תפסו מחסה - עומר אדם מוציא עוד אלבום, אייל גולן וסן פדרו מבואסים ומבאסים, לילה לבן מחרטטים ורק אבי עדאקי מציל את המצב, בכלל בלי מאמץ. הסינגלים של השבוע
ראשונה, עוד לפני שהשיר מתחיל, מתעוררת התקווה. אמנם קלושה ומהוססת, אבל מספיקה בכדי להעז להעלות על הדעת את האפשרות הקסומה, הדמיונית, האוטופית, שאולי זה באמת נגמר. כלומר, שה"מאמי" בשיר הזה - קאבר ללהיט-נישה של זמר הדיכאון המבהיל מיכאל סמולין - הוא עומר אדם עצמו. בכל זאת, כשמוציאים מהראש בועה ושמים בתוכה את עומר אדם עומד מול המראה עם חליפה של ארמאני, די הגיוני להמשיך את הפריים הזה - שתופס את אדם, לצורך העניין, דקות ספורות לפני עלייה לבמה בקיסריה - בכך שהכוכב הבוער קורץ לבבואתו ואומר לה 'יאללה מאמי, בוא, תראה להם מי אתה'.
הבועה מתפוצצת ברגע שהשיר מתחיל. זה לא נגמר. ממש לא. סינגל הבכורה
מתוך אלבומו השלישי של עומר אדם (כן, בקרוב יגיעו עוד, תפסו מחסה) נמשך ונמשך ונמשך, עוד בית, עוד פזמון, עוד בית, עוד פזמון עוד... - רגע, מה קורה פה? למה, לעזאזל, זה לא נגמר? מה הוא חושב לעצמו, הבנדיט החופר הזה? לא, אין מצב שהוא באמת מאמין שככל שהשיר יהיה ארוך יותר, כך יגברו סיכויו לשכנע שדיכאונו הקיומי אמיתי, שהוא באמת עוד שנייה עושה משהו לא לעניין עם החיים שלו. שהמילים המטופשות שבפיו ("חיכיתי וחיכיתי ופתאום רק בכיתי / זה היה מאוד קשה / וגם לא יפה") יכולות לעשות משהו. מה זה? מה קורה פה? באמא שלך, אלוהים, תעשה שזה יגמר כבר! אה, אוקיי, הפלייר משמיע את השיר בריפיט, סליחה, לא שמתי לב.
תעשה שזה יגמר כבר. עומר אדםצילום: שי אשכנזי
אייל גולן, ''כשאת איתו''
ניצנים נראו נראו בארץ, עת זמיר הגיע וכו', אבל עושה רושם שתעשיית הפופ הים תיכוני בארץ מסרבת להכיר בכך. גם אייל גולן, בכל אופן, כמו עומר אדם, לא הבחין בבוא האביב, לא חש באופטימיות, בשובבות, בפורקן העול ובתשוקת החיים שעונות הביניים הזאת נושאת בחיקה. גם הוא מחליט לבאס דווקא עכשיו.
הבלדה, פרי עטו, "כשאת איתו" - שמהווה עליית מדרגה חשובה בכל הנוגע לניסוח רגשות בשירה העברית ("אני לבד יושב לי וחושב לי היכן אהבתי / היכן טעיתי / מה לא טוב עשיתי") - כאילו מתאמצת להשרות אווירה סתווית. לא ברור מה בדיוק עומד מאחורי זה - לכו תדעו, תמיד יכול להיות שמדובר בסכסוך שקט בין העולם התחתון לעולם הטבע - אבל האמת היא שאת המטרה הזאת - לבאס בכוונה - שירו החדש של אייל גולן (שהולחן, אגב, על ידי המוזיקאי המוכשר ועטור הפרסים, "יווני") איכשהו בכל זאת מצליח להשיג. מה לעשות, כשהלב רוצה לברוח, לפרוח ולשמוח, ואז, פתאום, נחשף לשיר כה נוגה ועצוב, די ברור שהוא יתבאס. בקיצור, יופי, אייל גולן, ניצחת את האביב. העיקר שאתה מבסוט.
מצליח לבאס. אייל גולןצילום: אלוני מור
סן פדרו, Empty Thoughts
טוב, עכשיו כבר באמת נראה שאנחנו הולכים פה לכיוון של מדור קודר, עטוי צער, דכדוך וכובד ראש. מה שכן, הפעם, להבדיל משני המקרים דלעיל, דווקא אפשר להאמין לדוברים המבואסים - חברי להקת הרוק האלטרנטיבי/פסיכדלי/קלאסי סן פדרו, ולפרקים הלב אף ממש יוצא אליהם. הבעיה היא שגם אם דמעות אכן מאיימות לחנוק את גרונו המצוין של הסולן יותם פור, וגם אם זעקות השבר שמדמים הסולואים של הגיטריסט המוביל דניאל מליחי אכן מייצגות את המתחולל בנשמתו המיוסרת (דוגמה טובה יותר לאחד כזה, ארוך ונמרח היטב, נמצאת ב-Ambitions, הסינגל הקודם שלהם, השאפתני כשמו), זה לא אומר שלהקה בתחילת דרכה - מיומנת וממוקצעת ככל שתהיה - יכולה לקחת את עצמה עד כדי כך ברצינות בזמן שלחניה עד כדי כך בינוניים, האנגלית שבפיה עד כדי כך פרימיטיבית וההפקה המוזיקלית שלה, שהופקדה בידיו של ברוך בן יצחק מרוקפור, עד כדי כך משעממת.
המחשבות המובעות בשיר הזה אכן ריקות, ולא רק הן: גם הרגש, הצליל ומעיין הנעורים. בכלל, שלושת הסינגלים שסן פדרו הוציאו עד כה חושפים להקה חסרת ייחוד, ברק, אדג'יות ובשורה מוזיקלית. האמת היא שקצת חבל על קולו הטוב של פור, שמתבזבז על חומרים כה חיוורים וחסרי מעוף. היה עדיף כבר שיעשה קאברים לקובי אפללו בתור מתמודד בנבחרת של שלומי שבת ב-The Voice.
מתבזבזים. סן פדרוצילום: אריאל שלג
אבי עדאקי, ''מת לחיות''
אחת הקלישאות היותר נפוצות בראיונות עם מוזיקאים הולכת, פחות או יותר, ככה: "אתה יודע, אנשים חושבים שזה קל, אבל האמת היא שכדי להגשים את השאיפות שלך כאמן אתה צריך להיות מוכן לעבודה קשה, סיזיפית, מסביב לשעון". אבי עדאקי הוא הוכחה ניצחת לכך שמדובר בשטות מוחלטת. למעשה, ההיפך הוא הנכון: כדי להצליח ברוקנ'רול חשוב, קודם כל, להימנע ממאמץ כמו מאש. אסור לעבוד קשה כדי ליצור מוזיקה טובה. אסור לנסות לעשות כלום. הפעולה היחידה שכן רלוונטית לעניין הזה - אם בכלל אפשר לקרוא לזה פעולה - היא פריקה. ליתר דיוק, פתיחה של מחסומי הלב על תוך מטרה לאפשר לתכולתו לפרוץ ממנו החוצה בצורה של מלים, לחן, עיבוד והגשה.
מבחינה זו, אבי עדאקי הוא אמן רוק די מושלם - ולא רק מתוקף העובדה שכשהוא הוציא לפני כשלוש שנים את אלבום הבכורה הבוסרי והמצוין שלו, הוא ממש לא החזיק מעצמו אחד כזה. יצירתו נבראה, ועדיין נבראת, כמו שיצירה אמורה להיברא: על ידי אנרגיה סמויה, בלתי מודעת, טבעית, זכה. גם כאן, בסינגל הראשון מתוך אלבומו השני (או, כפי שמגדיר זאת הקומוניקט, "אלבום האולפן הראשון שלו"), עדאקי פורק טקסט עמוס, אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, נטול התחכמויות מיותרות, עם לחן שסוחף את המילים בקצב של קאנטרי-בלוז תזזיתי, משל היה ערוץ נחל שוצף בשיאו של חורף ברוך גשם. בקיצור, הצטיידו באבוב ולחצו על פליי.
אמן רוק די מושלם. אבי עדאקיצילום: שחר דרורי
לילה לבן, ''יש בך משהו''
מישהו חייב לעדכן את בני גנץ בסיפור הנורא הזה. בשעה שאלפי חיילים בסדיר ובמילואים עושים פז"צטות ומתרגלים כוננויות ספיגה על דיונות לוהטות בנגב כדי ששאר תושבי מדינת ישראל יוכלו להמשיך לגור, לעבוד, לנוח, לראות טלוויזיה ולהאזין לרדיו בשלווה ובביטחון, מתקבצים להם שישה פעורים בשם אייל לאופגס, בן יהודאי, טופז מורנו, מתן נחום, מתן ברנס וערן קאשי באיזה בית של אחד מהם, מחרטטים משהו עם אקורדים לנגנים מתחילים, מוסיפים לזה טקסט ברמה של משה פרץ בדרך למכולת, ומסכנים בכך את מיטב נערינו ונערותינו בחשיפה לרעל תרבותי. על פי הקומוניקט, לא פחות מ-170 אלף ישראלים תמימים כבר נפלו בפח הזה, כשנתקלו בו ביוטיוב. זה נורא. אין ספק שזה בדיוק הזמן להכריז על צו 8 בעקבות עליית המדרגה הזאת במתקפה של דיויזיית המוזיקאים הקרביים בפיקודם של הראל מויאל ועידן עמדי, חלוצי הז'אנר. כן, עכשיו, מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שכולם פה יקבלו את הרושם שזה בסדר גמור לזמזם שירים של לובשי מדים גזוזי שיער, בני העיר הכי לא רוקנ'רולית בעולם (ראשון לציון). אל תתנו לזה לקרות. בפקודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם