הרוח החיה: הסופר אהרון אפלפלד מודאג מתמיד
הוא חושב שנתניהו משתמש בזכר השואה "במידה הנכונה", שנועם שליט לא צריך לפנות לפוליטיקה, משוכנע שצריך להחזיר את הפליטים לארצם, ומסרב להתרגש מההישג של סגן אלוף העולם בשחמט ("גלפנד זה רוסיה, לא ישראל"). אהרן אפלפלד, ניצול שואה ומבכירי הסופרים הישראלים, לא מתרשם מהחוק שישים סוף למבצעי "ארבעה במאה"
למה?
"זה קשור למזג, לחינוך, לגורל. כשברחתי מהמחנה בגיל שמונה, לא יכולתי לדבר עם אף אחד. אמנם הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות אבל המבטא שלי לא היה משהו. לכן שתקתי רוב שנות המלחמה. לא דיברתי. לא שאלתי. העיניים והאוזניים היו לי לפה ושמרו עלי. כך למדתי להתבונן בבני אדם. זה עשוי להכות וזה להתעלל. זה טוב וזה רע. זה גס רוח וזה בלתי צפוי. מה מתקרב, מי מתקרב, באיזה מרחק אני צריך להיות ממנו. השתיקה הזו הכשירה אותי, כמעט מבלי משים, להיות סופר".
סופרים בעלי שם קנו את הזכות להביע עמדה בקול רם.
"קשה לי לשפוט סופרים אחרים. כולם חברים שלי, אני מכיר ומעריך אותם באיזשהו אופן. עמוס עוז היה תלמיד שלי, א.ב. יהושע למד איתי באוניברסיטה. אין סופר בארץ שאני לא מכיר, אבל זה לא העולם שלי. אני בא מעולם אחר. אני מהגר. למהגר יש פרספקטיבה. איך אפשר להשוות מהגר שברח מהמחנות והסתתר ביערות ואומץ על ידי העולם התחתון למי מהסופרים הישראלים?".
דווקא פרספקטיבה מניעה סופר להשמיע קול, לעשות מעשה.
"אני לא שייך לקליקה הזו של אנשי הרוח המבטאים סלידה או הסכמה. אני אוהב אנשים כבני אדם. פחות חשוב לי מה הם חושבים. אני מעדיף את האדם על פני מחשבותיו. יש לי המון חברים מהימין והשמאל, דתיים, חרדים וקומוניסטים, שמחשבותיהם זרות לי ובכל זאת אני מרגיש כלפיהם קרבה יתרה. מי שרוצה לשמוע את דעותי ימצא אותן ב-41 הספרים שכתבתי. הכל שם. לא העלמתי דבר.
"קורה שאנשים מוצאים שם דברים שמביאים אותי לידי בכי. בשנים האחרונות במיוחד אני מקבל מכתבים בנוסח 'מר אפלפלד היקר. אני בן לניצולי שואה. ההורים לא סיפרו דבר ואני לא שאלתי. תמיד אמרו, בבוא העת נספר, ואני לא דחקתי. עכשיו הם הסתלקו מהעולם ונשאר חור שחור. הספרים שלך, מר אפלפלד, הם ההורים שלי'".
עשרות נכסי צאן ברזל ביצירה העברית, לצד אחד חדש, "עד חוד הצער" (כנרת זמו רה-ביתן) יש לאהרן אפלפלד בחדר העבודה האפלולי שלו. וגם כורסה עתיקה, מזמינה, "ששקעה עם הזמן", ופנים מאירות ותנועה קלילה, מרתקת. חתן פרס ישראל לספרות ומועמד לפרס נובל מתנהל בשיחה כנער סקרן שלא התבגר באמת על אף 80 שנותיו. "כל השנים טיפחתי את הילד שבי", הוא מתנצל. "הסתכלתי במים כדי לראות את פני. דמיינתי שההורים יבואו וייקחו אותי. הייתי מתקפל על יד כלב וישן עמו. מתכרבל על יד סוס וישן עמו. מי שעבר ניסיונות כשלי, לפתחו רובצת הציניות בחיים וגם בכתיבה. הילד שבי שמר אותי מכל זה, כן?".
רק לערב אחד הסכים לחתום על ספריו בדוכני שבוע הספר. ולמחרת הממשלה אישרה את החוק האוסר על מכירת כותרים חדשים במבצעי הוזלה. "אני לא שמח על ארבעה ספרים במאה שקל שהופכים את הקריאה לכמות ולא לאיכות, אבל זו לא הבעיה", מנמק אפלפלד את העדרו מן המאבק על מונופול הרשתות.
"הבעיה האמיתית היא שהספרות אצלנו עוד לא הפכה למצרך חיוני שאי אפשר בלעדיו.
"כשהגעתי לסיור במוסקבה ליוו אותי אינטלקטואלים רוסים, וכשנכנסנו לכנסייה כולם כרעו ברך והתפללו. יעלה בדעתך שמישהו מהאינטלקטואלים בישראל ייכנס באמצע סיור רשמי לבית הכנסת ויתפלל מנחה? אנחנו מקשרים את העושר הספרותי היהודי, החסידי, הקבלי, לרתיעה, לאנטגוניזם, לחרדים שלא משרתים בצבא. אבל אוצרות התלמוד לא שייכים לדתיים. הם גם שלנו. זהו רכוש קולקטיבי. גם בתרבות הרוסית יש כמרים מושחתים מכף רגל ועד ראש ועדיין לספרות זיקה מובהקת לדת".
וספרות חילונית?
"אנחנו חברה של מהגרים. גם הדור החדש הוא צאצא של מהגר. המהגר דואג למרפסת, לפריג'ידר, לרכוש. החברה שהגיעה לכאן כפליטים הייתה עסוקה בעיקר בבניית יצור חומרי. לתת משהו לילדים. עוד אין את הרוגע, השקט הנפשי הדרוש לקריאה עמוקה. אנחנו כל הזמן חיים במתח, והמתח הוא האויב המסוכן ביותר של הספרות. אנחנו מגיבים באינסטינקט. צועקים, נרעשים. אנחנו לא פנויים באמת ובתמים לשעה שהאדם מבלה עם עצמו. שעה נפלאה, גדולה מאוד, שבה - כמו שתיאר מרסל פרוסט - הוא גולש לעולם רוחני עליון, מתנתק מהמולת הכרך וחוגג עם עצמו. כל השאר פחות חשוב. המאבק במו"לים, מבצעי הרשתות, עצומת הסופרים, אלו הדברים הקטנים".
דברים קטנים יכולים להביא לשינוי גדול.
"בעיני, שבוע הספר הוא ביטוי חיצוני. עניין מנהלי. היום מוכרים שלושה ספרים במאה ומחר ימכרו ספר אחד באותו המחיר. זה לא העיקר. הצרה האמיתית היא שאין אצלנו התייחסות נכונה להומניזם. באוניברסיטה הדגש היום הוא על מדעים, משפטים, היי-טק, ואילו מדעי הרוח כמו ספרות, פילוסופיה, תלמוד, פסיכולוגיה ותאולוגיה הופכים לזניחים. כמעט לא פונים אליהם. חוגים נסגרים. זו סכנה של ממש כי בלי חינוך הומניסטי לא יהיה מדע. מדע אינו דבר שעומד בזכות עצמו. אדם שפגום באינטליגנציה הרגשית שלו, יהיה פגום גם בחשיבתו המדעית".
לישראל הישגים מדעיים מפוארים - החל בפיזיקה וכלה בשחמט.
"בוריס גלפנד זה רוסיה, לא ישראל, וזכיות של יהודים בנובל לאורך השנים מכל המדינות עולות בהרבה על הזכיות של יהודים ישראלים. שלא ננוח על זרי הדפנה. בצ'רנוביץ, עיר הולדתי, חיו 40 אלף יהודים והיו בה שתי גימנסיות לטיניות גדולות מאוכלסות בעיקר ביהודים, ואוניברסיטה גדולה שהצטיינה בלימודי הומניזם והסגל והסטודנטים בה היו בעיקר יהודים.
"כל זה עוד לפני הקונסרבטוריון, התאטרון והאופרה בעיר הפרובינציאלית. זה המטען שהיהודי המודרני נחשף אליו בעולם. רק בישראל עוד לא הצליחו ליצור לו מקבילה ספרותית נאותה. בגלל שאנחנו חברה קטנה ומאוימת ויש לנו את כל הסיבות ללכת על הפרקטי, התרבות אצלנו מדגישה את המדע ואת הטכנולוגיה ומזניחה את ההומניזם, וזו טעות גדולה.
אפלפלד נחשב, ובצדק, לבן דור המייסדים של היצירה הספרותית הגבוהה. ספרי המופת שלו, העוסקים בגבולות הטעונים שבין בדיון למציאות, תורגמו ל-30 שפות וזכו בפרסים יוקרתיים. כל ספריו קשורים לשואה, גם אם הביטוי לסאגה של חייו סמוי או מרומז. "אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים", כתב בספרו "והזעם עוד לא נדם". " אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר, וכמוהו יש עדרים שלמים. בילדותי דמיינתי שיד תצמח לי, והיא תהיה חזקה יותר מהיד שנקטעה. בגיל עשר מחקתי מלבי אשליה זו. מאז אני שונא שמרחמים עלי. הרחמים הם סוג של אהבת עצמך. אדם הגון אינו מרחם על עצמו".
לאחרונה מרבים להשתמש במונחי שואה כשנדרשים לסוגיית הפליטים הסודנים.
"מה שקורה עם רדיפת הפליטים מחריד, אבל זה לא נאצים. זה לא גירוש, זה לא מחנה ריכוז. זה לא רצח עם. ההשוואה בין דרום תל אביב למעשי הגרמנים אפילו מעליבה".
גם השואה הגדולה התחילה ברדיפות קטנות. שריפת הדירה בירושלים על יושביה ובהם נשים וילדים, תקיפת פליטים במוטות ואלות, הכינוי "סרטן בגוף האומה" שהוצמד להם על ידי חברת כנסת מכהנת, וגירוש המוני מזכירים במידת מה רדיפות יהודים במזרח אירופה בתקופה שלפני המלחמה.
"מה שנעשה כאן זה זוועה, אבל לא חייבים לגייס את ההיסטוריה שלנו כדי לתאר אותה. במקרה הפליטים מספיקה האנושיות הפשוטה. חייבים לזכור שבהרג היהודים השתתפו כל המעמדות בגרמניה, ממנקה הרחובות ועד הפילוסוף הבכיר. מבתי הספר העממיים ועד האוניברסיטאות המובילות.
"המחשבה על השמדת היהודים הייתה טוטאלית. כולם חשו אמוציונלית שיש להשמיד את היהודים כיוון שהם סכנה לתרבות האנושית. בישראל אין תפיסה טוטאלית לגבי הפליטים ואיש לא מדבר על השמדה אלא על גירוש. האקדמיה יוצאת נגד התפיסה הגזענית באופן חריף. אין איזו תעמולה טוטאלית שהפליטים הם סרטן בגוף האומה. בכל חברה יש ביטויים של זילות וגסות רוח, גם מנציגיה הרשמיים, אבל תודה לאל, הם לא הדיבור הדומיננטי".
מהי עמדתך בסוגיית הפליטים?
"הפליטים הם כמעט אסון. נחתה עלינו בעיה אנושית במספרים כל כך גדולים שהם עשויים לשנות את מאזן החברה למנטליות אחרת, צבע אחר, יחס אחר לעבודה, העדר עבודה כי לא מאשרים להם לעבוד. מצב כזה, במקום לעורר רגשות הומניים, מעורר את יצר החיה שבאדם. זה מסוכן. אני שמח שלא ירו בהם כשהגיעו הנה. אבל הכניסה צריכה להיות זמנית. יש לטפל בפליטים בזהירות רבה. להחזיר אותם הביתה, אבל בכבוד. לצייד אותם בסכום כסף, כדי שיוכלו לבנות את עצמם, אם לא בארצם אז ארצות סמוכות".
ההנהגה הפוליטית מרבה להצמיד מושגי שואה לאסונות יומיומיים. זה מרגיז אותך?
"אני מבחין בין מניפולציה חיצונית לדברים עמוקים יותר. בתת מודע הקולקטיבי שלנו יש איזה ציור שואה תמידי. כשאנחנו שומעים את אחמדינג'אד מדבר על השמדת מדינת ישראל, זה לא עובר בלי להשאיר הד בנפש. חברה של פליטים ושרידים לא נשארת שוות נפש מול איומים של נשיא מדינה גדולה המנסה לבנות פצצה אטומית ומודיע לנו שבוע אחר שבוע שהוא עושה זאת כדי להשמיד אותנו אחת ולתמיד. במקרה כזה ההשוואה אינה הזיה או תחושת קורבנות. יש בה ממש".
ראש הממשלה נתניהו מרבה להזכיר את השואה כמשל לסכנות עכשוויות.
"אני מוכרח להודות שנתניהו משתמש בזה פחות או יותר במידה נכונה. אני לא חושב שהוא מגזים. גם השמאל שמזהיר לא להשתמש בשואה יותר מדי, צודק. יש מקום לאזהרה אבל לא לשלילה. פחד השואה קיים. זו לא בדיה. מאיימים עלינו להשמידנו. אבל אסור שהאמת הזו תהפוך לתמצית חיינו".
גם פלסטינים ואנשי שמאל משתמשים בדימויים מהשואה. באו"ם ובעולם השוו אותנו לנאצים באירועי "עופרת יצוקה", המשט לעזה ומחנות הפליטים.
"ההשוואות האלו פוליטיות, והראייה הפוליטית פונה אל היצר ולא אל הרגש. אל האינסטינקט ולא אל האינטלקט. אל הש חור-לבן ולא אל הניואנסים. השוואה פוליטית היא סנסציה שיש בה מן ההטעיה. עוצרים שלושה אנשים, זה מחנה ריכוז. פלוני אלמוני עשה דבר מה, מיד הוא היטלר. והרי אי אפשר להשוות רצח טוטאלי לדברים אחרים, חמורים ככל שיהיו. היו לי שיחות לא מעטות עם אינטלקטואלים ערבים בחו"ל ועם סטודנטים ערבים בארץ. התחושה שלהם היא שאנחנו כאן כמו עצם בגרון. שכל הכוחות האימפריאליסטיים שנשלחו אל המזרח התיכון נסוגו, רק אנחנו נשארנו כאן, שריד אימפריאליסטי אחרון, זנב של הטורקים או הבריטים.
"זו תחושה מאוד חזקה אצלם, שאנחנו גוף זר שאינו שייך אבל תקוע במזרח התיכון. שיש בנו יוהרה ואיום מתמיד על האזור בגלל הצבא החזק, התעשייה החזקה, המדע המתקדם. לכן הם מדברים, אמנם בזהירות, שאנחנו כל כך קטנים שאפשר למעוך אותנו. זו רק שאלה של זמן. וכאן נכנסת איראן לתמונה. בדיבור שלהם הם בכיוון הזה. אלפי הטילים שהם מתחמשים בהם אינם דבר בלתי מסוכן כמו גם הנשק הביולוגי. אנחנו מוקפים שכנים שממתינים בסבלנות לרגע המעיכה".
ייתכן שבגלל הביוגרפיה שלך, האיום האיראני משפיע עליך יותר מהרגיל?
"אני לא מה שפרויד כינה בשעתו 'יצור היסטרי'. אמנם יש משמעות לכך שחרב שלופה מונחת על הצוואר, אבל האיום לא בונה את היומיום שלי. גם בלי איראן אני יודע שמבנה חוזר על עצמו. אם שואה התרחשה פעם, היא עשויה להתרחש פעם נוספת. יש לקחת את זה בחשבון. עד היום אינטלקטואלים רבים אומרים לי בזהירות, הייתם באירופה, תחזרו לאירופה.
"אני שומע הרבה את אירופה הנאורה. אומרים לי היום פעם אחרי פעם שאנחנו מתנהגים אל הערבים כמו נאצים. במקום לעשות חשבון נפש על מה שהיה הם מגיבים באבסורד. לאירופה יש בעיה סוציו-פסיכולוגית. הם עוללו פשע גדול שכמותו לא היה. עוד לפני השואה וגם אחריה היו רציחות באירופה, אבל רצח תעשייתי כמו ב-42' לא היה מעולם.
"אז גרמניה עשתה עם עצמה איזה חשבון נפש מסוים. עד היום הם מרגישים אי נוחות, לא נגזים ונאמר שמדובר ביותר מזה, אבל האחרים עוד לא שם, אז הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המעשה היא להגיד לנו, גם אתם לא כל כך צדיקים. גם אתם לא טלית שכולה תכלת. גם אתם אינכם מלאכי מרום. גם אתם רוצחים. גם אתם נאצים".
הם רואים את מחנות הפליטים, רואים את התמונות של "עופרת יצוקה" ואומרים, יש לנו את כל הלגיטימציה לכנות אתכם נאצים.
"אני נאבק עם האמירה הזו בלי סוף בכנסים, אירועים ופרסים שמדינות וארגונים מזמינים אותי להשתתף בהם. ואני אומר שאת מלחמת העולם השנייה אני מכיר בגופי, בנשמתי ובכל מאודי. 50 שנה שאני מתאר אותה בספרי ומתמודד איתה בדרך האמנותית. על סמך כתיבתי אותה קיבלתי את פרס השלום של אירופה. ומהמקום הזה אני מעיד שמי שמשווה את מחנות הפליטים למחנות הריכוז ואת 'עופרת יצוקה' לשואה לא מתייחס לעניין ברצינות.
"המייסדים של המדינה אפילו הזדהו עם העולם הערבי. אחד הסופרים היהודים כינה את עצמו חווג'ה מוסא. אין כאן שנאה פתולוגית לערבי, יש סכסוך נמשך וגם כמה קיצונים משני הצדדים. איך אפשר להשוות סכסוך לדחיית היהודים כבני אדם, להוצאתם מהחברה האנושית, לראייתם כחרקים, אבק אדם?
"רק לאחרונה קם הסופר הגרמני גינתר גראס, חתן פרס נובל לספרות, ואמר שהממשלה הישראלית היא סכנה לעולם. לא איראן שמפתחת נשק להשמדה המונית ומודיעה בריש גלי לאיזו מטרה אלא אנחנו, שיש לנו פצצה אטומית, סכנה גדולה לאנושות".
לא פשוט לשמוע אמירה כזו מסופר ואינטלקטואל.
"כבר מזמן למדתי שאינטלקטואלים יכולים להיות גסים הרבה יותר מאשר האדם הפשוט".
שנות ילדותו של אפלפלד עברו עליו ביערות. זיכרונותיו מאותה תקופה מוגבלים. סלקטיביים. "ילדותי התחילה כבן יחיד בבית אמיד שהכל אהבו ופינקו, והסתיימה בגיל שמונה. אמי נרצחה בראשית המלחמה ביחד עם סבתי. היינו בביקור בכפר. הגרמנים והרומנים פשטו על הרחובות ורצחו את כל מי שמצאו. הייתי בתוך הבית כשאמא, אבא וסבתא היו בחוץ. שמעתי צעקות. אבא ברח. אמא לא הצליחה".
אתה זוכר אותה?
"אני זוכר אותה משמיעה, לא ממחשבות. אבל הקשר שלי עם הורי לא פסק אף פעם ונמשך עד היום. בזכותם הניסיונות שהתנסיתי בהם לא הביאו אותי לעולם הפשע או אל התחום הפרוורטי. לא הפכתי לנביא זעם. אני יודע מה זה רע ומה זה רע לתפארת. ואני לא עושה מהרוע הרגיל והפשוט מפלצת. חנה ארנדט אמרה שהרוע הוא בנאלי. אני לא מסכים. הרוע מלא יוזמה והמצאה.
"אייכמן לא הפסיק את הרכבות גם כשהיו נחוצות להשיב את הצבא הגרמני הביתה. לשלוח יהודים למשרפות היה יותר חשוב בעיניו. הרוע תוסס ויצירתי, מלא מחשבה ותוכניות. הטוב הוא בנאלי. אתה יכול להביא יום-יום מרק לאיש חולה. זה בנאלי. איזה הוד יש בלדשדש עם מרק, כשהחולה בקושי יכול להגיד לך תודה?".
לאחר מות האם גורשו הבן והאב אל הגטו. מאוחר יותר נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה. בדרך המוות הארוכה נשאו אביו על כתפיו, אך כשהגיעו אל המחנה הופרד ממנו. באותה עת ברח אל היערות. שנתיים נדד לבדו, מחפש שיירי אוכל, מסתתר מציידי אדם. לזמן מה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית ולבסוף אומץ על ידי העולם התחתון. מסעו של הילד היהודי מבית מתבולל, שאימי המלחמה והיער עיצבו את אישיותו, נמשך ב-44' כשנלווה אל חיילי הצבא האדום לבולגריה ומשם ליוגוסלביה ואיטליה, שם פגש בנזיר שהכניס אותו למנזר עד סוף המלחמה.
ב-46' עלה אפלפלד לישראל במסגרת עליית הנוער. הוא למד בבית הספר החקלאי בעין כרם ובנהלל, שירת בצה"ל ולמד ספרות עברית ויידיש באוניברסיטה העברית. "הסיפור הראשון ששלחתי למערכת עיתון היה על ניצולת שואה שלא מסוגלת לישון בלילה", הוא מחייך. "המערכת החזירה לי אותו עם שתי מילים בעט אדום: 'מה זה?'. גם מאוחר יותר, כשהבאתי את צרור סיפורי הקצרים אמרו לי, אפלפלד, אתה כל כך צעיר ורוצה לכתוב על ניצולי שואה? יש חיים בארץ, קיבוצים וצבא והתיישבות על כל צורותיה. אתה רוצה להביא את המוות אלינו? אנחנו בתקופת התחייה'. הראייה הייתה אז כל כך הרואית. החברה לא הייתה מוכנה לקבל סבל אינסופי".
ב-1955, 15 שנים לאחר שברח אל היער, מצא אפלפלד את אביו בארץ ישראל. בראיון לפרופ' מיכאל גלוזמן תיאר את המפגש המטלטל ההוא: "אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד... אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי. לא יכול להגיד מילה אחת ורק דמעות שוטפות אותו. במשך יום שלם הוא לא מסוגל להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום ונורא. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד 20 שנה אוכל לגעת באש הזאת".
12 שנה אחרי הראיון ההוא והאש עוד לא אוכלה. "חודשים על גבי חודשים חיפשתי את שמו ברשימות הניצולים של הסוכנות", אומר אפלפלד ביובש. "ופתאום הוא הופיע. המלחמה לא פגעה באינטלקט שלו. הוא החזיר לי חלק מן הזיכרון".
המדינה הצעירה עטפה את הניצול המוכשר באידאולוגיה נוקשה ובלתי מתפשרת. "כשעליתי הנה היו לי רק קצת מילים בגרמנית מן הבית ויידיש שקלטתי בגטו. הלכתי עם בחור שבא יחד איתי ודיברנו בשפתנו. פתאום ניגש אלי אדם שנראה לי די מכובד ואמר לי, 'עברי, דבר עברית'. זה היה בום, זה המם אותי, כי קומץ המילים היה כל מה שנשאר לי והוא בא וביקש לחסום את פי, לגזול ממני את המעט הזה.
"בחודש הראשון בעליית הנוער הופיע אדם גבוה בחולצה כחולה ואמר לנו, 'מעכשיו לא נהיה עוד כצאן לטבח'. היינו ילדים. כל אחד מאיתנו ניצל באורח נסי. מה שייך בכלל המושג הזה, כצאן לטבח? ומעכשיו מה, כל אחד צריך להיות שמשון הגיבור? יפתח? זה היה כל כך בוטה".
והיום?
"היום החברה הישראלית הרבה פחות נוקשה. היום יהודי רוסיה שעלו לישראל ממשיכים לדבר רוסית. היום אין אדם לוקח מאיש את שפת אמו. אנחנו היום הרבה פחות אידאולוגיים והרבה יותר פתוחים לבני אדם. אני מתגורר בסמוך למרכז קליטה אתיופי. אני פוגש את האתיופים בסופר, ברחוב, בקניון. אני לא בטוח שאנחנו יוצאים מגדרנו להבין אותם, אבל בכל זאת יש קצת יותר אנושיות אל העולים. קצת יותר יחס. היום הכל הרבה פחות שחור ולבן.
"יש יותר גוונים. כשבאתי ארצה היו מחנות פוליטיים ברורים, הפועלים והפורשים. אצ"ל ולח"י. ושנאה עצומה ביניהם. המחנה הסוציאליסטי דיבר על בגין כעל פשיסט ובמחנה הלאומי דיברו על הסוציאליסטים במונחים של סטאלין. הייתי אז בן 13 ולא הבנתי על מה הם מתווכחים. באתי מדברים איומים, ראיתי את הצלמוות במלא עוצמתו, והם מתווכחים על פוליטיקה? הייתה בי תמיהה בלתי פוסקת על אנשים חשובים שעוסקים בבלתי חשוב".
האופטימיות שלו מפתיעה ומעוררת השראה כאחד. "גם היום אנשים חיים בלי פרופורציות ובלי פרספקטיבה והסקטוריאליות מנצחת. ובכל זאת אני מוצא בישראל של היום פוטנציאל אנושי גדול. אני פוגש אנשים מבריקים בכל יום מחדש וזה מעודד ומשמח. אנחנו לא יודעים מה ייצא מהסבך, אריה או פנתר, ולכן אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים, אבל יש לנו גם שעות רבות של אור. אולי לכן יש אצל העם היהודי איזו קיצוניות בהלכי הרוח. אנחנו קצת מאני-דפרסיביים. יש אצלנו עליות וירידות.
כשבאתי ארצה הייתה אופוריה הרואית, אמונה שלמה שנוכל להשיג הכל למרות שאנחנו מעטים וחלשים. בן-גוריון הקטן והנמוך הפיח פה איזה ביטחון שהכל אפשרי. היום יש כבר ירידה מסוימת. מחשבה שעשינו מיקח טעות. שאנחנו בנסיגה. שספק אם נוכל להתקיים. שצריך להחזיר שטחים. שצריך להחזיק שטחים".
ומה עמדתך בסוגיית השטחים?
"להגיד שהמתנחלים הם סכנה לישראל וסכנה לשלום זה טיפה מוגזם. הרי המתיישבים לא הלכו לגבעת האולפנה על דעת עצמם. הם קיבלו את כל האישורים מהממשלה. הממשלה היא ששלחה אותם להתנחלויות ועכשיו היא משחקת בכן ולא. מתנגדת ואחר כך מסכימה. כל ההתיישבות לא נעשתה בלב שלם מצד הממשלה.
"אני חושב שאם יהיה רצון מצד הערבים לפשרה, המתנחלים לא יהיו המכשול לשלום. אנחנו אמנם עדיין לא שם, אבל בינתיים מתרחש פה תהליך פוליטי חיובי ביותר. הימין קלט משהו מן השמאל והשמאל קלט משהו מן הימין. הימין הבין שאי אפשר להתעלם מהכרזה על מדינה פלסטינית, והשמאל הבין שאי אפשר לבסס כלכלה מודרנית על טהרת הסוציאליזם בנוסח ספיר-אשכול. אני בונה על התזוזות האלה. הן עשויות להביא לכך שביום מן הימים יהיו פה שתי מפלגות מרכזיות, ליברלית ושמרנית".
איך אתה מתרשם מנתניהו?
"נאמר ככה, מדי פעם אני מופתע שהוא עושה צעדים נכונים".
ציפי לבני ושאול מופז?
"בפוליטיקה לא תמיד מתקיים דיון אינטלקטואלי אלא מה למי ומי למה. היצרים והאינטרסים האישיים תפסו לאחרונה את מקומה של התבונה".
אהוד ברק?
"מסוג האנשים שאני רחוק מהם מנטלית. הוא לא כוס הקפה שלי".
"תנועת ש"ס החזירה מקצת מהגאווה לעדות המזרח. זה ברשימת הזכויות שלו. רק שלאחרונה התנועה הופכת לסקטוריאלית. וכאן משתלב הפגם. כשהעומד בראש מפלגה אומר אני רוצה כך וכך ולא רואה את התמונה הרחבה, כשהוא דואג לישיבה שלו, לבית הספר שלו, למפעל שלו ולא רואה את צורכי כלל ישראל זה ראוי לגינוי".
הממסד הרבני?
"מרטין בובר מבחין בין המוסד הרבני הכולל גבאים, שמשים וזמני תפילה לבין התחושה הרוחנית הרליגיוזית. האדם הרגיש מוקף בדברים נפלאים ומתנהל בפליאה מתמדת על חסד הבריאה. הממסד הרבני היום לא עוסק באהבה ולא ביופי. וכל דבר רוחני שלא מלווה באהבה סופו שהוא מתפוגג. אמונה בלי אהבה אינה בת קיום, ורוחניות בלי יופי כלה ונעלמת.
"כשהייתי קצין חינוך, עשיתי ניסוי קטן. ביקשתי מהחיילים לתת לי 20 שמות תואר למושג דת. אמרו שחור, מאוס, לא נעים, כפייה, העדר סובלנות. כל התארים היו שליליים בתכלית. אפילו אחד לא היה חיובי. אנחנו רחוקים עדיין ממדינת הלכה, אבל הדת צריכה להיות הרבה יותר רליגיוזית. לא בכפייה ולא בקפדנות".
נועם שליט?
"המאבק של משפחת שליט להחזרת בנם היה מעשה הרואי. העם כולו הזדהה איתם באיזשהו אופן. אבל ברגע שנועם הצטרף לאיזו מפלגה, הוא שבר את ההזדהות הטוטאלית, צמצם וגימד אותה. גלעד היה סמל שישראל ערבים זה לזה. תמורת גלעד שחררנו רוצחים שמהווים סכנה לביטחון המדינה עד עצם היום הזה. נתניהו לקח את ההחלטה הלא פשוטה הזו על עצמו. זו הייתה אחת הפעמים שהוא הפתיע אותי מאוד. הייתי הרבה יותר מעריך את משפחת שליט לו הייתה בוחרת לעסוק במשהו שבתחום העזרה האנושית מאשר לפנות לפוליטיקה".
באחד הראיונות שהעניקו בני הזוג נתניהו, נטען כי שרה נתניהו הייתה זו שעמדה מאחורי ההחלטה לשחרר את גלעד שליט.
"אני מעריך זוגיות. אני לא מעריך זוגיות מהסוג הזה".
הוא מרבה לקרוא, לטייל, לשוחח. אנשים מרתקים אותו. לעתים רחוקות הוא צופה בתוכניות בידור. "לא מזמן הסתכלתי קצת בסקרנות בתוכנית 'האח הגדול' וגיליתי שממה אנושית. רק אלוהים יודע איך אפשר להפריח שממה כזו. צפיתי בבני אדם שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. איזו ריקנות אינסופית נשבה מהם. היו בי רחמים רבים על האנשים האלה שכבר אין להם שום אחיזה אמיתית במשהו, לא בעולם, לא בעצמם, לא בסביבתם. אין להם מה להגיד מלבד כעסים דחויים שעולים מפעם לפעם. ישמרנו האל ממצבים כאלה".
את רוב שעותיו הוא מקדיש לכתיבה וגם למוזיקה. "האמנות הנעלה ביותר היא המוזיקה", הוא אומר. "אחריה באה הספרות ואחר כך הציור. אלו הן האמנויות הגבוהות, האצילות. אליהן אני מחובר. מפיהן אני מדבר. על פיהן אני מודד, משער, חושב".
הוא לא מנגן או מלחין בעצמו, וגם לא צריך. "הכנר הנודע עברי גיטליס בן ה-90 שמע אותי לפני כמה שנים קורא בספרי בעברית. אמר לי, אהרן, אני צריך לקחת אותך לכיתות המאסטר שלי. מכיתה לכיתה אגרור אותך שתקרא בפני התלמידים, כדי שיבינו מהי המנגינה הפנימית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם