זעקת הפטרוזיליה: האורחת המסקרנת של כנס הסופרים
בספרה של איימי בנדר יש ילדה שמסוגלת לטעום רגשות. לקראת השתתפותה בפסטיבל הסופרים בירושלים היא מדברת על מקומם של אוכל ורגשות בכתיבתה
אחת האורחות המסקרנות שתחתים דרכון בנתב"ג היא איימי בנדר האמריקאית, שספרה האחרון "טעמה העצוב של עוגת הלימון" התפרסם בישראל בשנה שעברה, ומגולל את סיפורה של רוז בת התשע, שמגלה לפתע שהיא מסוגלת לחוש את הרגשות המדויקים של כל מי שהיה מעורב בהכנתו של כל אוכל שהיא טועמת. בנדר נולדה ב-1969 בלוס אנג'לס והיא מתגוררת שם גם כיום. ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "החצאית הדליקה", ראה אור ב-1998 ונבחר על ידי הניו יורק טיימס כאחד הספרים הטובים של אותה שנה; "טעמה העצוב של עוגת הלימון", שיצא לפני שנתיים, כבר טיפס לצמרת רשימת רבי-המכר בארה"ב וזכה לשבחי המבקרים.
בנדר זכתה בפרסים ספרותיים יוקרתיים, וכיום היא נושאת בתואר פרופסור, מלמדת סוריאליזם בחוג לכתיבה של אוניברסיטת יו.סי.אל.איי ופעילה בפרויקטים חברתיים כמו "סדנת הדמיון" - תוכנית המעודדת כתיבה ועשייה אמנותית בקרב בעלי צרכים מיוחדים ופגועי נפש. במסגרת הכנס היא מצוותת לארוחת ערב ולדיון יחד עם גיל חובב על הקשר שבין אוכל, אמנות וכתיבה. מה שמוביל לשאלה הראשונה בדבר העובדה, שבעולם שבו
"זו בדיוק הסיבה שעשיתי את זה", היא משיבה. "מכיוון שעל אוכל בדרך כלל מדברים כעל משהו אהוב, משהו שנותנים באהבה, שמכינים באהבה ואוכלים באהבה, רציתי לחשוב מה יקרה אם המצב יתהפך. מה אם האוכל יכיל בתוכו את כל קשת הרגשות הקשים והנסתרים שבתוך משפחה, ורק אדם אחד מתוך אותה המשפחה יהיה מסוגל לזהות את זה".
האוכל מאפשר לגיבורה שלך לדעת אמיתות על אנשים. שוב, ערך שבחברה המערבית לפחות נתפס כחיובי. אבל למעשה ידיעת האמת גורמת לה סבל. את רומזת אולי שלעתים עדיף לא לדעת את האמת?
"שאלה טובה. לא, אני לא חושבת שטוב יותר להחביא את האמת, אבל גם כשהיא מתעמתת עם אנשים לגבי הרגשות שלהם, הם לא תמיד מודעים להם בכלל. הם לא מודעים לרגש האמיתי והעמוק שלהם שמופיע באוכל שהם מכינים. זה היה אלמנט שהיה חשוב לי מאוד. אלה בדרך כלל רגשות בלתי מודעים שמופיעים באוכל ושאותם היא מצליחה לזהות, ככה שהשאלה אם להסתיר או לא אינה ממש עולה. אם כבר, השאלה מה קורה כשאתה מסתיר את רגשותיך האמיתיים מעצמך היא שעולה. גם הגיל שלה היה חשוב בהקשר הזה. היא נחשפת ליותר מדי אינפורמציה רגשית על ההורים שלה בשלב מוקדם מדי בהתפתחות שלה. הרי בשלב מאוחר יותר בהתפתחות שלנו, לגלות שהורינו לא מאושרים זה פשוט להתבגר".
גם המשפחה, שהיא בדרך כלל מקור ליציבות ולנחמה, הופכת אצלך למקום מורכב וקשה. דוד גרוסמן כתב פעם "כל משפחה יכולה להיות מחנה השמדה קטן". אמנם בתוך המשפחה המתוארת בספרך לא פוגעים זה בזה בכוונה אלא מנסים לאהוב ולקבל, אבל בכל זאת פוגעים זה בזה בהחלט.
"אוי, זו שורה כזו נפלאה וברוטלית של גרוסמן. כן, הם בהחלט פוגעים זה בזה בלי כוונה. אבל ככה זה משפחות. הכל חשוף ופתוח. אם לא מטפלים במשהו מהעומק הוא ימשיך לצוץ ולהשפיע על המשפחה כולה מתחת לפני השטח, גם אם לא ידברו עליו לעולם. אני חושבת שזה מצד אחד תכונה יפה של משפחות ומצד אחר תכונה מפחידה למדי. אנחנו לא יכולים להתחבא מעצמנו ואנחנו יודעים את זה, ולמרות זאת אנחנו עושים זאת כל הזמן".
הספר מתאר משפחה מנוכרת בעולם מנוכר שהמאבק שלה להיות "נורמלית" נידון לכישלון. חשבת שכסופרת, או בכלל כאמנית, היכולת שלך להשפיע על עולמנו המנוכר הולכת ופוחתת?
"בהחלט. אמנם עדיין יש הרבה קוראים, אבל יש היום כל כך הרבה צורות של תחרות על הקשב שלהם. אני חושבת שתמיד יהיו אנשים שיאהבו לקרוא ושיעדיפו שפה ומילים כצורת התקשורת האהובה עליהם מבחינה אמנותית. אני כזאת. אני אוהבת מילים ואני אוהבת לשמוע סיפורים ולספר סיפורים דרך מילים. אבל אני חשה שכבר היום אני ודומים לי תחומים כקבוצה קטנה, ואנחנו נלך ונקטן עוד ועוד עם הזמן. אבל אנחנו לעולם לא ניעלם, כך שבמובן מסוים לא ממש אכפת לי. כל אחד בוחר את הצורה האמנותית החביבה עליו ואתה מוצא את הקהל שאתה מוצא ושאיתו אתה רוצה לתקשר. אני אוהבת צורות אחרות של אמנות, כמובן, אבל משפט שבנוי יפה או בעל דימוי יפה נוגע בי במקום עמוק בנפש. אני גם אוהבת שירה, שהיא נמצאת היום במקום עוד יותר קיצוני וקשה מבחינת תקשורת עם קוראים מספרות. אבל אני מאמינה שגם משוררים תמיד יהיו. אני אוהבת מחול מודרני ותיאטרון פרינג' ואני שמחה לדעת שכל הצורות הללו קיימות אף על פי שהן לא מגיעות למסות של קהל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם