ילדה של אבא: קרין אופיר בראיון חשוף במיוחד
היא לעולם לא תשכח את היום שבו צפתה כילדה בסרט "השוטר אזולאי" ולא ידעה מי בוכה על המסך - אבא שלה או השוטר השלומיאל. 25 שנה אחרי מותו של שייקה אופיר מסרטן, מדברת קרין אופיר על הילדות בצילו של גדול שחקני ישראל, ימי התהילה ב"פלורנטין", רומן הנעורים עם אביב גפן וההכרח לחזור, בגיל 40, לעבוד כמלצרית
המלצרות השוחקת - שהייתה טבעית לפני 20 שנה, כשאופיר עבדה בפאב "מדבר" והייתה לאחת מגיבורות המקומונים של העיר הגדולה - נראית מעט מוזרה עכשיו, כמה שבועות לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-40. "בשנתיים האחרונות מלצרתי פה ושם, כשלא הייתה ברירה, במסעדת 'ג'וז ולוז' וגם בבית קפה", היא אומרת. "יש לי את ההגשה והפינוק באופן טבעי. מלצרתי עד שלא יכולתי יותר".
ההכרח להתפרנס כמלצרית, לצד עבודות נוספות כמטפלת שיאצו וקריינית פרסומות, מדגימים את הרגע הנוכחי בקריירה של אופיר, שרחוקה מאוד מימי הזוהר שלה. בשנות התשעים היא שיחקה בסרטים "חסד מופלא", "שירת הסירנה" ו"מר באום", מילאה תפקיד ראשי בהצגה "איך למדתי לנהוג" בתאטרון באר שבע, וחדרה לכל סלון עם "פלורנטין". בשנים האחרונות היא אמנם לא נטשה לגמרי את עולם הבידור - ב-2009 עוד שיחקה בתפקיד ראשי ב"פיגמליון" בתאטרון חיפה - אבל התפקידים הולכים ומתמעטים בהדרגה. אופיר עצמה טוענת שהיא לא מסתכלת על הקריירה שלה במונחים של פספוס או החמצה. פעם אולי הרגישה כך, היא אומרת, היום כבר לא.
"אני מבינה שאני לא עונה על הציפיות של ההוכחה. למראית עין, לאחר 'פלורנטין' פוספסתי. יכול להיות שמה שהתפספס זה שלא השתתפתי באופן קבוע בתאטרון. פעם קיבלתי הצעה מאחד התאטראות, והיום אני מתחרטת שלא הסכמתי לה. אנשים ברחוב כל יום אומרים לי, 'איפה את? איפה את? איפה את? לא רואים אותך', 'אוהבים אותך', אני בנאדם נחמד אז אני אומרת להם, 'הנה, אתם רואים אותי פה. איפה אתם רוצים לראות אותי?', אלה אנשים שתפוסים במחשבות. אין ספק שהרבה פעמים, כשאנחנו לא בקשר עם עצמנו, אז אנחנו הולכים שבי אחרי המחשבות האלה של אחרים ששואלים 'איפה את'".
אז בכל זאת, איפה את?
"אני פה, אני כאן, אני מקריינת, אני שרה, אני עם חברים, אני עם הבת שלי, אני מטפלת, אני עושה טוב, אני חיה ונושמת. וכל יום אני פוגשת אנשים ברחוב, ויש לי אינטרקציה איתם. אני כמו אבא שלי, מקדישה הרבה זמן לאנשים זרים שפונים אלי ברחוב. זה החיים האמיתיים. והכי כיף שאומרים לי שבחיים האמיתיים אני נראית יותר טוב, ואז אני אומרת להם, 'החיים האמיתיים גם הרבה יותר חשובים'".
ברכט כבר כתב שהתאטרון האמיתי נמצא ברחוב.
"זה נכון. אני אומרת הרבה לבת שלי מאיה, כשאנחנו מתבוננות בדברים שקורים בחוץ, שאני חייבת לעשות מהם קטע. והיא אומרת לי, 'מימי' - ככה היא קוראת לי לפעמים - 'את כל הזמן את אומרת את זה, את כל הזמן רוצה לעשות דברים'. אני אומרת לה,'נו, אז מה, גם סבא שייקה כל הזמן הסתכל ורצה לעשות דברים'. ההבדל היחידי שהוא גם עשה עם זה משהו (צוחקת). תראה , הצחקתי את עצמי כל כך".
נראה שיש לך יחסים מורכבים עם עולם המשחק.
"המקצוע הזה הוא טירוף. כשאת הולכת לאודישנים ולא מתקבלת ושוב לא מתקבלת, כמה שאת מקצועית זה מתחיל לבלבל אותך. זה מקצוע שצריך לבחור בו רק אם אין ברירה, או לעשות עוד דברים ולא להיות תלויה בו ואז את לא חייבת לקחת כל דבר לא טוב. אי אפשר להיות רק בעולם הכלום הזה. לכן לימדתי לפני שנה דרמה בכיתות א'. אני עושה פרסומות, מטפלת בשיאצו, לפעמים אני מכינה אנשים לאודישנים. יש לי כמה תחומי פרנסה, כדי לא להיות תלויה בתחום הזה בלבד".
כשהיא פרצה לחיינו בתחילת שנות התשעים היה לקרין אופיר בעיקר ייחוס: בתו של שייקה אופיר - שחקן, במאי, קומיקאי ופנטומימאי מהגדולים שהיו פה. קשה להאמין, אבל באוגוסט הקרוב ימלאו 25 שנים למותו. אופיר, שעל שמו נקרא פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע, שילב בפרסונה שלו בין מזרחיות למערביות, בין חילוניות למסורת, בין שורשיות לפליטות, אפילו בין ערביות ליהודיות. הוא
בשביל קרין הוא היה קודם כל, ובעיקר, אבא. "לפעמים הוא היה מצחיק, אבל הוא היה בתוך העולם הפנימי שלו. הוא היה מאוד ביתי. הכין אוכל טעים, כשפתאום באים הביתה ורעבים הוא היה אלוף בלהכין ארוחות בצ'יק משניים ורבע אלמנטים. ואת זה ירשתי ממנו, להכין ארוחת מלכים ממקרר ריק. אבא היה אחראי לפתוח לי את הקשרים בשיער. הוא עשה את זה מצוין. אבא לקח ללונה פארק. אני גם זוכרת איך בילדותי הייתי מופיעה בפניו. ההורים שלי היו מבקשים שאראה לחברים שלהם חיקויים שעשיתי, למשל למגיש הטלוויזיה יורם רונן ז"ל. אבל בצעירותי הופעתי איפה שהיה לי נוח, והתביישתי להופיע מול זרים. סלון הבית תמיד היה חם ונושם. יש בו פסנתר ותמיד שרנו ורקדנו".
בטח לא תמיד היה קל עם התואר "בת של".
"הרצון להיות בזכות עצמי תמיד היה חזק. בכל מקום שאליו הגעתי, כמו להקות צבאיות, בית הספר של יורם לוינשטיין ואודישנים, לא רציתי שיידעו שאני בת של. לא הסכמתי לפרוטקציות. אני אדם שזקוק מאוד לחופש, ומאוד נלחמתי לקבל אותו. לא חופש בקריביים אלא חופש פנימי אמיתי. וכשאת בת של זה בטח לא קרוב לחופש, כי את כבולה. היה לי סוג של מרד נגד המעמד שנכפה עלי. זה מחבר אותי לסלידה שלי ממעמדות ומהפרדות. תמיד הייתי תחת עין בוחנת, אם רציתי או לא.
"זה לא פשוט לגדול עם אבא מאוד מוכר. כשאבא הגיע לאסיפת הורים הרגשתי שכולם מסתכלים. כשאבא בא לראות אותי מופיעה באיזה טקס בבית ספר, היו המון מבטים מאנשים. הרגשה של חוסר פרטיות. אין שקט. אנשים רמזו פעם על תחרות שיש ביני לבין אבא. מילא אם היינו שתי שחקניות, אולי היה אפשר להגיד תחרות, אבל אנחנו שחקן ושחקנית. אין ספק שהיו בלבלות בין איך שראו אותי למה שאני. בגלל זה אני חייבת לעשות סרט תיעודי על הקשר שלי עם אבא".
יש רגעים מיוחדים שאת זוכרת ממנו?
"אין לי הרבה רגעים שאני זוכרת מהילדות, אבל אני לא יכולה לשכוח את ההרגשה כשצפיתי כילדה קטנה ב'השוטר אזולאי'. היה לי קשה לראות את אבא בוכה. לא הסתדר לי בראש מי בוכה שם - האם זה אבא שלי או הדמות? הרגיש לי מוזר, כי לא רואים ככה את אבא. כיום, לאבות החדשים יש יותר לגיטימציה לבכות מול ילדיהם. אני לא ראיתי את אבא בוכה מולי מעולם, גם לא בשלב המחלה שלו".
שייקה אופיר נפטר מסרטן הריאות ארבעה חודשים אחרי שמלאו לקרין 15. "אני זוכרת את יום ההולדת הזה. אבא כבר היה חולה. באותו יום ישבנו בחדר שלי, והוא ממש התנצל, 'אני מצטער שלא הספקתי לקנות לך מתנה, בגלל כל מה שקורה עכשיו. אבל אני מבטיח שאיך שאני מבריא אני קונה לך את הטייפ שאת רוצה'. כמובן שלא כעסתי שהוא לא קנה, הרגשתי מין חמלה מעורבבת באי ידיעה, באי רצון לדעת. כמובן שרציתי להאמין לו שהוא ייצא מזה. זה רגע שעד לא מזמן, תמיד כשנזכרתי בו הייתי בוכה".
באחד המפגשים האחרונים עם אביה, קרין נכנסה לבית החולים עם סיגריית דמה מפלסטיק. "סתם רציתי להצחיק אותו, והוא נורא כעס עלי, בגלל שהסיגריות הרגו אותו. הוא אמר לי להעיף את הדבר הזה. הוא ידע שיש לו משהו בריאות. אני לא יודעת אם הוא ידע שהוא הולך למות. לדעתי היו שם הכחשות מכל וכל. אני מאמינה שהוא האמין וקיווה שהוא ייצא מזה, כי היו לו עוד המון תוכניות.
לא הספקתי להיפרד מאבא. הסתירו ממני את האמת עד השבוע האחרון. היה ברור שאבא ימות, כבר חודשיים-שלושה הוא היה במצב לא טוב, אבל אף אחד לא אמר לי. זה נעשה כדי להגן עלי, אבל השאלה היא מתי אנחנו מגינים על הילדים שלנו ובכך בעצם מעלימים מהם מידע חשוב והורסים אותם. אני לא שופטת ולא מאשימה. ביום שני, שבו מת בצהריים, כבר לא נתנו לי להיכנס לחדר לראות אותו. ברגע שאמרו לי את זה, צרחתי בבית החולים ולא הסכמתי לקבל את זה".
קשיי הפרנסה העכשוויים מזכירים לקרין שגם לאבא היו ימי שפל בקריירה, בוודאי בשנים שלפני מותו. "מיליונר הוא לא הלך לעולמו, זה בטוח. בשנים האחרונות שלו לא רצו אותו והפנו לו גב. הוא אף פעם לא היה גאון כלכלי. הוא פעל מתוך הלב. הרבה ניצלו את זה. אמא שלי גם זכתה במשפט או שניים על זכויות שניסו לגרור לו בגלל שהיה תמים ונאיבי.
"זה מקצוע שבו קל לעבוד עליך. אני יודעת את זה. פעם אמרו לי, 'אנחנו רוצים לעשות סרט שבו את יוצאת למסע בעקבות אבא שלך'. שאלתי כמה משלמים? אמרו לי, 'לא נשלם לך. את הרי רוצה לעשות את המסע. נצמיד לך מצלמה חמישה ימים'. שחקן רוצה לשחק, אז נורא קל לנצל אותו. זה עלוב, מגעיל ופיכסה".
כשהוא הופיע בפרסומת של משרד התיירות, לאחר שנים שבהן נמנע מפרסומות, מתחו עליו המון ביקורת.
"היו אליטיסטיים. והיום כל כך מקובל לשחק בפרסומות. זה עוד דוגמה לכך שהקדים את זמנו".
מה המערכון הכי אהוב עלייך של אבא?
"יש כל כך הרבה, אבל המערכון המדהים 'חלש האופי' שעשה עם אורי זוהר מאוד מדבר אלי. זה מערכון על גבר חלש אופי שמשנה את דעתו לפי הבחורה. חוסר האופי הזה כנראה מדבר אלי. עם הבחורה הוא כל כך משתדל, והשתדלות יתר מצחיקה אותי. בתקופת הלימודים עשיתי על זה אימפרוביזציה ביתית עם חברה, סתם לעצמנו".
מה הפך את אבא לשחקן כל כך גדול, לאייקון, בעינייך?
"הרבה דברים. היה לו לב גדול. הוא היה יוצר ואמן של דמויות מהחיים. וגם אמן גוף שאין דבר כזה בכלל. השליטה שלו בגוף, הניואנסים. כשהשתתף ב'בובות השעווה' במסגרת 'אלפרד היצ'קוק מגיש', שבו הוא משחק בובת שעווה רוצחת, איזה קלוז אפ יש לו שם, איזה עיניים, בלי להזיז שריר ונים. הוא היה אלוף בקנה מידה עולמי. קראו לו בחו"ל צ'רלי צ'פלין הישראלי.
"אבל הוא עזב שנייה לפני שפרץ ובחר לחזור לישראל, להמשיך כאן כצאצא של דורות שנולדו בארץ. הוא חזר בגלל השפה, הוא הרגיש חייב לשפת המולדת שלו שהוא כל כך אהב. הוא תמיד היה מביא את המתנות הכי שוות כשהוא היה חוזר מחו"ל, הוא היה איש של קלאסה. אבל יש פה גם פרדוקס. מצד אחד, אבא הוא הכי שורשי, הכי צבר, הכי עמ, מצד שני, הכי אירופאי, הכי קלאסה, לבוש כמו שצריך, הוא שם את הגשש בחליפות".
נראה שהוא מעולם לא התנשא על הדמויות שלו.
"נכון. הוא לא התנשא כשחקן. הרי אם שחקן מגלם את היטלר, שלא נדע, אז כשחקן אסור לו לשפוט אותו. אז אותו דבר שייקה אופיר עשה. כשגילם דמויות מהחיים הוא לא שפט אותן, לא הסתכל עליהן מבחוץ אלא הביא אותן מבפנים, ולא הייתה בו טיפת יהירות. מעבר לזה שהוא היה כישרוני, היה לאבא לב כל כך גדול. הוא 400 אחוז לב. שמעתי המון סיפורים על איך שהוא עזר לאנשים".
מה אנחנו לא יודעים על שייקה אופיר?
"שהוא צייר במשך שנים. הוא צייר אקוורלים, והייתה תקופה שהוא ניסה להתעסק בחימר. הוא היה יושב בשולחן העץ הגבוה במטבח ומוציא את כל האקוורלים. אני זוכרת את הצבעים. הוא צייר הרבה את עולם המים, דגים ואצות".
מה מאיה, הבת שלך, יודעת על הסבא שלא זכתה להכיר?
"היא יודעת עליו המון. בעיקר מעצמה. יש לה ידע פנימי מאוד עמוק עליו. היא מנשקת תמונות שלו. היא נתפסה על 'ככה וככה' (המערכון שבו דן בן-אמוץ מראיין את שייקה אופיר בדמות אבו זאכי, מגיש הקפה הזקן של החמאם - שב"ן). היא יודעת מיהו גם כי אי אפשר להימנע. אין הליכה איתה ברחוב שלא עוצרים אותי".
בילדותה קרין אופיר חלמה דווקא על קריירה כזמרת. "כשהייתי בת 13 רציתי להקליט שיר", היא נזכרת. "אמא שלי התנגדה, אבל אבא נתן לי את הכסף להקליט באולפני 'כוכב נולד', ואמר תלכי, תשירי". היא דילגה על כיתה י"ב בתיכון שלה ועברה לבית הספר למוזיקה רימון. שם היא פגשה את אביב גפן, הרבה לפני שפרץ, והפכה לחברתו.
כמה משיריו של גפן, בעיקר "אל תדאג" ("אל תדאג, אני חושבת עליך, אבל שוכבת עם כולם"), נחשבים כמי שנכתבו בהשראתה. אופיר מעדיפה להימנע מהתייחסות ישירה לשירים האלה, אבל מאשרת: "אביב יצר את האלבום הראשון שלו כשהיינו יחד". שיר שהיא עצמה כתבה בתקופה שהייתה בת זוגו עשוי להופיע באלבום סולו שהיא מקווה להוציא יום אחד. השיר כולל את המילים: "היי אתה יצור מדומיין/ מרחף בעולם מצוין/ היגיון לא אומר שיש אהבה/ הדמיון משלה שהיא ישנה". "השיר הזה לא בהכרח נכתב על אביב", אומרת אופיר.
"אמא שלי אמרה שאביב מטומטם. היא לא אהבה אותו, כי הוא התחצף אליה והתגרה בה", סיפרה אופיר בראיון ישן. "הוא רצה להכתיב לה מה לעשות איתי, שאני אלך לפה ולשם, והיא לא רצתה; הוא פשוט מחה על החינוך הקלוקל שהיא נתנה לי". היום היא אומרת: "אביב היה אהבת נעורים שלי, הוא בקטגוריה אחרת. נפגשנו ברימון בתקופה אנונימית לחלוטין של שנינו. נפרדנו בגלל עייפות החומר, בגלל אי התאמה ובגלל כמה דברים מאוד דומים באישיות, כמו הרצון של כל אחד בתשומת לב".
אגב גפן, כמי שחולמת על קריירה כזמרת, חשבת ללכת ל"דה ווייס"?
"אין סיכוי, למרות שהבת שלי רוצה שאני אלך לתוכנית".
אחרי תקופת רימון, אופיר שרה עם ההרכב אנרגיה חולנית. "נהניתי בהופעות, אבל ההקלטות היו מהונדסות מדי וטכניות מדי", היא אומרת. בהמשך, במסגרת "פלורנטין", הקליטה גרסאות כיסוי לשירים "הבלדה על חדוה ושלומיק" ו"תחת כובד התפוח". בקרוב אמור לצאת דואט שכתבה ושרה עם זמר בשם שלומי דוזטס שעמו הופיע בתאטרון תמונע. שאיפה מוזיקלית נוספת שלה קשורה לפגם מולד בקרנית העין שלה, המכונה קולובומה. "אבא מזוהה עם האמירה 'עין אחת צוכה, עין אחת בוחקת', ותראה מה זה (מצביעה על העין שלה). יצאה לו ילדה עם עין אחת צוכה ועין אחת בוחקת. אבל זה אקזוטי, חתיכי. כשתהיה לי סוף סוף להקה, בגיל 50, יקראו לה קולובומה".
בתחילת דרכה כשחקנית, אופיר הצטלמה במחשופים, במיני קצר, בפוזות סקסיות. בראיון משותף לה ולאיגי וקסמן דיברה על זיונים, ובהזדמנות אחרת נחקרה ארוכות האם כוונתה להתפשט בהצגה שעמדה לשחק בה.
"העיסוק בזה גרם לי לפיהוק", היא אומרת עכשיו, "בגלל שלא התביישתי להצטלם לשער של עיתון עם קומבינזון, זה אומר שאני רוצה שיתעסקו לי בציצי? יצרו לי איזושהי תדמית כנראה. עיתונאים שכתבו על הציצי שלי אולי התגרו מזה. אני אדם פשוט, רציתי ליהנות, ביליתי, מלצרתי ב'מדבר', רקדתי עד הבוקר, הייתי אדם מלא חיים, היה לי כיף. מה עשיתי רע פה? פעם רצו להראות בטלוויזיה סצנה של אהבה שבה הייתי חשופת גב, אני התנגדתי וקמתי, וזה לא שודר בסוף".
היום תותי כבר בת 40, והחיים של אופיר לא היו תמיד סלסילה מלאה בתותים. בראיון שנתנה ל"סופשבוע" ב-1995 בתשובה לשאלה איפה תהיי בגיל 40, אמרה: "אני רואה את עצמי חיה עם אהוב לבי בבית במושב, עם הרבה דיסקים. אני רוצה כפר, להיות על הר". היום היא חיה בלי בן זוג בתל אביב סיטי, אבל עד לפני כמה שנים אמנם חיה בכפר עם אהובה לשעבר.
"אחרי 'פלורנטין' רציתי לצאת מתל אביב לשקט ושלווה שכנראה לא היו לי בפנים", היא אומרת. "רציתי לברוח מהכל, מהרעש ומהפרסום. ואז פגשתי את דן (אמן הזכוכית דן גולדפינגר-אלדר - שב"ן), אבא של מאיה, ועברנו לגני יהודה ואחר כך לכפר טרומן. לפני שש שנים חזרתי לתל אביב".
באותו ראיון, בתשובה לשאלה איך היא רואה את הקריירה בגיל 40, אמרה אופיר: "אני בשלב מאוד בוסרי של כתיבה, אבל אני אכתוב, אולי מחזה. לא, לא, לא מחזה, בוא לא ניסחף. אבל סיפור. ספר, כאילו". את חלום הכתיבה קרין לא הגשימה. וכך היא אומרת כיום: "לא יצא לי ספר. רעיונות יש לי כל הזמן. אני כותבת מגיל מאוד צעיר. פעם היה לי רעיון לספר ילדים על הפיה ליליקט, אבל זה לא קרה עדיין".
כמה ילדים היא מתכננת, נשאלה, "כמה שבעלי יגיד, אני אביא. יגיד שלוש, שלוש. ארבע, ארבע. לא, סתם. שניים", השיבה אופיר בהומור אופייני. "זו בדיחה, כן? איזו מצחיקולה אני", אומרת קרין בגרסת ההווה. "יש לי ילדה אחת. טפו טפו טפו, טוב לי איתה, ומי יודע מה יהיה בעתיד".
לאחרונה סיימה אופיר מערכת יחסים של שלוש שנים עם הבמאי גיא טלר, וקודם לכן חייתה עם דן גולדפינגר-אלדר, אביה של מאיה, בת תשע היום. "יש כמה דברים בבני הזוג שלי שמזכירים את אבא שלי", היא אומרת. "כמוהו הם אמנים, וכמוהו הם מופנמים ורציניים. כן, אבא היה מופנם בינו לבין עצמו, בניגוד לאיך שהיה על הבמה".
אחרי "פלורנטין" הייתה ציפייה שתקבלי הרבה הצעות. עד כמה התאכזבת כשזה לא ממש קרה.
"הייתה תקופה קשה אחרי 'פלורנטין', כי לא היה לי גרוש. האמינו בי אבל לא הייתה לי עבודה. אבל שוב, אני לא מרגישה פספוס או החמצה. אני רק מרגישה בתוך עצמי שעוד לא עשיתי אפס ממה שמתחולל בי מבפנים. יחד עם זאת, רציתי לברוח מהבאזז. מבחינתי, שום דבר רע לא קרה. פחדתי מהפרסום. יש בי הערצה לאנונימיות. נכון שאני אדם מוחצן אבל אני גם אדם מאוד פרטי, ביישן ושקט".
יכול להיות שאחת הסיבות לכך שהורדת הילוך היא שהתעייפת מהטייפ קאסט שנוצר לך בעקבות תותי מ"פלורנטין"?
"כן, זה עייף אותי מזמן. ב-1998 שיחקתי בתפקיד הראשי בהצגה 'איך למדתי לנהוג' בתאטרון באר שבע. רציתי להראות שאני לא רק תותי. זאת הייתה המשימה שהצבתי בפני עצמי, רציתי להראות שאני גם שחקנית רצינית. ואז איתן פוקס, הבמאי של 'פלורנטין', בא לאחת ההצגות ואמר לי משהו כמו 'איפה תותי? איפה האנרגיה הצעירה הזאת?'. משם התחלתי להתבלבל כשחקנית: לאילו דמויות אני כן מתאימה? ואילו לא? ולמה חושבים שלדמויות מסוימות אני לא מתאימה? אין ספק שמחשבות כאלה יכולות להטריף בנאדם. נכנסתי לאיזו בלבלה. זאת הדרמה של השחקן התלוי, הנזקק, המחכה, זה שמרגיש, אם ייקחו אותי אני שווה, ואם לא יקחו אותי אני כלום. כל בני הזוג שלי - אבא של מאיה ובן זוגי האחרון - אמרו לי, למה את מחכה שייקחו אותך? למה שחקנית צריכה לשבת ולחכות? אבל גם כשאתה עושה תאטרון לבד אתה נתקל בהרבה קשיים. לא פשוט".
אמך, לידיה אופיר, התאכזבה שלא הצלחת יותר כשחקנית?
"היא אמרה, 'אולי תעשי את זה, אולי תעשי את זה'. אבל בסופו של דבר אני לא רכוש של אף אחד".
חשוב לה להבהיר שהיא עדיין מצפה לאתגרים שהולמים את הכישרון שלה, בתאטרון ובקולנוע. לפני שנתיים הופיעה בסבב הופעות שירי משוררים. בשנת 2009, אחרי "פיגמליון", שיחקה גם בהצגה "אלינג" שעלתה בהבימה בבימויו של רמי הויברגר וגילמה בה ארבעה תפקידים (אחד מהם, כמה סמלי, הוא דמות של מלצרית). בשנה שעברה, במסגרת פסטיבל התאטרון הקצר בצוותא, שיחקה בקומדיה "קרדיט". "אני עדיין מרגישה בתחילת דרכי ומרגישה שלא עשיתי כלום ושהכל עוד לפני", היא אומרת. "אני מרגישה שבכלל עוד לא הוצאתי רבע מעצמי, כאילו לא עשיתי שום דבר. אני Late Bloomer. הכל אצלי קורה אחרי שנים".
הפרויקט הכי מרגש שלה עדיין נמצא בשלבי תכנון: אופיר מאוד רוצה ליצור סרט תיעודי על היחסים עם אביה, שיכלול צילומים ביתיים במצלמת 8 מ"מ. "אני מרגישה שלעשות את הסרט הזה זה סוג של שליחות. להעלות לתודעה דברים שלא יודעים עליו - התפקידים שהוא עשה, ההצלחה שלו בארצות הברית, ההופעה שלו עם מרלן דיטריך. כמה אנשים יודעים שהיא כתבה אוטוביוגרפיה והזכירה את אבא. קראה לו 'סוס אציל'".
לו שייקה אופיר היה חי כיום, אילו תופעות בתרבות הישראלית היו לדעתך מכעיסות אותו?
"אני מניחה שהוא לא היה אוהב את השימוש בילדים בתוכניות ריאליטי. בילדותי רציתי ללכת לפסטיגל, אבל אבא ואמא לא הסכימו, כי הם התנגדו לתחרויות בהשתתפות ילדים. כנראה שהוא גם לא היה אוהב את הסטנד אפיסטים שיורדים על הקהל ועל הדמויות שהם מגלמים. הוא בטח היה גם זועק על המצב שהגענו אליו במדינה".
מה הוא לא הספיק לעשות בחייו?
"לו אבא היה נשאר בחיים, הוא היה מצלם אולי סרט המשך ל'השוטר אזולאי', הוא תמיד חלם לעשות סרט כזה. היו לו עוד הרבה חלומות. הוא גם הרגיש פספוס שלא למד לנגן. אני עד היום מתגעגעת אליו בטירוף וחשה אליו אהבה גדולה גדולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם