ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולר

סינגולר: אם כבר מיינסטרים, שיהיה רוני דלומי

נינט היא אולי הגדולה מכולם, אבל העם בחר רוני דלומי, ולפי הסינגל החדש אין לנו תלונות. וגם - כל החתיכים אצלי קודחים חור בראש, ארקדי דוכין יענג את הסבתות ואופיר כהן הוא התקווה של הזמר הים תיכוני, לא עלינו. הסינגלים של השבוע

בין אם גל אוחובסקי - שקטל לה את האמא ב"כוכב נולד 7" - מודה בכך ובין אם לאו, כעת מתברר שהסיפור של רוני דלומי אפילו גדול יותר, הרבה יותר, מזה אודות האנדרדוגית שניצחה למרות השופטים: דלומי היא גם הזוכה המוצדקת ביותר בתולדות התוכנית, עד כה. זו שהכי הגיע לה לזכות. זו שהצליחה, בדיעבד, למנף את זכייתה בדרך המרשימה והמהירה ביותר. יהיה, אולי, מי שיטען שנינט - הזוכה הראשונה בתוכנית, ובכלל, האדם הראשון עלי אדמות - היא הגדולה מכולן, אבל העובדה החד-משמעית, שנתמכת בנתונים אמפיריים, היא שהעם בחר דלומי. נכון, העם לא תמיד יודע מה טוב בשבילו, אבל רוב הספקות בנוגע לבחירה הספציפית הזאת הופרכו עוד באלבום הבכורה של דלומי, שהפך את המתולתלת הזכה והתמה לזמרת השנה ברוב המצעדים.

עכשיו, לנוכח סינגל הבכורה המצוין הזה (מתוך האלבום הבא, השני), שדלומי היטיבה לכתוב בעצמה ואביב קורן (אחד שעשה אודישנים לאותה "כוכב נולד 7", ולא עבר) הלחין יפה, כבר ברור לחלוטין שהעם צדק. מתברר שהקסם הנערי של דלומי עובד גם כשהוא לא נתמך על ידי מלודיות ועיבודים לטיניים מן הנמצא, אלא מועבר באמצעות חומר מקורי מוצלח, שאמנם רחוק מאוד מלהיות מתוחכם, חדשני ומפתיע, אבל בהחלט משיב לתיאור "קיטש" את כבודו האבוד. במילים אחרות, המיינסטרים, בראשותה של דלומי, הוא לא בהכרח אויב. הוא חמוד לגמרי.

אם המדור הזה היה משרד החינוך, אין סיכוי שהוא היה מכיר בפקולטה הזאת של איה זהבי-פייגלין וחתיכיה. אחרי הכל, אנחנו חיים בעידן תחרותי, שבו אין סיבה להכיר במוסד חינוכי שלא מעניק לבוגריו בתום הלימודים - כלומר, השיר - שום דבר שאפשר לעשות בו שימוש פרקטי בחיים שבחוץ. מה לעשות, בעולמנו המנוכר והאכזר, אף אחד, בשום מקום עבודה שמכבד את עצמו, לא משתין לעברך אם כל מה שכתוב לך בקורות החיים זה "חור בראש". החור שהחתיכים קודחים כאן בראש אמנם עמוק ומכאיב במיוחד, אבל זה לא מספיק.

אפילו מדור זה - שהוא סוג של פקולטה למדע לא מדויק בעליל - לא מתרשם, בלשון המעטה, מסתם רעש באוזניים, בלי טקסט ולחן ברמה מספיק גבוהה - נאמר, ברמה של "כל הסיבות", למשל, סינגל הבכורה של החתיכים (מתוך האלבום השני), שהיה לא רע בכלל - כדי להצדיק את קיומו. בכלל, המשיכה של החתיכים לפערי דציבלים קיצוניים בין הבתים לפזמונים לא תמיד מיטיבה עמם. במקרה של השיר הזה הם פשוט לא משאירים ברירה: בשלב מסוים, בערך עם תחילת הפזמון השני, האוזניים קורסות תחת הרעש ודורשות מהחלק במוח שאחראי על תנועות הידיים לעשות משהו, ומיד, בנוגע לעובדה שהשיר עדיין מתנגן בפלייר. בעצם, זה לא רק הדציבלים הריקים מתוכן. גם הטקסט - ששורתו התחתונה היא "איך לא המציאו פצצה נגד לב שבור" - מעצבן למדי בסיסמאותיו הגימנזיסטיות, הנלהבות והחד-ממדיות. בכלל, כל החתיכים אצלי היא להקה מעצבנת. כשהיא רוצה, היא יודעת להיות להקה טובה (בנוסף ל"כל הסיבות", ע"ע "מתישהו" ו"איזה יום גרוע לשיער"), אבל רוב הזמן - כולל 3:33 הדקות הללו - ספק אם היא עצמה יודעת מה היא רוצה.

אם אתם/ן סבתות בנות 142 שהדבר הכי מופרע שהן עושות בחיים זה להאזין לשישית של צ'ייקובסקי ("הסימפוניה הפתטית") לעת ערב ולדפוק את הראש עם תה ויסוצקי שפג תוקפו, אז כן, ארקדי דוכין מביא פה בראש, וכן, הוא הקלאבר המעודכן והקולי ביותר בעולם, נכון לרגע זה. אם אתם/ן במקרה לא כאלה, אז סביר יותר להניח שפחות תתמקדו בשיר ויותר במה שגרם לשיר כזה לקרות - על אף שברמה הגולמית, מלים ולחן, לא מדובר בשיר עד כדי כך גרוע, ובכלל, העובדה שצלילו נשמע קצת מיושן רק מחזקת את הרושם שהוא היה יכול להשתלב די בקלות ב"רדיו בלה בלה" של הנטאשות, למשל, או ב"להרגיש" של דוכין, מ-2001, לצד "אוהבת לא אוהבת".

אם כן, מה גרם לזה לקרות? ההשערה האינסטינקטיבית היא, מן הסתם, משבר גיל ה-50 (דוכין בן 49) - כלומר - ניסיון של דוכין לשמור על רוח צעירה ומגניבה - אבל באותה מידה גם ייתכן שמדובר בחיבור אמיתי, כזה שדוכין, ההולך ומתקדם משנה לשנה לעבר האור שבקצה הקבלה, חש עכשיו, כתופעת לוואי של זיקתו לעולם הרוחני, למוזיקת ריקודים מדיטטיבית. כך או כך, אין שום קשר בין השיר הזה לשום דבר שמזכיר את קיץ 2012. השישית של צ'ייקובסקי, לצורך העניין, הרבה יותר קולית ממנו.

כמעט 15 שנה עברו מאז שנמרוד לב חשף לראשונה את קסמיו, יחד עם אורלי פרל, ב"זה כל הקסם" - לימים, שם נרדף לגלגלצ - אבל קשה להגיד שהם השתנו מאז ללא היכר. למעשה, לפחות בכל הנוגע לאופן שבו הוא מלחין את שיריו, הטריק הבסיסי שלו - שימת דגש על שוני מהותי בין המלודיה, ההרמוניה והקצב של הבית לאלה של הפזמון - ממשיך לשמש אותו גם כאן, בסינגל הראשון שהוא מוציא בתור אמן סולו מזה 11 שנה.

מצד אחד, מדובר בבשורה טובה. כלומר, גם את הפזמון של "אוקיינוס" קל מאוד לזמזם משמיעה ראשונה, וגם הוא מותאם באופן מדויק למידות אוזניהם של אנשים שיושבים בישיבות פלייליסט. מצד שני, מדובר בבשורה קצת משעממת, שכן אפשר בהחלט היה לצפות מלב - שמאז אלבומו האחרון ועד היום, היה חבר בלהקת  Rhythm Beating Silence) RBS) ושם הציג כישרון לא קטן בניסוחים של מחאה פוליטית, מדינית וחברתית – לטקסט שאוצר בתוכו גם אמירה כלשהי - ישירה יותר או פחות - בנוגע לענייני המאקרו של החברה הישראלית, במקום לעוד הצטעפות בתובנות אינטימיות שנגזרו מקשר רומנטי, או מהתפרקותו של אחד כזה, ובחשבונות נפש מהזן הנפוץ, הכלוא בין גבולות האני. בקיצור, נמרוד לב מוכיח שהוא עדיין יודע כיצד לפתוח את הלב, אבל זהו. למרבה הצער, הוא לא פותח כאן גם את הראש.

 

אנשים, בעיקר כאלה שקוראים להם אליקו, אומרים שאופיר כהן הוא הדבר הגדול הבא של הפופ הים תיכוני. אם הלחן של השיר הזה היה קצת פחות צפוי ובנאלי, השורה הכי לירית בטקסט לא הייתה "תני לי את המפתח שפותח את ליבך / כי את תמיד יודעת שאלחם למענך", שמותיהם של הזמרים רובי לוי ואייל גולן לא היו כתובים בקומוניקט (כדוגמאות לאמנים שכהן עבד עמם) בתוך מרכאות, ושמו של המפיק והמנהל האישי לא היה מספר טלפון (שוב, כפי שכתוב בקומוניקט), אולי אפשר היה להתייחס ברצינות לטענה שכהן הוא הכוכב הבא של ישראל. ככה, כמו שזה עכשיו, אין הרבה מה לעשות בנוגע אליה. מה שכן, למרות האווירה החפלאית וכל השמח הזה, אי אפשר להתעלם מהכנות שכהן מציג בשיר הזה. אחרי הכל, הוא באמת, אבל באמת, לא רציני.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר