תחנות רוח: תחנות התרבות של רוני ידידיה
קיבוץ גלויות, שיעורי הגיטרה, לימודי המוזיקה באוניברסיטה וכמובן "קשר משפחתי". אבני הדרך התרבותיות של רוני ידידיה
בגן: "אמא שלי אהבה מאוד מחזות זמר ולקחה אותי להרבה כאלה. הסרט 'צלילי המוזיקה', למשל, עשה עליי רושם אדיר. אני זוכר במיוחד תקליטים של שירי ילדים וגם את עצמי בלול, שר בקולי קולות את 'לשפן יש בית', לרקע צחוקו המתגלגל של אבא שלי".
ביסודי: "בכיתה ז' נפתח בבית ספר חוג לגיטרה שלמדה בו קבוצה של 20 ילדים, והצטרפתי אליו. עם הזמן נהייתי גיטריסט לא רע, ואחרי שנה המורה אמרה לי 'אני לא יכולה ללמד אותך יותר' והעבירה אותי למישה אפלבאום, שהיה המורה שלה. למדתי אצלו בעיקר דברים קלאסיים - באך, מוצרט, אלבניז - ובשלב מסוים נשלחתי לתחרות כישרונות צעירים של'מעריב לנוער'. זכיתי בה במקום הראשון וקיבלתי מלגה ללימודי מוזיקה קלאסית".
בתיכון: "ערב אחד, לפני הופעה חשובה, נשברה לי ציפורן. עכשיו, בתור גיטריסט קלאסי, כשנשברת לך ציפורן אתה ממש נכה. אפשר להגיד שהאירוע המצער הזה שינה את חיי: הבנתי שאני לא רוצה להיות תלוי כל החיים באיזו ציפורן, ושאני בעצם גם לא ממש רוצה להיות אך ורק גיטריסט. עד אז כשהיו נשברות לי ציפורניים, הייתי הולך למכון מניקור שגם דויד ברוזה והפרברים הלכו אליו, ושם היו מדביקים לי משהו צהוב כזה על הציפורן, ממש דוחה, ואנשים שראו את זה חשבו שאני חולה ונגעלו ממני".
בצבא: "את רוב הזמן שלי בצבא, ובעיקר במילואים, העברתי בתותחנים, ושם, בין השאר, השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה. בסך הכל הייתי חייל טוב - הסתדרתי עם החבר'ה, ניגנתי להם בגיטרה, היה כיף - אבל היה לי קשה מאוד עם זה שלקחו ממני את החופש והכריחו אותי להיות מסודר. במובנים רבים הצבא עשה לי ממש טראומה".
בחוג למוזיקולוגיה של אוניברסיטת תל אביב: "למדתי קומפוזיציה, מוזיקולוגיה וניצוח, וזה היה נורא כיף. היינו עושים מסיבות שבהן שרנו כל מיני דברים של באך. היינו ממש פרועים, עשינו אורגיות עם באך. האמת היא שבזכות באך הבנתי שהדברים הכי גאוניים הם גם הכי פשוטים, וההבנה הזאת המשיכה איתי גם אחר כך, כשלמדתי מוזיקה באופן פרטי אצל אילן מוכיח, שבהמשך עשה את העיבודים לאלבום הראשון שלי. באותו זמן הכרתי גם את אהוד מנור שכתב מילים לשבעה שירים באלבום, בהם 'השיירה עוברת'. בהתחלה, כשקראתי את המילים שלו למנגינה שחיברתי, אמרתי לו: 'לא התכוונתי לכתוב שיר על מלחמת לבנון - תן את זה למישהו אחר'. כמה שעות אחר כך שיניתי את דעתי, התקשרתי אליו ואמרתי: 'תקשיב, אני מצטער, זה בעצם שיר פנטסטי'".
בימי "קשר משפחתי": "אהוד מנור, שכתב את מילות השיר לא גילה לי שהוא מיועד לתוכנית טלוויזיה. הוא אמר שזה לתקליט הבא שלי והכתיב לי את המילים בטלפון. תוך חמש דקות יצא לי הפזמון עם 'חופשי חופשי אך בנפשי'. הבית לקח קצת יותר זמן. באותו ערב באו אלינו אורחים הביתה וכל הזמן חיכיתי שהם ילכו וזמזמתי את המנגינה בראש כדי שלא אשכח אותה. אלא שלמחרת בבוקר לא אהבתי את התוצאה וחשבתי כבר לוותר על העניין. זמן קצר אחר כך אחותי ניגשה אליי ואמרה: 'שמע, היה איזה שיר שניגנת כל הלילה, והוא היה נורא יפה - מה זה היה?', אז השמעתי לה אותו ופתאום גם אני שמתי לב שהוא שיר לא רע. השמעתי אותו לאהוד, והוא אמר לי: 'יופי, מחר אנחנו הולכים עם זה לטלוויזיה החינוכית'. היום בא לי לבכות כשאני מבצע את השיר הזה, כי הוא מזכיר לי את ההורים שלי, שהיו בחיים כשהלחנתי אותו, והיום אינם. זה נהיה בשבילי שיר של געגוע הביתה, להורים".
בימי הרדיו: "הגעתי לרדיו ממש במקרה. בשנת 1994, במסגרת הפרומושן לאלבום השלישי שלי, שלחו אותי לכל מיני תחנות כדי להציג את השירים החדשים, ובאחת מהן - תחנה פיראטית בשם קול החוף - הציעו לי להגיש שעתיים יומיות. הטסטים הראשונים שעשיתי שם לא עלו יפה: הבוסית אמרה לי שהחומרים שאני משמיע לא מתאימים לקהל היעד של התחנה, וחיברה אותי לעורך מוזיקלי, במירכאות, שהיה איזה ילד בן 10 שנתן לי דיסקים של טראנסים ומזרחית. זה היה סבל נוראי, אבל כבר נדבקתי בחיידק הרדיו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם