואולי... לא ישוב בגלל החתונה.
בבוקר יום השמחה הפכה ההמתנה למוחשית ופעילה. נשים הסיטו וילונות בציפייה דרוכה, גברים צעדו לכיוון הכביש החדש, מקווים כל אחד בתורו לזכות להיות זה שיקבל את פני הרב החוזר. אבל השמש שקעה, הכוכבים החלו לצאת, ועדיין רעבי לא בא. תלמידי פיסחוישיבה מיהרו מכאן לשם בלי מטרה, משימים עצמם טרודים בהכנות ולו רק מהפחד שיגיע ברגע האחרון ויגלה שביטלו חתונה שהוא עצמו הורה עליה, כי קטנה אמונתם. דבורה גרינאפל, שנחרדה מהמחשבה כי בהיעדרו של רעבי תתבטל החתונה, מיהרה ללבוש את הכותונת הלבנה ולצאת לכיוון חצר הביסמידרש כדי לקבוע עובדות בשטח. כשראו התלמידים את הכלה עומדת בחצר, מיהרו להעמיד סביבה חופה ולקרוא לחתן שיעמוד לצדה. ארבעה מהוותיקים זוכו במצווה של החזקת כלונסאות העץ שביניהם נמתחה חופת הטלאים של פיסחוי, שגם היא, כמו השמלה, התגלגלה משנה לשנה ומשמחה לשמחה ולא נגרע ממנה מאום אלא עוד התווסף - סרחים של בד להדר מצווה ולהרבות צניעות. לו נשאלנו אנו, לא ודאי שהיינו יודעים להצביע איזו כותונת רקומה שמלה היא ואיזו טלית של טלאים - חופה. אבל לא נשאלנו אלא שאלה אחת ויחידה, וגם עליה לא ניטיב להשיב: איפה רעבי?
קשה היה לקרוא את הבעת פניו של החתן שהסתתרה תחת צל החופה, ופני הכלה כוסו כדי למנוע מאיתנו את הפיתוי לנסות. ברגעים אלה איחדה יותר מכל בין בני הזוג הנבוך אך-נחוש הידיעה שרעבי לא יבוא. רפואל גרינאפל ביקש להמשיך לחכות לו. "אין סיכוי שיפסיד את החתונה, אין סיכוי", ענה לכל מי שניסה לומר אחרת. אשתו הראשונה, ראחל, האישה הכי יפה על ההר, סימנה לו עם העיניים שישתוק עכשיו. היה מי שרץ להביא שולחנורוך, לבדוק מה עונשו של המבטל שמחה, אחר שלף שו"ת כדי לראות מה שכרו של המחכה לרבו, אף על פי שיתמהמה. לזה דעה וגם לזה. רק החוסן-כלה לא זזו מהמקומות שסומנו להם במרכז ההתרחשות. דבורה התחילה להתגרד מתחת לשכבות הבד המשומשות של השמלה. מטפחת לבנה כיסתה את ראשה, ומעליה הינומה אטומה כמעט לגמרי. החתן, לצדה, היה לבוש גם הוא בלבן, כנהוג על ההר, ומעל החליפה הלבנה - טלית. היה עליו ללבוש את הקיטל של רעבי, כמנהג החתנים, אבל הוא לא חשב לבקש אותו מהרבעצען והיא, מצדה, לא הציעה.
השמש שקעה מזמן, כוכב שני הפציע בשמי ההר העכורים, וריח של פצ'ולי נח על ההר כמו בימים ההם. רוח ערב נשבה מהוואדי ושאלה, איפה רעבי? מדרגות הברזל חרקו נוראות ופעמוני הכנסיות צלצלו בזעם. הצפרדעים הכלואות בתוך רצפת הבטון של הקייב פערו את עיניהן הקפואות, איפה הוא? מתחת להינומה שמעה דבורה רק את רחש נשימותיה, כמו מתחת למים. הרבעצען עזבה לפתע את דבוקת הנשים הדוממות ודידתה במהירות לעבר הוותיקים שהיו שקועים בדיון: האם ראוי לעשות אחרי צאת הכוכבים את שהיה לעשות עם שקיעת החמה?
דבורה לא חיכתה לשמוע אותה מתפרצת בקולה הצרוד, "מי אתם חושבים שאתם? מישהו כאן יכול לפסוק הלכה?" והתחילה צועדת סביב החתן. גלגלי השיניים של מכונת הטקס נכנסו לפעולה. הספרים והסברות נזנחו באחת, וכולם הסתדרו במקומותיהם. נראה שאפילו הרבעצען התרצתה ושבה לשתוק בצד של הנשים. היו כבר שבע? דבורה שכחה לספור כמה פעמים חגה סביבו, אבל חומות העיר נותרו על תלן. ראחל גרינאפל עצרה את מתקפת ההקפות של בתה בנגיעה עדינה בזרועה מכוסת המלמלה. היא הוליכה את הנערה והניחה אותה במקומה, לצדו של החתן. מסדר הקידושין לא חיכה שתצנח במקום כדי לפצוח בברכות.
הנגנים ניגנו מנגינה עליזה שנשמעה כמו ריקוד שורות יותר מאשר מוזיקת כלזמרים, כדי ללוות את קהל החוגגים לכיוון הקייב. החתן נישא על כתפיים בלי חשק ונבלע במעגל הרוקדים בלי חדווה. נקודה לבנה מקפצת בים של שחור. הנשים הניפו את דבורה על כיסא מצופה תחרה, העבירו אותה דרך חישוקים של פרחים ופיזרו מעליה גשם של פתיתי נייר צבעוניים. היא חייכה כל הערב לנשים המרקדות לפניה במצוות שימוח הכלה, כי אין לך דבר מכעיס מלרקד לפני כלה שאינה מוכנה לשמוח. הנגנים ניגנו מהר מדי והרוקדים הסתחררו בקצב המטורף, מנסים לדחוס את שעות שמחת המצווה האבודות אל מעט הזמן שנותר לפני שיעלה השחר.
איפה רעבי.
גבר גבוה, לבוש במעיל שחור ארוך, צעד במעלה שביל הנחש ולא הביט לאחור אפילו פעם אחת. הוא התקדם בביטחון מלא שאשתו ובניו עוקבים אחריו בטור ארוך ומתפתל. ייתכן שהאמון העיוור שעתידים לרחוש לו תלמידיו ינבע מתכונה זו שלו - לא להביט אחורה. אף אחד לא רצה להיות זה שבטעות לא יהיה מאחוריו ביום שבו יסתובב כדי לבדוק מי שם. אגלי זיעה זלגו ממצחו על פניו ונעלמו בזקן השחור, שנראה באותם רגעים כאילו זרקה בו שיבה מוקדמת, בשל שכבת האבק שעלתה מצעדיהם הנמרצים של בני משפחת ויסגלאס. עלייה ארוכה לפניהם בדרך אל היישוב הנטוש שבראש ההר, מספיק זמן כדי לערוך היכרות: הגבר הגבוה הוא ישרואל ויסגלאס והוא הוביל את משפחתו במעלה ההר בצעדים בטוחים. בגדיו היו מרופטים אך נקיים, ולמרות שלבש יותר שכבות משנדמה סביר למזג האוויר, ניכר שהוא אוחז בגוף חסון מתחת לחליפה הארוכה והזקן הגזום.
לאישה שצעדה-דילגה-קרטעה מאחוריו קראו מינה, והיה קל לראות שלא יופיה הוא שהביאה לצדו של ישרואל. יתרונותיה העיקריים היו גילה הצעיר ופוריותה הפלאית, שהתבטאה במספר הצאצאים שהתרוצצו סביבה - לא נספור אותם עכשיו, קיין-עיינע-הורע. מינה הייתה לבושה בסוודר ובחצאית ארוכה, למרות החום. הגרבונים העבים שכיסו את קרסוליה התכוונו כנראה להיות בצבע גוף, אבל הגוון היה כהה מדי לעורה הוורדרד. היא נעלה נעלי ספורט לבנות, אותו זוג שתמיד תנעל, בין ביום של חול ובין בשבתות ובימים טובים, וכשיתבלה - תקנה חדש זהה. רגלה האחת הייתה קצרה במעט מהשנייה והטיפוס היה קשה לה מלישרואל ולילדים, אבל היא לא התלוננה, רק עצרה מדי פעם כדי לנגב את הזיעה בשרוול ולנסות לסדר את המטפחת הצבעונית שנחה על ראשה ברישול, חושפת את שיערה הכהה. תנועותיה היו מגושמות, ובמקום ליישר משכה בכל פעם את המטפחת רחוק מדי ימינה ושוב רחוק מדי לצד שמאל.
כל חייו חלם ישרואל על התפקיד החשוב שנועד לו. הוא הרגיש את זה בעצמות. פעם אחר פעם שאל את עצמו את השאלה החשובה ביותר שיש לו ליהודי - מהו מקומו "בהיסטורי של הג'ואיש ניישן? הוא קרא ספרים על חייהם ופועלם של רבנים וצדיקים גדולים שבמקומם רצה לעמוד, הכי קרוב שאפשר לכס הכבוד, והמשיך לחלום. הוא לא ניחן בתכונות העילוי, שהיו מביאות אותו מהר מאוד למחוז חפצו בישיבת "שער התורה" ברובע קווינס שבניו יורק, אבל ישרואל ויסגלאס ידע לדבר, ולעתים זה כל מה שיהודי טוב צריך לדעת. כשהגיע לגיל שמונה-עשרה-לחופה הציעו לו שידעך טוב עם הבת של וואקשטיין הגבאי. הוריו כבר החלו בהכנות לוורט, אבל ישרואל סירב. נו, תבוא אחרת, אמרו, ואכן באה, ואחרות אחריה, אבל ישרואל עמד בסירובו. "למה אתה מחכה? שייגמרו הרווקות ותתחיל עם האלמנות? עם המקולקלות." אמרה אמו מילים של טעם, שיוצאות מהלב וחודרות אל הלב. "זה לא שאתה כזה גרויסע קץ', מיסטר ישרואל!".
ואז התחילו השמועות. "הוא יהיר ומתנשא", אמרו. "משהו לא בסדר אצלם במשפחה", אמרו. "דאון", אמרו , "טאי זקס", אמרו. אמרו, "מנטלאילנס, לא עלינו". ישרואל שמע הכל ושתק, ובינתיים הלך שמעו וגדל כדרשן מהמעלה העליונה. הימים הנוראים היו ימיו היפים ביותר. ישרואל היה עומד באולם הישיבה, מול מאות תלמידי "שער התורה" שישבו דרוכים למוצא פיו, והוא היה מכה בהם דברי תשובה ותוכחה. התלמידים היו מגיעים לכדי דמעות, ואותן דמעות היו עולות היישר עד כס הכבוד. כך אומרים מי שהיו שם וחזקה עליהם שיודעים הם יותר מאיתנו, שלא היינו.
"נו, מה עם שידעך?", רטן הראאשישיבה. הוא לא אהב להשחית את זמנו בעניינים של חולין. "לא טוב היות האדם לבדו", נזף בו. הוא הקפיד לצטט כדרכם של גדולים, שהרי הכל כבר נאמר בתורה ובדברי חכמים. "חדש אסור מן התורה", היה הציטוט האהוב עליו. ישרואל עמד בחדרו של הראשישיבה בראש מורכן, הוא ידע שהבקשה שבפיו גובלת בחוצפה עד כדי ביזיון, אבל לא הייתה לו ברירה. לבו הלם, ופניו, שתער לא עלה עליהן מעולם, האדימו תחת הזקנקן הדליל. "רעבי, אני רוצה להינשא... מאוד רוצה". "נו, ובכל נו יארק לא מצאת שידעך?", הראשישיבה התחיל לאבד סבלנות. הזמן קצר והמלאכה מרובה, וכל דקה שהתלמיד הרועד עומד בחדרו הופכת לביטול-תורה עבור שניהם. "ברשותו, אני מקווה שיבין... מצאתי שידעך שלבי רוצה... אבל... אני חושש..."
"נו?", "חושש שלא אמצא ראוי לה..."
"מי היא? אדבר עם אביה. אל תדאג. אתה שידעך ראוי לכל דורש".
"הי... הי... הינדה", ישרואל כמעט לא נשם כשאמר את שמה של בת הזקונים של הראאשישיבה. "בלתי אפשרי!", פסק הרב ודפק על השולחן. "א... אני מבין. ברור... יסלח לי רעבי...", הוא כבר נישק את המזוזה בדרכו החוצה כששמע את צחוקו של רבו, "חכה! חזור!". יש לו בת אחרת לראשישיבה, נחמה-ברכה שמה. העלמה בת עשרים וארבע, ואין זה מן הראוי שהינדה הצעירה תינשא לפני אחותה הבכורה. מדוע לא נישאה בצעירותה? ישרואל חשש לשאול. לבו התכווץ מצער והתרחב מגאווה כשענה, "כבוד עצום יהיה לי להשתדך לבתו של הרב".
הראאשישיבה נד בראשו כדי לסמן שתם זמנם.
ישרואל הרגיש כמו יעקב אבינו שחיכה לרחל וקיבל את לאה. הוא ראה את בת זקוניו של הראשישיבה בשבעברכוס של חבר, נערה יפה עם שתי צמות עד המותניים. היא הייתה רק בת ארבע-עשרה אבל לא עזבה את מחשבותיו. שלוש שנים חלם, חיכה וספג בשתיקה את הלחשושים והשמועות ונתן לכל שידעך ממאנסי ועד בורופארק לחלוף על פניו. כששמע שהחלה לקלוע את שיערה לצמה אחת עבותה במקום השתיים, ידע שסימן הוא שהגיעה לגיל שידובר בה. ישרואל התחיל לעקוב אחרי מודעות השידוכים וחיכה בכל יום שיודיעו בישיבה על אירוסיה של הינדה לבנו של אדמו"ר גדול או של נדבן גדול. החודשים נקפו, והצמה לא נגזזה והתכסתה בשביס, ובלבו של ישרואל ויסגלאס צמח ניצן קטן של תקווה, עד שידו של הראשישיבה הרעידה את השולחן והזכירה לו את מעמדו. מה לחסר-ייחוס שכמותו ולבת הרב? כשהציע לו רבו את בתו האחרת - לקח אותה ישרואל מבלי לשאול או להסס. טוב מזה כבר לא יעלה בידו.
בכל השנים שהיה נשוי לה לא החליף ישרואל עם אשתו הראשונה יותר משני משפטים רצופים בכל שיחה. "אה, זה אתה", אמרה לו בפגישתם הראשונה. "נו, ואת שמחה שזה אני?", שאל, אבל היא לא ענתה. "אני לא רעבה?", אמרה בחדרייחוד. "אני רעב מאוד", אמר וקילף תפוז. אחרי זה הם עברו למשפטים בודדים. "אל תיגע באלה", כשפרקה את ארגזי הספרים וחוברות האופנה שהביאה איתה מבית אביה. "את לא יוצאת ככה", כשיצאה מהבית לבושה באופן שלא הפר אף סייג הלכתי ועדיין גרם לו לזוע בחוסר נוחות. אבל היא כבר הפסיקה לענות לו והמשיכה לצאת ככה וככה.
היא הרתה והפילה פעמיים לפני שהצליחה להעמיד צאצא חי ובריא, ובין ניסיון לכישלון הייתה שוכבת במיטה ימים שלמים ובוהה, או שהייתה קמה ונעלמת וחוזרת כעבור יומיים לבושה במעיל פרווה, כובע קטן שבקושי כיסה את שיערה הפרוע, ובעיניה ברק שאינו הולם את בת הראשישיבה-אשת-המשגיח-שעוד-יהיה-רב. ספקות כבדים ניקרו בלבו של ישרואל בכל הקשור לניהול התקין של הבית, מאז אותו יום כשנכנס הביתה ומצא אותה עומדת על יד הכיריים ומביטה מבעד לחלון אל הרחוב שילדים שיחקו בו. בידה החזיקה כף עץ גדולה ובחשה בה בהיסח הדעת בסיר של מרק עוף. "מה את עושה?!", נזעק ישרואל וזינק לעברה. הוא חטף מידה את הכף, שהתיזה מרק רותח עליה ועל זגוגית החלון. "את לא רואה שהכף מילכיג?" ישרואל תפס את הסיר, רץ איתו לשירותים ורוקן את כל תכולתו אל תוך האסלה. הוא לא העז לספר לאיש שאשתו, בת הראשישיבה, אשת המשגיח, תכף רב, לא יודעת להפריד בין מילכיג ופליישיג.
היה עובר אחריה בבית ומתקן את שקלקלה. את כלי הכסף שם בצד, ופעם בשבוע העמיד סיר של מים רותחים להגעלת כלים. את כלי החרסינה שקיבלו מתנה לחתונה נאלץ לשבור ולהשליך, שהרי הטרפה נבלעת בחרס ואינה נפלטת לעולם. אחרי שנטרפו כל הכלים בבית, קנה לה כלים חד-פעמיים, וכשהבין שהבעיה היא באוכל ובאישה ולא בכלי ההגשה, הפסיק לאכול בבית. הוא רזה לבלי הכר והתקיים על הר!גלעך והתה של המחם בביסמידרש. בשבתות, כשלא נסמכו על שולחנם של אחרים, היה מסתפק בבציעת הלחמישנה ואוכל גפילטע פיש היישר מהצנצנת. הוא אבד בין הכלים הטרפים ובין פי התהום שהיה מיטתו. אישה שלא מצליחה לשמור על כשרותו של מזלג, איך תשמור נידה? ישרואל לא שאל את אשתו שאלות שהצניעות יפה להן, אבל ידע בלבו שהייתה נידה גם בליל הכלולות. ועדיין, כשהיה גובר עליו יצרו היה פולש למיטתה, פולש לגופה. וככל שמיעטה לנוע לקראתו כך הלכה וגברה תשוקתו. היה אוחז בפניה ומכריח אותה להביט בו, והיא הייתה עוצמת עיניים אוף צלוחעס. "קיק און מיר! תסתכלי עלי!" היה מתחנן ומטלטל את גופה הדק עד שהייתה פולטת אנקת חיה פצועה, והוא היה מתרוקן ונח מעליה באפיסת כוחות.
ישרואל היה כבר בן שלושים כשנולד בכורו, ואפילו את מצוות פדיון הבן גזלה ממנו אשתו שילדה לו שני תינוקות מתים לפניו. הוא התייסר בידיעה שבנו נולד מביאת נידה, וכשרובן התינוק צחק - שמע ישרואל את צחוקו של היצרהורע, וכשבכה, היה זה הבכי של כל העתיד לבוא. מראה פיו הקטן של רובן התינוק נצמד לפטמתה של אשתו העביר אותו על דעתו, והוא התחיל חוזר הביתה רק כדי לישון במיטה שהעביר לחדר נפרד. בישיבה דיברו. השיגעון מידבק, ציקצקו ברחמים. ומה יהיה עם הילד? צו, נעבעך. לא פלא שנישאה בעשרים וארבע... לפחות מצאה שידעך, המסכנה. אבל ישרואל, חבל עליו. אוי ישרואל, כמה חבל. הוא הרגיש את הלשונות המרננות דוקרות בעורפו. קפץ מהר מדי, הא? ניסה לטפס על אילן היוחסין של הראשישיבה ומצא עצמו מתנדנד מענף מט לנפול. איך הפכה ברכה לקללה? במקום להתקדם במעלות התורה הנה הוא מובל לפתחו של חטא מדי יום בבית שאין בו לא שבת ולא כשרות ולא קדושה.
עד שיום אחד מצא אותו העתיד, במקרה או בהשגחה פרטית. מיכעל צ'חנובר, השנורר הוותיק של ישיבת "שער התורה", חלה באותה מחלה לא עלינו. ישרואל, המשגיחקטן שידע לדבר, נשלח במקומו לגעלט-רייזינג של הימים הנוראים, זמן שהלב היהודי נפתח כעומק הכיס. "פיסחולי-פסח כחודו של מחט ואני אפסח!" זעק רב ישרואל הצעיר, "ואני אפסח לכם פיסחוי של עוילם!" והחדר היה נרעד ממילותיו החודרות של הדרשן הצעיר בעל העיניים הבוערות. אחר כך הגיעו מחיאות הכפיים. אחר כך ההמחאות הנדיבות. ישרואל חזר הביתה עם סכום שהיה נכבד גם מכבודו של צ'חנובר, ואף שזה הראה סימני התאוששות, בחר הראשישיבה לשלוח את ישרואל לגעלט-רייזינג גם בשנה הבאה. בשנה השלישית עלה הביקוש לדרשותיו של המשגיח הנמרץ, ההמחאות כתבו את עצמן וישרואל זכה בהארה רוחנית ראשונה מני רבות. עשרה אחוזים לפחות מסכום הגעלט-רייזינג שייכים לו! הבין פתאום. הרי בשבילו באים ואותו מהללים, ואילו היה נשלח אחר, צ'חנובר למשל, ודאי שלא היה מקבץ סכום כזה. השנור של הימים הנוראים התחלף בשנור של הימים הטובים, ואף אלה הלכו ונתארכו ונעשו ימות החול, וכבר היה ישרואל נודד יותר משהוא שב. מעשר שהפריש לשכר טרחה הפך לחמישית ולשליש וכבר הוא מותיר יותר משהוא מעביר.
בודדים הם חיי הדרשן הנודד, וכשהיה תוקפו יצרו - מכיוון שכבר לבוש היה שחורים והערים כולן זרות לו, היה עושה את שלבו חפץ. בהיותו איש ירא שמים, המקפיד במצווה קלה כבחמורה, לא רצה לשפוך זרע לבטלה או חלילה לבוא על אישה בנידתה, ולכן העדיף לפקוד את בתי הבושת. הבנות האסייתיות היו חביבות עליו במיוחד, בעיקר בשל העובדה שאף יהודי אין מוצאו מסין ועוד כמה סיבות - אבל כבודו של הרב שהוא עתיד להיות מונע מאיתנו לפרט. לעתים נדירות מצא את עצמו מעורב בפרשייה רומנטית עם אחת מבנות הקהילה המארחת, שהתקשתה לעמוד בקסמיו של הרב הכריזמטי. מהג'ואיש גירלז דרש כמובן לטבול ולספור שבעה נקיים - כי כפי שכבר למדנו, ישרואל היה איש של הלכה ומוסר.
השנים שחלפו והקילומטרים הרבים שגמא במסעותיו הרחיקו את חייו מניו יורק ואת לבו מ"שער התורה". הקובר האחרון שהחזיר אותו הביתה עם חלקה ההולך וקטן של הישיבה בקופת השנור - ניתק עם מותו של הראשישיבה. ובמקום להישבע שאין לו בה פחות מחציה, נתעטף ישרואל בטלית שכולה תכלת וכולה שלו. בכל עיר שחלף בה השאיר מאחוריו רושם של אדם המסוגל לעקור הרים בפלפולו ולעצור שמשות במבטו. משנתו הייתה סדורה בפיו כנתינתה בסיני, ואף שכל ישראל היו שם באותו המעמד, זכר ישרואל ויסגלאס יותר מכולם. בנדודיו הרגיש כמו אברהם שיצא מאור כשדים מבלי לדעת לאן ילך, סמוך על ההבטחה שזרעו ירבה כמו כוכבי השמים. בחלומותיו ראה סולמות ומלאכים שירדו כדי ללחוש על אוזנו, "כמו הכוכבים", וכשהתעורר ידע שעליו למצוא את לאה, שתלד לו שבטים.
בק"ק דטרויט פגש את אשתו השנייה ונשא אותה בטקס קטן על שפת הנהר. דמעות נצצו בעיניהם של הוריה שליוו אותה אל החופה. כשירדו מהאונייה לפני חמש-עשרה שנה, לא האמינו שמינה הקטנה, עם הרגל הקצרה, תזכה להינשא, ועוד לרב! הרב החתן לא נזקק למסדר קידושין וניגש ישר לעצם העניין: "הרי אס", הכריז בגאווה, "מקודשס לי", הוא השחיל את הטבעת על האצבע המורה, "בטבעס זו, כדס מוישה וישרואל". כך נולדה, על שפת נהר דטרויט, דת חדשה, דס-ישרואל.
אשתו השנייה התלוותה אליו במסעותיו. היו מגיעים לכל מקום רק לעשות שם את השבת ולהמשיך בדרכם, אך אם הקצתה להם הקהילה המארחת מגורים נאים, קרה שנשארו גם חודשיים. היו קהילות קטנות ומרוחקות שבהן נשארו תקופות ארוכות יותר, וקהילות גדולות ועשירות שישרואל היה פוקד בגפו, נזהר שלא להיתקל בשנוררים אחרים שעלולים לזהות את המשגיח-קטן של ישיבת "שער התורה", חתנו של הראשישיבה זצ"ל. כשמינה ילדה בן ראשון, פדה אותו ישרואל ברוב טקס והדר בחמש מטבעות של כסף, שהרי בכור הוא לאמו, והשמחה הייתה גדולה. כמעט ונשכח מלבו, אך לא מלבנו, רובן, בנו הראשון מאשתו הראשונה שנולד מביאת נידה ולא הביא עמו לא שמחה ולא ברכה. מינה קשרה את בכורה לגופה בפיסת בד גדולה, וכבר עלתה בטנה ותפחה עם השני, והשלישי אחריו עומד תחת כיסא הכבוד ומחכה להיגאל.
שנותיה הראשונות של פיסחוישיבה נתברכו בברכה גדולה - ברכת הבנים. מטבעות הכסף הגדולות של פדיון הבן הוענקו למנשה הכהן מדי חודש-חודשיים, והוא בתורו העביר אותן לגבר הבא שאשתו כרעה ללדת בעזרת השם בשעה טובה - עוד בן. לידתה השביעית של הרבעצען נגמרה בבת שחיסלה באחת את תקוותו של אביה לטפס ישירות לעולם הבא על סולם שבעת הבנים. "נו, שתהיה גם כלה בין כל החתנים הקטנים..." חייך רעבי בסלחנות של מי שיודע שמקומו בגן עדן מובטח ממילא וחזר לסיידר מעיריב. במישביירך של שבת קרא לתינוקת בת-שבע, שם שהרבעצען מיהרה לקצר ולהפוך לבסי. רעבי לא ראה בעין יפה את מנהגה של אשתו לקצר את שמות ילדיהם בחיבה. "מי זה שימי? היה שימי בתורה?", היה שואל בקנטרנות. אחרי בסי נולדו על ההר עוד בנות ספורות ופזורות - להושענה בלקין, אשתו של החזן, נולדו אפילו שתיים, אבל כשדברה גרינאפל הגיעה להר כדי להפוך לדבורה - עדיין לא היו בנות, לא בגילה ולא בכלל.
היא הייתה רק בת אחת-עשרה וכבר ניכר בה סימנה הראשון של הנשיות - הבושה. ובאשמת אותה בושה נפלה אל תוך החצר של מרתף השואה. ביום שלא היה שונה מקודמיו הצטרפה דבורה אל הבנים בגלישה על מעקה הברזל הצר והחלוד של המדרגות, אותן מדרגות שדילגו מעל מרתף השואה בדרכן ממתחם הכוילל התחתון לחצר הביסמידרש. הבנים, במכנסי בד כהים, גלשו מטה בקלילות ורצו בחזרה למעלה לעוד סיבוב, מרעידים בדרכם את המדרגות הרעועות. אבל כשדבורה ניסתה לחקות את קלילות תנועותיהם, גילתה שדרכה של חצאית אינה דרכם של מכנסיים. הבד הדק והרב נתפס בזיז נסתר בעוד גופה המשיך לגלוש מטה. הפחד שיראו לה את התחתונים גבר על הרצון להיאחז במעקה, והיא ניתקה יד אחת כדי לסדר את החצאית. אותה יד הייתה חשובה במערך האיזונים של הגלישה על המעקה, והיעדרה הורגש מיד. דבורה איבדה את שיווי משקלה ונחתה על רצפת האבן הקרה של חצר המרתף. היד האשמה נחלצה לעזרתה הפעם ובלמה את הנפילה, אבל עבור התחתונים זה היה מאוחר מדי - החצאית עלתה וכיסתה את פניה. היא שכבה שם, בין לוחות השיש שהוצמדו לקירות לזכר הקהילות שנספו, ולרגע לא הבינה היכן היא נמצאת. דלת המשרפה, שעמדה בחצר למטרות המחשה, הייתה פתוחה, ומהמקום שבו שכבה, היה נדמה לדבורה שהתנור, על תכולתו המפויחת, עומד לבלוע אותה.
"את בסדר?", צל הקדים את האיש שהתקרב וניצב בינה לבין התנור. "איך הגעת לכאן?", מלמל לעצמו. דבורה התיישבה במהירות ומשכה את החצאית שתכסה את התחתונים והגרבונים הקרועים. הצל התכופף אליה ומתוכו נגלו פניו של רב שמשון קנטור. הוא הרים את שולי החצאית ונגע בעדינות בברכיים המדממות וליטף את פניה ואת היד הסגולה. "זה נראה לא טוב...", לחש ואז צעק, "לכו מכאן! לבנים שהתגודדו על המעקה וצחקקו בבהלה, "חזרו לביסמידרש!", גירש אותם בתנועת יד כאילו היו זבובים, "בויז..." הפטיר. "את, בואי איתי", הוא הושיט לה יד ועזר לה לקום.
כתמים ירוקים ריצדו מול עיניה צרובות השמש שלא הצליחו להסתגל לאפלולית המרתף. הוא הניח את היד במגבת בד שתלה סביב צווארה. "זה לא שבור", קבע , "אם זה היה שבור, היו כאן דמעות מזמן, נכון?", הוא נגע בעדינות בזוויות עיניה וצבט ללחייה. הוא מזג לה כוס משקה מבעבע, מתוק וצונן מבקבוק שהיה קשור בתוך שקית ניילון ומוסתר בארון החשמל. הטעם לא היה מוכר לה. קרמל, סוכר, קינמון. "טעים, אה?", אמר בחיוך ומזג לה עוד מהנוזל השחור. "עכשיו לכי הביתה, אמא שלך בטח כבר מודאגת. את לא תספרי לה ששתית מתוק, נכון?", אמר וטפח על ראשה, "ילדה טובה". כשיצאה הביטה במדרגות התלויות באוויר ותהתה איך אף פעם לא שמה לב כמה הן רעועות, איך לא ראתה את המרווחים הגדולים בין לוחות הברזל. היא ירדה הביתה דרך הכביש החדש שהוביל מחורשת הכפרות כלפי מטה. הוא נסלל עוד לפני שהגיעה להר, והיא לא ידעה למה נקרא "החדש". היא גם לא ידעה למה נדמה היה לה שהיא עושה דבר אסור, הרי מעולם לא נאסר עליה ללכת דרך אותו כביש. זה פשוט לא נעשה. ומה שלא נעשה על ההר, היה בחזקת אסור לעשות. כשהגיעה הביתה ניגשה למגירה מתחת לטלפון שבה היו הכלים של אמא והמטבעות של הכסף הקטן של אבא. אבל את דבורה עניין באותם רגעים חפץ אחד בלבד. היא לקחה את מספרי התפירה הגדולים עם ידיות הפלסטיק הכתומות, ונעלה את עצמה בשירותים.
"החצי השני של הלילה" רואה אור בהוצאת זמורה-ביתן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם