לשבור את הכלים: "שובר שורות" היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה
בפתח העונה החמישית והאחרונה שלה תכריח "שובר שורות" את צופיה לסדר מחדש את סולם העדיפויות שלהם בחיים. סיפורה של סדרה שהתחילה כבדיחה בין חברים ועומדת להסתיים כיצירת המופת הטלוויזיונית של זמנה
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של nrg תרבות
גיליגן התאהב ברעיון, והתיישב לכתוב סינופסיס לפרק פיילוט על קורותיו של מורה לכימיה שנסיבות החיים מאלצות אותו להפוך ליצרן וסוחר סמים. "המשפט שאמרתי למנהלים של AMC (ערוץ הכבלים שמשדר את הסדרה, כמו גם את "מד מן" ואת "דה קילינג") שעשה את העבודה הוא: 'זו סדרה על אדם שהופך מ'מר צ'יפס' ל'פני צלקת'", שחזר גיליגן בראיון שהעניק לגרדיאן הבריטי מוקדם יותר השנה.
"מר צ'יפס - איש משפחה, אדם שטבעו טוב ושהוא אינו פושע בהגדרה - הופך בהדרגה לעבריין כדי לשרוד, הוא מוכרח להפוך למישהו אחר, לעבור טרנספורמציה של זהות, שבסופה הוא יהיה אדם רע, אבל גם מי שיצטרך להתמודד עם תוצאות הבחירות וההחלטות שקיבל", סיכם גיליגן את הרציונל של נרטיב הסדרה, המוסכמת כיום על רבים כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר על המסך בימינו ואחת הטובות והחשובות ביותר בשני העשורים האחרונים.
גיליגן סיפר שהמכשול העיקרי שעמד בפניו בפיתוח דמותו של וולטר ווייט (בריאן קרנסטון - שגילם את דמות האב ב"מלקולם באמצע" ושזכה בשני פרסי אמי על תפקידו כאיש המשפחה המושלם שהופך לטוני מונטנה) היה המניע; הסיבה המרכזית שתגרום לו לעבור מהפך מוסרי וערכי כזה, כמו גם סיכון חייו ואלה של הסובבים אותו. הבחירה היתה הצבת ווייט בפני גילויה של מחלה סופנית (סרטן ריאות) - סיטואציה רגשית שאפשר לחבר להתנהגויות קצה, כמו גם לבחירות בלתי נורמטיביות שאנשים נוטים לבחור רק בנסיבות חיים של אפס הפסד.
בדומה לסדרות מופת אמריקאיות אחרות מהעשור האחרון, גם "שובר שורות" בוחנת את העולם - ובעיקר את אמריקה - מבעד לעיניה של דמות גברית ראשית מורכבת ועמוקה מבחינה פסיכולוגית. אם זה דון דרייפר, גיבורה של "מד מן", סדרת מופת נוספת מבית היוצר של ערוץ הכבלים השאפתן והנועז, ואם זה טוני סופרנו - שקווים לא מעטים משל דמותו מתאימים גם לאלה של ווייט (הקונפליקט האינהרנטי באישיותם בין חיי המשפחה לחיי הפשיעה; הפער בין מערך הכללים הנורמטיביים של עולם אחד בתוכו הם מתקיימים, לעומת מערך הכללים האלים ונעדר הגמישות של האחר).
אלא שטוני סופרנו קרוע בין שתי משפחות מתוך עמדת מוצא של נאמנות בסיסית למשפחת המאפיה, המשפחה הגרעינית האמיתית שלו. ההתלבטות שלו מגיעה ממקום של בחירה; והקונפליקט אינו מוסרי - מכיוון שטוני הוא דמות בעלת מאפיינים סוציופתיים - אלא חברתי: כיצד ניתן לקיים מערך חיים מתפקד בעולם שעומד בסתירה מהותית לעולם מקביל? סופרנו אינו חש נקיפות מצפון על רמיסת החוק וגם על פגיעה באנשים - כולל חפים מפשע לעתים - אם אלה מעכבים את השגת יעדיו העסקיים, שאותם הוא רואה כלגיטימיים, גם אם האף.בי.איי סובר אחרת.
וולטר ווייט, לעומת זאת, ער למשמעות המוסרית הפסולה של מעשיו, אבל הוא מיישב את הדיסוננס עם עצמו מתוך העמדת מגדלור של ערך-על, שגובר על כל הערכים כולם - בוודאי באמריקה: הנאמנות למשפחה-לנגד עיניו. הדאגה לבנו (וולטר ג'וניור, הנכה), לאשתו ההרה ומאוחר יותר לבתו התינוקת קודמת לכל, ובשמה הוא מתיר לעצמו לעשות מעשים פסולים. לאורך הסדרה (שהעונה החמישית והמסכמת שלה עלתה בארה"ב לפני שבועיים, ושתשודר החל מחמישי הקרוב ב-21:10 בערוץ יס או) נקלע ווייט לסחרור נסיבתי, וככל שהוא נשאב עמוק יותר לתוך העולם הפלילי, כך עומדת בסכנה גדולה הישרדותו הפיזית, כמו גם חשיפת סודו - עובדה שלא רק תוביל אותו למעצר אלא גם לריסוק מוחלט של העולם המשמעותי לו ביותר: זה של משפחתו.
במחיר ההגנה על הסוד (החוקר הנמרץ ביותר שמחפש אחריו הוא סוכן הסוכנות למלחמה
אם תרצו, ווייט נלחם במלחמת אין ברירה שהמציאות שהוא הסתחרר לתוכה כפתה עליו, ואילו סופרנו נלחם בעולם שבו מלחמה היא צורת הדיאלוג וההתנהלות הטבעית ביותר. שניהם מצטיינים בה מאוד מאותו המקום - "אני" ואגו חזקים מאוד שמעמידים את טובתם לפני כל שיקול אחר, והמסר המובלע שנספג אצל הצופה בהם הוא שהדרך להצלחה עוברת במחיקה מוחלטת של הזולת לטובת צרכיך שלך. מסר בעייתי ועגום - אבל כזה שהולם מאוד את הלך הרוח בתרבות היפרקפיטליסטית וסופר-אינדיבידואליסטית זו שהשתלטה על חיינו, כתוצאה מהתפרקות העולם האידיאולוגי של ראשית המאה הקודמת; עולם אידיאולוגי שהביא על האנושות שתי מלחמות עולם וכמעט את חורבן המין האנושי עצמו. כך או כך, גם סופרנו וגם ווייט מספרים את סיפור שקיעתה של אמריקה, ובעיקר מפרקים את החלום האמריקאי לחלקיקים שחותרים תחת המיתולוגיה האמריקאית ותחת האתוס הערכי שמכונן אותה, או לפחות זה שהיה נהוג לחשוב שמכונן אותה.
המקרה של דון דרייפר שונה במקצת. ראשית, הוא ממוקם בעבר, מרחק 60-40 שנים מווייט ומסופרנו אשר פועלים בהווה. שנית, הוא אינו מעורב באופן פעיל ומתמשך בפעילות בלתי חוקית. כל זה אינו בא לומר שהוא דמות מוסרית יותר משני האחרים. דרייפר מתחיל את חייו - יותר נכון את דמותו כדרייפר - במלחמת קוריאה, שם הוא, עדיין כדיק ויטמן (שם הולדתו), גונב את זהותו של חברו לצבא, שנהרג בהפגזה וגופתו מושחתת לבלי הכר, וחוזר לאמריקה כ"דון דרייפר", שם הוא כותב את סיפור חייו מחדש, תוך מחיקת עברו; מנקודה זו הוא מתחיל מסע של חיים כפולים ומשולשים - הן של הסתרת זהותו האמיתית, כל העת מבועת מהמחשבה שסודו ייחשף, לצד הסתרת זהותו הנוספת (יותר נכון, אישיותו, או פניו האמיתיים) מאשתו, בטי - זה של הזנאי והאדם שרחוק מרחק גדול מדמות אב המשפחה והבעל המסור - כשבפועל הוא גבר הולל אך מיוסר, שמבקש לעצמו נחמה בזרועות נשים אחרות; מפלט מחיי הנישואים, שלהם הוא אינו מתאים, לצד דיאלוג עם השדים הפנימיים שלו, שקוראים לו להיות נאמן לעצמו, שעה שהוא עצמו איבד את הקשר ואת החיבור עם זהותו שלו.
דרייפר, שהיה בשלוש העונות הראשונות של "מד מן" דמות מרתקת ורבת-רבדים שהחזיקה על כתפיה את הסדרה המצוינת, נחלש מאוד כדמות שעה שהקונפליקט המרכזי של דמותו נפתר: מרגע שבו חבריו לעבודה (גם אם מקצתם בלבד), אשתו ורעייתו השנייה ערים לעובדת זהותו המקורית, הוא נותר עם הדילמות והקונפליקטים המרתקים פחות של פרסומאי שמתקשה במציאת מקומו בעולם משתנה, לצד אלה של גבר גרוש שמבקש לברוא את עצמו כאיש משפחה חדש, "מתוקן", בזוגיות חדשה.
הסיפור הזה מרתק הרבה פחות מסיפורו של הגיבור בעל שני הפרצופים ושני העולמות המקבילים שמתנגחים כל העת זה בזה ומאלצים אותו לבצע בחירות ערכיות והתנהגותיות (הפקרת אחיו הביולוגי והובלתו להתאבדות, למשל, מתוך רצון לשמור על סודו). מרגע שבו דיק ויטמן הופך לעובדה גלויה בקרב דמויות המשנה, דון דרייפר הופך לדמות מעניינת הרבה פחות והסדרה כולה - שדרייפר הוא הציר המרכזי שלה - נחלשת. על מתיו ויינר, תסריטאי "מד מן", יהיה למצוא קונפליקט מכונן חדש עבור דרייפר רגע לפני שהדמות קורסת אל תוך בינוניות תסריטאית. לעזאזל, אפילו דמותו של פיט, מנהל התקציבים הנכלולי והמתוסבך, מרתקת, מורכבת וחידתית יותר כעת מזו של דון.
לפח הזה - של התרת הקונפליקט המרכזי של הגיבור הראשי וזה המכונן של "שובר שורות" - לא צפוי גיליגן ליפול בעונה הנוכחית (האחרונה, כאמור). לאחר ארבע עונות - ובייחוד אחרי סוף העונה הקודמת והניצחון על מעסיקו/אויבו גאס - הושלם המהפך של וולטר ווייט ממר צ'יפס לפני צלקת, והוא כעת קרימינל דלוקס, נעדר עכבות, שחצה קווים אדומים שאפשר שאף לא ידע על קיומם כשיצא למסע הארוך והמשוגע שלו. כעת, בדומה לדילמת העונה האחרונה של "הסופרנוס", שבמהלכה התמודד דיוויד צ'ייס (יוצר הסדרה) עם הסוגיה המרכזית - כיצד יסיים אותה טוני (בעיקר: חי או מת) - יתבקש גיליגן להכריע מה המחיר שישלם וולטר ווייט על הבגידה בכל מה שהיה מקודש לו לפני שחלה בסרטן הריאות. האם ישלם בחייו, האם רק באובדן משפחתו ובאהבת ילדיו - או אולי יצטרך לסיים את חייו בדרך שבה מרבית הפושעים מסיימים את פעילותם הפלילית?
במהלך העונה הקודמת, כשהיה נדמה לו שגורלו נחרץ וכי גאס יצליח לחסלו, קיבל עליו ווייט את מערך הכללים של העולם שבתוכו התחיל לפעול, בדומה לדרך שבה טוני סופרנו וכל מאפיונר מקבל עליו את המוות כחלק בלתי נפרד מ"העולם העסקי" הזה. בנקודה שבה אימץ את דפוסי המחשבה של עולם הפשע - השקר כ"כלי עבודה" והמוות כ"הנחת עבודה" - הפך מנרדף לרודף, ממי שנגרר לבצע מעשים קיצוניים, תוצאה של נסיבות שאינן בשליטתו, למי שיוזם ומוביל את מהלך חייו וכך גם לפושע מוחלט; לטוני סופרנו - אדם שעולם הפשע הוא עולמו המרכזי וביתו ומשפחתו הם העוגן הרגשי שלו, אבל גם זירה משנית (מבחינה ערכית) לעולם היותר משמעותי לו, היתה דרמה בלתי פתורה אחרת: כיצד ישמור על האיזון העדין בין שני העולמות; איזון שרק בשיווי המשקל שלו הוא מסוגל להתקיים. יותר מזה, בסוף העונה הרביעית, בסצנת הסיום, בשיחת הטלפון עם אשתו סקיילר (שעוברת גם היא מהלך מדורג של חציית הקווים), ווייט אומר בגאווה ובסיפוק: "ניצחתי אותם. ניצחתי את כולם", לאחר שהוא מחסל את גאס ובכך מטביע על עצמו את חותמת הקרימינל, ולא סתם פושע כי אם פושע מוצלח, כזה שגובר גם על פושעים ותיקים ומנוסים ממנו.
העונה החמישית תעמוד, אם כן, בסימן המחיר שיצטרך ווייט לשלם על ניצחונותיו. אולי תהיה זו המחלה שתכריע אותו; אולי פושעים טובים ומוכשרים ואכזריים ממנו יצוצו ויתעלו עליו (בדרך שבה אייבון ברקסדייל ניגף בפני מרלו ב"הסמויה" - סדרת מופת נוספת שעוסקת בהתפרקות החברה באמריקה), ואולי יהיו אלה החוק והאנק הסוכן, בן משפחתו, שיסגרו עליו וילכדו אותו ובכך יענישו אותו עונש כפול - גם זה של המאסר והבושה וגם זה של אובדן הנכס החשוב ביותר שעמו יצא למסע (לפחות בתחילתו): משפחתו וכבודו.
אבל בעיקר - יסתיים בדרך שבה יסתיים סיפורו של וולטר ווייט. הוא יציב בפני צופי הסדרה הזאת את הצורך להתמודד עם השאלה המרכזית של האדם בתרבות המערבית בת זמננו: שאלת סדרי העדיפויות שלו. האמת מול השקר, המשפחה מול הטובה האישית, ה"אני" מול טובת החברה והמוסר והנורמה מול הצדק הפרטי.
בסופה תשאיר "שובר שורות" את צופיה לא רק עם כמה מהסצנות עוצרות הנשימה והחכמות ביותר שנראו על המסך בעשור האחרון; לא רק עם אחד המבעים הריאליסטיים העזים ורבי-הרושם של האמנות בתקופתנו; ולא רק עם תחושת בטן מתהפכת ומוח במצב צבירה של תעסוקה מלאה, אלא גם עם ההכרה כי הטלוויזיה (וזו אינה הדוגמה היחידה לקביעה זו) היא כיום המקום הטוב ביותר לספר בו סיפור. יותר מהספרות וודאי שיותר מהקולנוע. שנאמר: אל תחמיצו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם