תחנות רוח: תחנות התרבות של עמיחי שלו
קבוצת הכדורגל של ליברפול, נושאי המגבעת ברוקסן, שנות השמונים, להקות המטאל והרמן קוך. אבני הדרך התרבותיות של עמיחי שלו
בגן: "הזיכרון התרבותי הראשון שלי הוא מאיזה בוקר אחד של שבת, שבו הורים שלי ניקו את הבית ושמעו צ'אק בארי בווליום חזק מאוד. באותו זמן גם התחיל החיבור שלי לקבוצת הכדורגל של ליברפול. האהבה שלי אליהם הגיעה מסבא שלי, שחי שם, בליברפול, ובא לביקור בארץ פעם בשנה-שנתיים. אלה היו אז השנים הטובות שלהם, הרבה אנשים בארץ אהדו אותם, אבל אני אוהד שלהם גם היום, רק בקטע אחר, של דיכאון. בכלל, כדורגל היה חלק מרכזי מאוד בחיים שלי, ואפילו הייתי שחקן פעיל בהפועל ראשון לציון עד גיל 12. לצד זה גם העברתי די הרבה זמן בספרייה הציבורית, בחברת 'השביעייה הסודית'".
כדורגל היה חלק מרכזי בחיים שלי. עמיחי שלו
צילום: אריק סולטן
ביסודי: "קראתי אז כל מה שהגיע אליי לידיים: קרל מאי, גלילה רון פדר,'שרה גיבורת ניל"י', 'עליסה בארץ הפלאות' ו'הקוסם מארץ עוץ'. מגיל צעיר מאוד הייתי גם חזק במוזיקה. אהבתי נורא את דיוויד בואי ואת דוראן דוראן, ושמעתי גם את התקליטים של אחי, שאהב את XTC ואת ניל יאנג. אני חושב שבהתחלה נמשכתי בעיקר לטראש, אבל זה עבר לי באיזשהו שלב. ליתר דיוק, זה קרה אחרי שיום אחד הלכתי לחנות תקליטים, קניתי תקליט של ג'ניפר ראש, חזרתי
הביתה, שמעתי אותו, התבאסתי מוות ואמרתי לעצמי'זהו, פעם אחרונה, זה לא קורה יותר'. זה היה ממש רגע מכונן של בגרות. כתלמיד הייתי ממש גרוע: העתקתי שיעורי בית כל הזמן, ומהרגע שבו רעיון ההברזה עלה על הפרק ניצלתי אותו עד תום. עשיתי אז כמה ניסיונות כתיבה, אבל אלה היו ניסיונות של ילד. כתבתי רומן שנקרא 'מירוץ מחוף לחוף', אבל הייתי כזה סתום שלא הבנתי שיש חוף מזרחי וחוף מערבי אז כתבתי על מירוץ בין סתם חופי ים".
הייתי חזק בעיקר בגיטרה חשמלית ובבחורות. שלו בצעירותו צילום רפרודוקציה: אריק סולטן
בתיכון: "עברתי הרבה תיכונים בחיי. מה לעשות, כשאתה לא לומד, בסוף הבלוף נחשף. אפשר להגיד שהתחלתי את כיתה י' באורט וסיימתי אותה בבורגר ראנץ'. בסופו של דבר יצאתי עם שתיים-שלוש בגרויות והשלמתי את השאר הרבה יותר מאוחר. הייתי חזק בעיקר בגיטרה חשמלית ובבחורות. כל מה שהזכיר לי את משרד החינוך דחיתי באופן אימפולסיבי. בערבים הייתי, בדרך כלל, ברוקסן, והקפדתי לא להחמיץ הופעות של נושאי המגבעת ושל כרמלה גרוס ואגנר. היו לי גם שתי להקות משלי: אובר דרייב, להקת מטאל; ולהקת הג'ונית שהפכה בהמשך להמושלות בכיפה. קראתי אז את סלינג'ר ואת בוקובסקי ומאוד אהבתי גם את יהונתן גפן ואת רוני סומק. בגיל 18 פרסמתי שירים ב' עכשיו' וב' על המשמר', ואפשר לומר שהגעתי לכתיבה דרך המוזיקה, השירים".
בניינטיז: "הייתי קצת בצבא, קצת בחו"ל, ואז הלכתי ללמוד תסריטאות וקולנוע בקמרה אובסקורה, אבל בשנה השנייה התעייפתי מזה ולא סיימתי עם תעודה. האמת היא שלפני כמה שנים עשיתי שם איזו הרצאה והרגשתי מאוד מרוצה מעצמי. להשתין שם בשירותי הסגל זה היה ממש מרומם את הנפש. בקיצור, בהמשך עשיתי תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובספרות באוניברסיטת תל אביב, כי למרות הכל אני חושב שזה חשוב מאוד ללמוד באופן רציני. בכל הנוגע ליצירה, הייתי אז פרוע מאוד וכתבתי דברים מעניינים וטובים, לדעתי, אבל הם היו ניסיוניים ומוזרים לגמרי. כתוצאה מזה ומעוד כמה דברים, חלק מהזמן הייתי שרוי בדיכאון קליני מאובחן וחלק מהזמן סבלתי ממחלת היאפים. בשלב כלשהו אספתי את עצמי והתחלתי לעבוד בבתי קפה וכאלה, ומאוחר יותר מצאתי עבודה ב' יפעת' וב'ידיעות אחרונות'".
הזכרון הראשון - צ'אק בארי. שלו בילדותו צילום רפרודוקציה: אריק סולטן
בימי הוצאת רומן הביכורים, "ימי הפופ": "לפני שהתחלתי לכתוב את הספר הזה, עשיתי שני ניסיונות לכתוב ספרים, שהיו חשובים ומלמדים אבל לא בשלים. הייתי אז בדיוק אחרי היציאה מהדיכאון, שחיתי הרבה וכתבתי את 'ימי הפופ' בלי יותר מדי אנרגיה. הרגשתי שאני עושה משהו קצת אחר ממה שעשיתי עד אז: יותר ישיר ואותנטי, פחות מתחכם. אני לא ממש יודע להגיד למה הלכתי דווקא לתקופה ההיא, של שנות השמונים. יום אחד התיישבתי, יצאה לי הנובלה הראשונה בספר, התלהבתי, המשכתי מיד לשנייה, נתקעתי לחלוטין, ורק אחרי די הרבה זמן סיימתי את הספר. בזמן הכתיבה שמעתי קצת את המוזיקה של התקופה כדי להיכנס לאווירה, וגם קראתי המון. בשנים ההן קראתי בצורה ממש בולימית, אובססיבית, כל הזמן, מסביב לשעון".
בימים אלה: "בשנים האחרונות התלהבתי מאוד מהספר 'בלשי הפרא' ומסופרים כמו הרמן קוך וארנון גרונברג. לאחרונה אני בעיקר בקטע של סדרות טלוויזיה בסגנון 'אבודים' ושל כל הדברים העל-טבעיים, ובמוזיקה אני אוהב מאוד את בני המה ואת אלג'יר. הייתי לאחרונה באמסטרדם ובלונדון כדי לקבל השראה לספר השלישי שלי ("ילדה גדולה", ידיעות ספרים), אבל בגדול אני לא מאמין כל כך בתחקירי טרום כתיבה כאלה. אני כותב ממקום אחר. הרקע והתפאורה והתקופה משניים מבחינתי. לעשות תחקיר נראית לי חוויה אחרת לגמרי ממה שאני עושה. יש אנשים שעושים את זה נפלא, אני לא מרגיש שאני מסוגל לכתוב על חיי הקיבוץ בשנות הארבעים, למשל, בעקבות תחקיר מקיף בנושא. אני תמיד מסתובב באזורים שהם חלק מהביוגרפיה שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם