השכינה ממול: רותם זיסמן היא השחקנית הכי עסוקה של הקיץ
עם תפקידים בסדרה "שביתה" ובסרטים "העולם מצחיק" ו"המשגיחים", רותם זיסמן כהן היא אחת השחקניות העסוקות בישראל. איך זה מתחבר עם שמירת שבת, לימודי קבלה בבני ברק והקפדה על טהרת המשפחה? דווקא מצוין
"מדהים אותי שאנשים רואים זקנה שוכבת על הכביש ולא ניגשים אליה", היא אומרת. "הדברים האלה יכולים לשגע אותי".
מה שמפתיע באמת בכל התקרית הזאת הוא לא ההרואיות של זיסמן, כמו העובדה ששחקנית מצליחה כמוה, שמשתתפת נכון לעכשיו בשלושה פרויקטים חדשים - שני סרטים וסדרה - ושהרזומה שלה מהעשור האחרון כולל עשרות תפקידים על המסך הגדול והקטן - עדיין צריכה לעלות לאוטובוס כדי להגיע מקריית מטלון, שם היא חיה עם בעלה, לפגישה בתל אביב.
"זה רק בגלל שאין לי רישיון", זיסמן צוחקת. "אבל אני מניחה שיכולתי לקחת מוניות אם הייתי מתעקשת. אני נוסעת לאודישנים ולפגישות חשובות באוטובוסים ובמוניות שירות, וברור שיש בזה משהו סוריאליסטי. אני בדרך לפגישת מאטץ' עם אלון אבוטבול, ורגע לפני אני יושבת באוטובוס עם אנשים שחוזרים מהשוק. ואני אומרת לעצמי, איזה כיף שאני לא צריכה ליצור לעצמי איזו אילוזיה. זה כמו מפלצת שאת יוצרת, שאומרת לך, 'אני כוכבת, אני כוכבת' ואת צריכה להאכיל אותה. יכול להיות שיום אחד אהיה באמת כוכבת ענקית, אז יהיה לי קצת יותר קשה ליהנות מנסיעות באוטובוסים, אבל אני שואבת המון דברים מהסיטואציות היומיומיות האלה".
מה שזה לא יהיה שזיסמן עושה כדי לקבל השראה, ניכר שזה מצליח לה. בעשור האחרון, מאז הגיחה לחיינו בסרט "הכוכבים של שלומי" של שמי זרחין, היא לא מפסיקה לעבוד. מדלגת בין תפקידים קולנועיים ("מתנה משמיים", "אור", "בין השמשות", "הבודדים" שעל משחקה בו גם הייתה מועמדת לפרס אופיר) לדמויות בטלוויזיה ("מילואים", "השיר שלנו", "אדמה", "על קצות האצבעות", "החברים של נאור").
בימים אלה תוכלו לראות אותה ב"שביתה", סדרת הדרמה החדשה של רני בלייר ב"יס", שבה היא מגלמת את אשתו ההרה של שלום מיכאלשווילי; בסרטו זוכה פסטיבל קאן של מני יעיש, "המשגיחים" ומשתפת שוב פעולה עם זרחין בסרט המדובר "העולם מצחיק". בחודשים הקרובים צפויים לצאת פרויקטים נוספים שלה, בהם גם סרט שהשתתפה בו בצרפת, העונה השנייה של הסדרה "טקסי דרייבר" והסרט "מקום בגן עדן" לצדו של אלון אבוטבול.
הדמויות שלה הן רבות ומגוונות, אך האחרונות שברשימה מתאפיינות בקווי אופי דומים: בסרטו של זרחין היא בחורה פשוטה מהשכונה, קצת אהבלה אך חיננית; בסרטו של יעיש היא בת-ימית שעוברת לגור בשכונה של ברסלבים ורבה איתם על זכותה להתלבש חשוף. אם לנסח זאת בפשטות - ארסנל של דמויות עממיות.
יש בך משהו שגורם למלהקים ולבמאים להכניס אותך למשבצת הבחורה הפשוטה מהשכונה.
"לא בטוחה שאני מסכימה איתך. כל אחת מהדמויות שעשיתי היא עולם בפני עצמה. אני כן חושבת שיש משהו במקום שלי שהוא פראי, ויש את זה בשכונה, אין מה לעשות. גדלתי בשכונה, גדלתי במגדל העמק עד גיל 15. אם מלהקים ובמאים ירצו לשים אותי במשבצת הזאת של המזרחית מהשכונה, אז יש בהם משהו מצומצם ולא פתוח, כי אני מאוד פתוחה, ואני גם לא תולה את עצמי בהם, אני תולה את עצמי ברצון שלי".
הרצון
איך את יודעת?
"אני מרגישה את זה מאז שהייתי קטנה. זה כמו מידע שיש לי במוח, והוא פשוט קיים. לא יודעת איך להסביר את זה. זה קורה לי המון, כל הזמן. אני אתן לך דוגמה: עכשיו צילמתי סרט בצרפת. חודשיים-שלושה לפני כן התחלתי ללמוד צרפתית ככה סתם, בלי סיבה. כמו מייל שהיקום שלח לי למוח ובו כתב לי להתחיל ללמוד צרפתית. אז התחלתי ללמוד, ויום אחד פשוט קיבלתי מייל מהבמאית של הסרט. היא חיפשה במשך חצי שנה שחקנית לסרט שלה, ובמקרה נתקלה בסרט קצר שעשיתי לפני כמה שנים, איתרה אותי וכתבה לי. ואפילו אחרי שזה קרה, היה מי שאמר לי'כן, בטח, היא ממש תטיס אותך לצרפת כדי שתשחקי בסרט שלה'. ועובדה שזה קרה".
נחזור להוליווד.
"יש לי אינטואיציה כזו מילדות שאני אהיה שם. היום עם כל המכשור והאפשרות לשלוח אודישנים, זה מרגיש לי טבעי, לא לוחץ. אני לא יודעת אפילו אם אני צריכה לנסוע לשם עכשיו בשביל שזה יקרה".
גם האופן שבו קיבלה את ההחלטות שלה לאורך חייה לווה תמיד באיזו ידיעה פנימית שהיא יודעת מה היא עושה. בתור ילדה, אחת מארבעה אחים, למדה בחוגי דרמה, ביימה הצגות בבית הספר והשתעשעה בכתיבה. בגיל 18 שוחררה מהצבא בשל עודף כוח אדם ועברה לגור לבדה בתל אביב. "בדיעבד אני מצטערת שלא התעקשתי שיגייסו אותי. הייתי יכולה להיות מ"כית או מד"סית, כי אני מתה על כושר, אבל לא ידעתי בכלל שהאפשרויות האלה קיימות", היא אומרת. "אני כן חושבת שחשוב לתרום ולתת מעצמך. אז עשיתי את זה במקומות אחרים בעשר השנים האחרונות. התנדבתי לא מעט, והשתדלתי להחזיר בדרך שלי".
אחרי שלמדה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, היא התקבלה לקבוצת צעירי תיאטרון הבימה הנחשקת, ג'וב החלומות של כל שחקן. זיסמן החליטה לעזוב את התיאטרון אחרי ארבע שנים בלבד. "הבימה נתן לי המון, בעיקר אפשרות לפגוש אנשים גדולים כמו גילה אלמגור, שהיא עד היום ההשראה שלי. רק ישבתי ושתיתי את הסיפורים שלה. אבל אחרי ארבע שנים זה הרגיש לי פתאום כמו כלוב של זהב. זה יותר מעבודה, את מחותנת לתיאטרון.
"כל יום הצגות, חזרות, אם קיבלת תפקיד בסרט או בסדרה עושים לך בעיות, וגם התנאים לא היו פשוטים. אני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני יורקת לבאר ששתיתי ממנה, אבל זה לא הגיוני ששחקן עושה 30 הצגות בחודש ומקבל משכורת של 5,000 שקל או שהתיאטרון אפילו לא מממן לו כוס קפה בעצירה בדרך להצגה בצפון. אבל ככה זה היה, ואני לא רציתי להרגיש כבולה. אז עזבתי".
עזבת לתוך חוסר יציבות אחד גדול, כשאי אפשר לדעת מהיכן יגיע התפקיד הבא.
"אלה שיעורי האמונה הכי גדולים, שתדעי. לדעת שתגיע לך פרנסה. יש אנשים שיגידו שזה חוסר אחריות או שאני חיה בסרט, ויש אנשים שיש להם אמונה, שיגידו'וואלה, היא כמו ציפור'. ציפור לא קמה בבוקר ואומרת, מה אני אוכל עוד שבוע? היא סומכת על היקום שישלח לה אוכל. זה כן גרם לי להיות מחושבת - אם קיבלתי סכום מסוים על סרט, אני מחשבת את ההוצאות הקרובות. יציבות זה משהו פנימי, יש לי חברים שעובדים בהיי-טק והם מצאו את עצמם בלי עבודה".
זיסמן למדה לסמוך על היקום גם בזכות התקופות הקשות שידעה כשרק עברה לתל-אביב. "אני לא צריכה לנסוע לפיליפינים כדי לחוות הישרדות, חוויתי את זה כאן, בלב תל-אביב", היא צוחקת. "נקלעתי למצבים שחבל לך על הזמן. בגיל 18 לא ידעתי בכלל להתנהל עם כסף, הייתי מכניסה 8,000 שקל ומוציאה 16 אלף. היו תקופות שלא היה לי כסף לנסוע לבית ספר, והייתי נוסעת אליו באופניים המצ'וקמקים שהיו לי. ידעתי תקופות של רעב, שאשכרה אין לך כסף לקנות אוכל. אלה התקופות שהכי התפתחתי בהן. אם אין לך כסף, זה גורם לך לחשוב.
"היו לי תקופות שגם התביישתי להגיד להורים שלי שאין לי כסף לנסוע לבקר אותם, כי כמה הם יכולים? לא רציתי להעמיס עליהם. אנחנו לא משפחה מיליונרית. אבא שלי תמיד חסך מפיו ונתן לי, אבל כמה את יכולה? זה מדהים כמה התפתחתי בתקופות האלה מבחינת אמונה, סמכתי על היקום שייתן לי והוא נתן לי.
"פתאום דודה שלי מגיעה לתל-אביב ומזמינה אותי לארוחה, חברה מביאה לי אוכל סתם כי בא לה. מקרים כאלה. בשנה השלישית ללימודים שלי, לא שילמתי כי לא היה לי כסף לשכר לימוד יותר. יורם הסכים לתת לי לשלם לו אחרי שסיימתי ללמוד כי הוא האמין בי שאמצא עבודה. ושילמתי הכל, עד השקל האחרון".
הרוחניות והאמונה החזקה המשיכו ללוות את זיסמן לא רק בקריירה, אלא גם בכל מה שקשור לחיי המשפחה שלה. את בעלה, השחקן מוריס כהן, הכיר לה איתי תורג'מן ששיחק איתו בהצגה. הם נפגשו במסיבה, "והיה לי איתו חשמל באוויר", זיסמן אומרת. "אבל הייתה לו חברה. אחר כך הייתי רואה אותו כל הזמן ברחוב, והייתה לי משיכה מטורפת ובלתי מוסברת אליו, כאילו מישהו מושך אותי אליו בחוט. כשהוא היה שוב פנוי נפגשנו בים, ומאז אנחנו יחד. אחרי חצי שנה הוא הציע לי נישואים, והתחתנתי בגיל 24. ולא, לא הרגשתי צעירה מדי. אחרי חמש שנים של הישרדות בתל-אביב, את מזדקנת מהר".
זיסמן לומדת קבלה עם קבוצת נשים חרדיות בבני ברק, ויחד עם בעלה הם שומרים שבת. לאחרונה התחילו גם להפריד כלים במטבח, שהוא החלק האהוב על זיסמן בבית ("אני מתה על בישולים, רק תני לי לעשות את זה כל היום"), ואת סוד הזוגיות האמיתי שלהם היא משייכת לטהרת המשפחה, או בתרגום חילוני - מקווה ושמירת נגיעה.
את בדרך לחזרה בתשובה?
"אני לא יודעת. דת זו מילה שמלחיצה אותי. היא מילה שמצמצמת את המוח. אני לומדת קבלה ותמיד אלמד, ואני בסך הכל מונעת ממקום שרוצה משהו שהוא גדול יותר ממני, משהו שהוא בלתי מושג. זה לא שאני רוחניקית שמנותקת מהעולם החומרי, ממש להפך. אני אוהבת מאוד גם חומר ומסוגלת להוציא 900 שקל על שמלה אם אני מרגישה צורך, לא רואה בזה סתירה. אתה לא צריך לשבת על הר בהודו כדי להיות רוחני. זה לא שאני חושבת שאם אדליק אור בשבת אני אלך לגיהינום, אבל אני חושבת שזה דבר נפלא.
"התחלתי את זה לפני שש שנים. חיפשתי שקט, ומצאתי אותו בשבת. לכבות את הפלאפון, את המחשב, את הטלוויזיה, לא לחשוב מה יהיה איתי בעבודה. רגע להתעסק בשקט. זה שבת בשבילי. זמן, מנוחה, אוכל טוב. אני שומרת טהרת המשפחה, הולכת למקווה כל חודש. זו גאונות. פגשתי בפריז חבר מוסלמי מלבנון. סיפרתי לו על הדבר הזה שנקרא טהרת המשפחה ביהדות, והוא עף באוויר. הוא לא האמין כמה זה גאוני. זה כמו משחק. אני ומוריס לא מתקלחים יחד, לא נוגעים, לא יוצרים אינטימיות פיזית במשך שבועיים כמעט, ואז ביום של המקווה, זה כמו יום של חתונה.
"כל חודש זה מרגש מחדש. זה הדבר הכי חזק בעולם וזה הכי אינטימי בעולם, כי זה שלכם. זו חוקיות שנכנסת וחשובה מאוד בזוגיות. זה מכניס כבוד הדדי, איזשהו מתח ועניין. זה מעל אהבה. אבל אני לא יכולה להכניס את עצמי לתבנית של'מתחזקת' או של'חוזרת בתשובה'. מאז שהייתי קטנה אני רוצה להיות בנאדם טוב יותר, להיות רגישה לזולת, וזה הכי חשוב מבחינתי".
לצד טיפוח האספקט הרוחני בחייה, זיסמן מקפידה גם על תזונה ועל כושר. "המילה דיאטה מלחיצה אותי", היא אומרת. "אני מאזנת. היו לי תקופות ששקלתי בערך שמונה קילו יותר ממה שאני עכשיו, ותחשבי על הגובה שלי - מטר ושייבה. מרוב שהייתי עסוקה בלרדת במשקל, לא הפסקתי לאכול. אז למדתי לשחרר את זה. אין אישה שאין לה אישיוז עם הגוף שלה. אנחנו דפוקות".
לפחות תמיד אמרו לך שאת יפה?
"ממש לא. תראי, כל קוף בעיני אמו צבי, אמא שלי הייתה אומרת שאני אקזוטית. גם עכשיו אני לא חושבת שאני איזו דוגמנית. בשנים האחרונות התחילו להגיד לי יותר שאני יפה, ואני בכלל אוהבת לשחק מכוערות. תני לי לצאת יפה בשער של 'סגנון', ולצאת מכוערת בדמות טובה".
וחייבת להישאל גם שאלת הגבות.
"מה איתן?"
למה את משאירה אותן עבות ופרועות?
"הייתה תקופה שסידרתי את הגבות, אבל זה לא אני, זה לא הפנים האמיתיות שלי. זה גם מצטלם מהמם, זו מסגרת מאוד ברורה לפנים".
בחודש הבא ימלאו לה 30, וגם במקרה הזה היקום מעביר לה מסרים חד-משמעיים: "כמעט בכל סרט שעשיתי בזמן האחרון, אני בהיריון. וגם ב'שביתה'. ברור שזה מסר מהיקום. זה ממש קרוב, אני ממש רוצה. לא הרגשתי את זה עד השנה האחרונה, לא הרגשתי מוכנה, ובקרוב אני חייבת איזה מוריס או מוריסה קטנים".
ועד שזה יקרה, היא צפויה לביים גם את הסרט הקצר הראשון שלה. "בתחושה שלי לא נתתי מאית מהיכולות שלי, עוד לא עשיתי סרט שהוא שלי, שסחבתי אותו על הגב שלי. עשיתי תפקידים יפים, אבל עדיין לא את התסריט שבו אני הגיבורה. עוד לא כתבתי תסריט לסרט, בכל רגע נתון יש לי חמישה תסריטים בעבודה. אני יודעת שהכל יקרה, אני מבשילה לזה כנראה. צריך רק לתת ליקום לעשות את שלו".
סטיילינג: טל שירי, איפור: אסף באבו, עיצוב שיער: יניב זאדה, עיבוד תמונה: קרן סעד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם