תשקורת עוינת: הכתבה על תל אביב ב"60 דקות" עשתה רק נזק
הכתבה שעסקה בתל אביבים ב"60 דקות" התבססה על הכללות גסות והתעקשה להנציח את הדיכוטומיה המופרכת בין חיי לילה למעורבות פוליטית. הגם אתה, בוב סיימון?
המרואיינים מסייעים ליצירת דימוי קלישאתי ונטול מורכבות של תל אביב. רון חולדאי מתראיין בפרק מתוך אתר התכנית
"60 דקות", תוכנית המגזין היוקרתית של רשת סי.בי.אס, שידרה השבוע כתבה על החיים הטובים בתל אביב. רון חולדאי, גל אוחובסקי, גדעון לוי ואיש ההייטק יוסי ורדי היו המרואיינים הבולטים, והמסקנה שהתקבלה היתה פחות או יותר זו: תל אביב היא עיר בועתית המגלה אדישות מופגנת כלפי המציאות המזרח תיכונית; הסיבה המרכזית לכך היא שתושביה התייאשו מההנחה שביכולתם להשפיע על המפה הפוליטית; מכיוון שכך, לא נותר להם אלא להתקרחן במסיבות מבוקר עד ליל. כן הוזכרו מטאפורות עבשות כמו הטיטאניק וימי פומפיי.
הכתבה של בוב סיימון, הוותיק והמוערך יש לומר, הסתמכה על הכללות שלא היו מביישות בגסותן את חברות החדשות של 2 ו-10. ה"תל אביבים" שעליהם דיברה אינם האוכלוסייה הרבגונית - תרבותית, כלכלית ואתנית - שחיה בעיר, אלא קהילה מדומיינת, הומוגנית, יאפית ושבעה, שעיקר קיומה הוא בסרטוני תדמית של פרויקט גינדי (או לחלופין בתוככי מוחו של חולדאי). עצם פרסומה של הכתבה ביום שבו הוויכוח הציבורי הישראלי בשאלת הפליטים עלה לטונים חסרי תקדים, ללא אזכור מילה אחת בנושא, אינה רק צירוף מקרים שעורכי התוכנית לא יכלו לצפות: היא גם עדות לנקודת המבט הצרה שלהם.
מאליו מובן שככל שנקודת המבט שדרכה נבחן סיפור רחוקה יותר, כך יגבר השימוש בהכללות; ספק אם ההבחנה בין היאפי השבע של מגדלי יו לזקנה התימנייה משכונת הארגזים הוא עניין שאמריקאי ממוצע יכול בכלל להתמודד עמו במסגרת כתבה בת 12 דקות. מה שיותר צורם הן הנחות היסוד המופרכות שדרכן סיימון בוחן את התנהגות תושבי תל אביב. וזה עניין אוניברסלי לכל דבר.
בעיקר אמורים הדברים בנוגע לדיכוטומיה המופרכת, האופיינית כל כך לתקשורת הישראלית, אבל עתה מתברר שלא רק, בין חיי לילה, חיים תרבותיים וחיים בכלל, למעורבות פוליטית. נניח לרגע בצד את העובדה שבהיותה המרכז התרבותי והאינטלקטואלי של ישראל, מתל אביב יוצאת רוב הפעילות הפוליטית נגד הכיבוש (וכן, זה עדיין לא מספיק); בואו ננסה לבודד את הטענה המובלעת בכתבה, לפיה פריחה של תיאטרון, מחול ואמנות נוגדת או מתנגדת ל"חיים פוליטיים" - היש טמטום גדול מזה? חסרות הצגות, הופעות ותערוכות העוסקות בנושאים פוליטיים, אם באופן ישיר ואם דרך מסמנים אחרים?
וכך גדעון לוי מדבר על המעורבות הפוליטית האפסית של התל אביבים ומתעלם מכך שרק לפני חודשים ספורים רחובותיה געשו בדרישה לשינוי; גל אוחובסקי מספר שהומוסקסואליות איננה אישיו בחברה התל אביבית, כאילו מעולם לא היה טבח בברנוער; וכל שאר המרואיינים מסייעים בתורם ליצירת דימוי קלישאתי, שטוח ונטול מורכבות של תל אביב. אנחנו רגילים שזה נעשה בגבולות התקשורת הישראלית, משום שלאורך השנים שנאה לתל אביבים הפכה לרגש מאחד בציבוריות הישראלית, ולחיצה עליו מניבה רווחים. השאלה מה כל כך מפתה בדימוי הזה בעיניים אמריקאיות היא בגדר אניגמה. או שאולי זה פשוט סיפור עיתונאי טוב מכדי לתת לעובדות להרוס אותו.
עוד במדור "בדלת האחורית":
>> כולם שונאים את אבי לוזון
>> האם אילנה דיין מצליחה לשנות את המציאות?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם