פריז שלו: להתאהב בעיר האורות דרך עיניים בריטיות
גרהם רוב קלט בספרו "פריזאים" את הפעימה התת-קרקעית של העיר, וחושיו אספו לרשמים את רבדי ההיסטוריה האורבנית. בכתיבתו הוא מביע סגידה לעצם הסיפור הנרקם בין הבניין לאדם
קל להתאהב בפריז. זה קורה למיליוני תיירים דאובי רגליים, שעיניהם ההמומות מתקשות להכיל את הכרכובים המעוטרים, אבני המרצפת, פסלי הגשרים והגינות הקטנות. פריז הגרנדיוזית והאינטימית מכניעה את המבקר בפעם הראשונה והופכת אותו למכור בביקורים הבאים.
העיר אינה חדלה לחשוף בפני הטייל פינות רחוב שטרם הבחין בהן, פסל מכוסה טחב שחור מפיח מכוניות, נחבא בתוך שיח בגינה שעד כה חלף על פניה בדרכו לאתרי התיירות הנודעים. עכשיו יתגלה גם ספסל סמוך לשיח וציפורים עירוניות ימהרו להצטרף להפסקת האוכל הבוקעת מתוך שקית נייר לבנה. השקית קופלה בהידוק אלגנטי בידי בעלת הבולאנג'רי שממול. כן, קל להתאהב בפריז.
גרהם רובּ לא הסתפק בשלווה המנומנמת הנופלת על התייר בעודו זורה פירורי באגט לדרורים וליונים באחת מגינות העיר. האהבה של הסופר לעיר שילחה אותו לארכיבים ולספריות, לנסיעות ולרכיבה בשבילי אופניים. הרגש העז חבר אצלו לסקרנות של חוקר היסטוריה. הידע שצבר בכל מרכיבי העיר הקיף לא רק עובדות היסטוריות אלא את גרסותיהן השונות, את המיתולוגיה שצמחה סביבן, ובעיקר את תולדות העיר כפי שדבקו במרצפות הרחוב ובקירות הבתים. באהבתו, קלט רובּ את הפעימה התת-קרקעית של העיר. חושיו אספו לרשמים את רובדי ההיסטוריה האורבנית של הכרך הגדול. תנופת הכתיבה שלו מקנה את הרושם שהוא סוגד לעצם הסיפור הנרקם בין בניין לאדם בעיר הזאת.
דרכה של אהבה שהיא מתקשה למיין, אך רובּ בחר לפי טעמו, כך נראה, בכמה צמתי אירועים בתולדות פריז, כדי לחדור לעומקה ההיסטורי של נפש העיר. בספר, הערוך בפרקים נפרדים, מספר רובּ משהו על נפוליאון וביקורו הראשון באזור פאלה רויאל, משהו על ליל הבריחה של לואי הששה-עשר ומרי אנטואנט, משהו על המושל ז'ורז' אז'ן אוסמן, ששינה את פני העיר. הסיפורים על האנשים ומעשיהם בתוך העיר, אינם אלא כלי שבאמצעותו מתאר הסופר את התהוותו של רובע, בנייתה של כנסייה.
כל אחד מהמבנים הקורנים עתה מתשוקת המתבוננים בהם, קשור לאירוע היסטורי גדול או קטן. רובּ חומק אל תוך האירועים מן הסמטה האחורית, דרך ערימות זבל ומשכנות עוני ובולען עצום שנפער לפתע ב-1774 בסמוך לשער המכס הדרומי של העיר ובלע מחצית הרחוב. מחצבה עתיקה נתגלתה מתחת לרחוב ד'אנפר.
רובּ מתחיל את מחקר פריז שלו מעמקי אותה מחצבה בלוויית האדריכל גיומו, שירד לתוכה כדי לאסוף נתונים ולחזק את תשתיותיה. כשהסיין עלה על גדותיו והציף את מרתפי העיר, התגלו שם גופותיהם של תושבים שמתו במהלך תשע מאות שנים. גיומו ציווה להעביר את המתים הוותיקים לתוך מה שייקרא מעתה "הקטקומבות". זהו
רובּ מכושף על ידי הבירה הצרפתית שסודותיה כה רבים, עד כי איש לא יוכל לפענח את כולם בקצובת חיי אדם. הכישוף הזה, כמעט מרדף שהעיר ורחובותיה רודפים אחר המחבר, גרם לכותב להיסחף בתיאוריו. אני מבינה אותו, פריז מעבירה אותי על דעתי בכל ביקור נוסף, ואני עוזבת אותה מורעבת מכפי שהייתי כשהגעתי. קשה לכתוב על העיר בשיקול דעת ומתוך שמירה על כללי היגיינה של כתיבה. המחקר של רובּ, רשמיו החריפים, התגליות המרגשות אותו (מעבר ההרים שגילה בתוככי פריז, באזור לה שאפל) מטביעים אותו לפעמים בפואזיה.
אני מבינה לליבו של הסופר גם אם לא תמיד הבנתי את משפטיו המצועפים. מילוליות יתר מרובּת אפלולית מכסה לעתים על הסיפור והעובדות. ברצונו להוסיף מתח ומסתורין לסיפורי העיר המתהווה, מוליך רובּ את הקורא במסדרונות מפותלים וחשוכים עד שהוא מגיע לזהות הדמות ההיסטורית שעליה הוא מדבר. לעתים הוא לא נוקב בשם האמיתי של הדמות ומותיר את ההתרחשות אגדית וסתומה (פסקל האופנוען, הנסיך השחור). פה ושם אובד חוט הסיפור בלבירינט ה"ספרותיזציה".
פה ושם אובדת מלה בתוהו התיאורי. פסיחת הגהה פשוטה מקשה על הבנת טקסט שממילא עמוס במידע המתבסס על עובדות שאינן נחלת הכול ("...והמדע שהשתמש בגולגלות כדי ללמוד על תולדות [..?..] נדחה זה מכבר כבלוף"). במקומות אחרים רובּ והתרגום שלו בוחרים במלים שגם הן ממקשות את רצף הקריאה ("עד 1950 רבצו צריפונים על גג כנסיית סן-מרי, והתמיכות הדואות מפרידות ביניהם").
אלה פגמים נסלחים, שכן קשה לגנות אינטלקטואל נרגש על האופן שבו כתב את דבר אהבתו. פריז של רובּ מרתקת ומורכבת, גדושת עבר שרמזיו פזורים וקבורים, והוא טרח ללקט מעט מהם. הסופר הבריטי (יליד 1958) שב ומעורר את התשוקה לחשוף את העיר ממסתריה בהליכה שוקקת ברחובות. אין ספק שנכון לקרוא את הספר (הכולל עזרים מצוינים כלוח כרונולוגי ומפתח שמות) לפני ביקור בעיר וגם לקחת אותו ממש לשם. לעמוד פעם נוספת נוכח החזית המערבית של הנוטרה-דאם, הספר מתחת למרפק, ולחפש את האריח המסתורי שעליו רובּ מרבה לדבר.
המחבר נוגע גם בהווה של פריז, שבינתיים הפך לעבר עם עזיבת סרקוזי. רובּ מעלה אל המפה ההיסטורית הרוטטת שלו גם את הפרברים הזועמים של פריז. התקוממות בני המהגרים בין השיכונים המוזנחים מתוארת כאן כפרק האחרון, לפי שעה, בהיסטוריה של העיר חסרת הגבולות. לפי רובּ, סרקו הותיר מאחוריו רק את ההתייחסות האלימה לבני המהגרים ("החלאות", לפי הנשיא היוצא). איזו בשורה ארכיטקטונית או אחרת יביא הולנד לכרך?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם