הכוכבים של שמי: מחשבות על העולם הקולנועי של שמי זרחין
על שלושה עמודים עיקריים ניצב עולמו הקולנועי של הבמאי שמי זרחין: העיר טבריה, הבדיה הפנטזיונרית והתא המשפחתי. רשמים בעקבות סרטו החדש "העולם מצחיק"
>> צפו: הטריילר ל"העולם מצחיק"
>> ביקרנו את כוכבי הסרט בהקלטות שיר הנושא
>> והיינו גם בהשקת הסרט
זרחין שוב חוזר למכורתו שעל שפת הכנרת. כמו בסרטיו "אביבה אהובתי" ו"הכוכבים של שלומי", כמו בספרו עב הכרס "עד שיום אחד" שראה אור לפני כשנה, שוב מדשדשות דמויותיו של הקולנוען המיומן בתוך הדימוי של עצמן כפרובינציאלים המנהלים את חייהם בשולי הישראליאנה, אך אינם חדלים לרגע מחתירה אל מרכז הסצנה החברתית, שם בתל אביב החוגגת או במציאות הזוהרת של שידורי ערוץ 2. ואם לא בפועל, אז לפחות בפנטזיות המדומיינות שלהם.
אביבה, גיבורת סרטו הקודם של זרחין, מתנהלת על פני שני מישורי חיים; בפועל היא טבחית בבית מלון מקומי ומקיימת משפחה בת חמש נפשות, אך בסתר היא מחברת עלילות בדויות ומשונות שיום אחד עוד יוציאו לאור את שמה הטוב כסופרת רצינית בישראל.
הסיטואציה הבסיסית של חיים בשני מישורים מקבילים, שפה ושם גם מצטלבים, מזינה חלק נכבד מהדמויות המרובות המאכלסות את עלילת "העולם מצחיק". דמויות אלה מתכנסות פעם בשבוע בספרייה העירונית של טבריה, ובהדרכתו של מומחה לספרות - רוני (יחזקאל לזרוב) - הן משתתפות בסדנת כתיבה לחובבים, שבמסגרתה בודים מדמיונם סיפורים מופלאים, שיש בהם כדי לשקף את האישיות האמיתית החבויה בתוך אריזת החיים האפרורית שעוטפת אותם.
ניסים (שלומי קוריאט), למשל , כותב על עולמו של רוצח שכיר, ואילו נעמי (רותם זיסמן-כהן) מפליגה לעולמות נחשקים שבהם מתחבר הסקס לאהבה. אברם (אבי גרייניק), משתתף נוסף בסדנה, יודע לפרט לפרטי פרטים את סיפור חייו של שמש בית המשפט העירוני, שנטש את החיים בשגרה המשפחתית המיוגעת לטובת חיי אהבה סוערים עם כבשה פועה. והסיפורים זורמים וזורמים, וצירופם יחד יוצר מעין תעודת זהות אמיתית, אם כי נסתרת וחתרנית, למהות היותו של האדם טברייני. כלומר שולי. כלומר כזה שמתעקש על נקישה בדלת הראשית לצורך הצטרפות פעילה אל אותם חיים סוערים, אך מדומיינים לגמרי, שמתרחשים הרחק מטבריה, אולי בצפת ההררית.
וזרחין אינו מתעצל. הוא מביא את צפת לטבריה, רק כדי להוכיח למקומיים שהם בסדר, לא חייבים להימלט ממקום הקינון הטבעי שלהם על מנת להגשים את עצמם. צפי (נעמה שטרית), ששמה אינו אלא קיצור השם הפרטי החריג צפת, שנתנו לה הוריה, אף היא משתתפת בסדנת הכתיבה. למען האמת, היא החניכה המצטיינת בחוג, והמקלדת שלה שופעת בסיפורים מופלאים שאירעו בפינותיה השונות - גלויות, ובעיקר נסתרות - של בירת הגליל התחתון.
בעצם, זה היינו הך, אם להאמין לסך כל יצירתו הפילמאית של זרחין, החוזרת ומדגישה נקודה עקרונית זו החל מעבודתיו הראשונות - הסרטים "לילסדה" (עם גילה אלמגור ויוסף שילוח) ו"מסוכנת" (עם אלמגור ומשה איבגי) - שהניחו בצד את הטברייניות לגווניה השונים, ועד החלטתו המאז'ורית להתמסר לטיפוח סיפורה הפנימי של עיר הולדתו, כאילו היא רימיני שלחוף הים האדריאטי והוא עצמו משחק אותה פליני ישראלי.
על שלושה עמודים ניצב עולמו של זרחין: על טבריה, על הבדיה הפנטזיונרית ועל המשפחה. והמשפחה עצמה יצוקה אצלו על גבי תשתית
כל אותם מספרי סיפורים המשתתפים בסדנת הכתיבה ומפנטזים על חיים שאינם ואולי-ישנם הם רק בגדר לוויינים הסובבים את גיבוריו המרכזיים של זרחין בסרט זה: האחים מירון וגולן ואחותם הגדולה ירדנה. זרחין אינו מתבייש לגייס את הטופוגרפיה שבתוכה שוכנות טבריה והכנרת הפרטית שלה - הר מירון, רמת הגולן ונחל הירדן - כדי לעצב דמות קולקטיבית שחל בה איחוד בין הפרטי-משפחתי לייצוגי-כללי.
ירדנה (אסי לוי), שזה עתה נפרדה מבעלה כרמל (יוסי מרשק), נושאת עמה את צער השתיקה על מות בתה החיילת. האח האחד שלה, מירון (דני שטג), חי בתוך שגרה מרירה, שאותה ממלאים זכר אשתו, שנהרגה כבר מזמן בתאונת דרכים, ובנו בכורו נסי (משה אשכנזי), השרוי בתרדמת כבר תשע שנים.
אח נוסף של ירדנה, גולן שמו (אלי פיניש), מתעמת רגע אחר רגע עם המוות המתקרב אל ארוסתו נטשה (אולה שור-סלקטר), שהחליטה לחדול מקבלת טיפולים כימותרפיים. מיותר כמעט להוסיף ששלושת האחים חיים תחת מטריית אשמה כבדה, שכן זוג הוריהם נטש באלימות את עולמות החיים בעודם ילדים קטנים.
מעשה האמנות, כך מאמין זרחין (כמו גם קודמו פליני), יכול להניב מתוכו תיקון במשמעותו הדתית. מי שצפה ב"מסוכנת", סרטו הנשכח של זרחין, זוכר בוודאי את הדמות שמגלם שם איבגי, שגרמה למותם של שלושה בני משפחה בסרט. דמות זו, של נהג פזיז שאות קלון טבוע בה, משתדלת לאחות את פגעי העבר באמצעות תסריטים שהוא מחבר בעודו מרותק למיטתו. עניין דומה משולב גם בסרט "הכוכבים של שלומי", שבו אחיו של שלומי מרמה אפילו את היומן הפרטי שלו בסיפורי פנטזיה על מעלליו המיניים המופלגים - סיפורים שאמורים לחפות, אם לא בפועל אז לפחות בכתובים, על חולניותו ועל חולשותיו הפיזיות.
אותו קו מחשבה מוליך גם את פיניש, בתפקיד גולן, הנזעק כאן להציל את חיי ארוסתו המסורטנת באמצעות החזרתה לחיי אמנות פעילים של שלישיית הגשש החיוור, שמערכוניה הם סם קיום עבור הגוססת. והרי אין סיכוי לממש שאיפה זו, שכן פולי כבר לא עמנו, ובלעדיו אין קיום לשלישיית הגששים.
ובכל זאת, גולן, שהוא שדר בתחנת רדיו אזורית, מכלה את ימיו בנסיעות מטבריה לתל אביב, על מנת לשכנע את שייקה לוי (האמיתי) להקים לתחייה את הגששים. אם הם יגיעו להופעה פרטית בפני נטשה, גולן משוכנע שהיא תינצל. ועל כך משיב לו שייקה המפוכח בציטוט מתוך פזמונה של נעמי שמר: "לו יהי, לו יהי, אנא לו יהי. כל שתבקש, לו יהי".
ההכרח לכפות על המציאות "המציאותית" את המציאות המדומיינת, שמתקיימת רק בהזייתם של חריגים ושל מטורללים, הוליך למשל את אחת הדמויות הססגוניות מתוך "זיכרונות" של פליני - הדוד המשוגע של הילד המספר - לטפס על עץ גבוה, ומרום עמדתו לאיים בהתאבדות, אם לא יביאו לפניו תכף ומיד גברת מתמסרת.
גם אצל זרחין משתדלות דמויות מסדר גודל דומה לטפס הכי גבוה שאפשר ולאיים בקפיצת מוות. הדמות של איבגי ב"מסוכנת" עומדת על גג בניין תל אביבי גבוה ומנסה בדרך זו לזכות במחילה של קורבנה; לבנה פינקלשטיין, האמא של אביבה בסרטו הקודם של זרחין, יושבת על אדן חלון דירתה, ועוד רגע תנשור מטה מטה, משום שהכל בשכונה בזים לה על מוטרפותה; וגם רחמים, הצבעוני בגיבורי "העולם מצחיק", שוקל צעד דומה כשהוא ניצב על גג ביתו.
רחמים (זאב רווח), שסיפורו האמיתי-בדוי מלווה את הסרט כלייט-מוטיב, הוא הדוגמה הבהירה ביותר לעוצמת ההתממשות במציאות "המציאותית" של הוויה מיתית הקיימת רק באגדות. היה זה בזמן המלחמה הגדולה, כשרחמים לא שם לב לפריצתה ולכן בזבז את זמנו היקר במקלחת הצבאית. עוד זה מסתבן, וחייל סורי התגנב מאחוריו על מנת לקפד חייו. אלא שהסורי החליק על הסבון הרטוב, פלט כדור שעשה סיבוב מלא באוויר, ונתקע בראשו שלו. מוסווה בבגדיו של החייל שזה עתה נקטל, הצטרף רחמים אל הצבא הסורי שלחם בישראל, וכך ניצלו חייו.
מאוחר יותר, עם תום הקרבות במלחמת '73, הוענק לרחמים צל"ש, אך כעבור זמן קצר נשלל ממנו הציון לשבח, כך שהמסתבן הלאומי נותר חקוק בזיכרון הקולקטיבי כבוגד, וככזה הוא נאלץ לשאת בפומבי את קלונו ברחובות טבריה.
עד כאן "המציאות" האובייקטיבית כביכול. רחמים לא הסכים לה, עטה על עצמו מדים של אדמירל-גנרל עטור מדליות ואותות הצטיינות, ומאז הוא פוסע בחוצות העיר, ודורש מכל עובר ושב להצדיע לו על פי מיטב כללי הטקס הצבאי. והטבריינים עושים זאת. ואם לא, הוא מיד מטפס על הגג ומאיים להתנפץ על המדרכה שמתחתיו, ולנפץ בכך את המתווה הבדוי, האמנותי במידה ידועה, שהוא השכיל לטוות מסביב לאישיותו המדומיינת. לו יהי, לו יהי, כפסיקתו של שייקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם