אילוף הסורר: ג'קו אייזנברג עדיין מנסה להתאושש
ברחוב קיללו, איימו והצביעו. בהפקת "כוכב נולד" הכריחו אותו להתנצל, בקוקה קולה ויתרו על קמפיין, בתקשורת הפכו אותו לאויב ישראל. שש שנים אחרי שנרמס והוקע, ועם אלבום חדש ביד, ג'קו אייזנברג מדבר בלי חשבון. על הקריירה שחוסלה בסוף שבוע אחד, על ההשפלה, ועל הדעיכה. "הדבר היחיד שאני מצטער עליו", הוא מבקש להבהיר, "זה שהצטערתי"
רגע טעון וגם אזור אסון אישי. פצע חבוש, אבל לא מטופל. ג'קו אייזנברג היה הזוכה הגדול, ואז הפה הגדול, ומיד אחר כך הנמסיס הלאומי, האיש שהושלך לתנינים. הכאב, חרף השנים שעברו, עדיין שם. לפני כמה חודשים, שש שנים אחרי שגורש מהאולימפוס של תוכנית הריאליטי המצליחה בישראל בשעתה, חזר ל"כוכב נולד". ב"טדי", חברת ההפקות של התוכנית, קיבצו פגישת מחזור מתוקשרת לצילומי קליפ העשור. הזוכים, המצליחים, הייצוגיים, וגם אחד, עומד בצד, ג'קו. "הביאו אותי במיוחד מאמסטרדם לצילומים וגם החזירו אותי. זה היה מטורף. אני גר באמסטרדם שנתיים ופתאום מביאים אותי לפה. זה הצחיק אותי. אחרי שנים שאתה לא שומע מהם, מתקשרים ואומרים לך 'אנחנו רוצים שתופיע בקליפ העשור. קח כרטיס הלוך-חזור'. זה נורא הפתיע אותי. מישהו אשכרה מוציא עלי כסף".
איך היה המפגש?
"בסדר, אני לא מעורבב. אני בצד, בלבד שלי. אמרתי שלום לכולם, יופי, וכשהתחילו כל השיחות בין האנשים זזתי הצדה. היה לי מאוד קשה שם. מאוד. המעמד הזה, המקום הזה של לחלוק סט צילום עם עוד 12 אנשים שכולם דפקו פה קריירות, אחד אחרי השני. אלה אנשים שמאז התוכנית מתפרנסים ממוזיקה. בין אם זה לשיר ולהופיע, ליצור, לעשות פרסומות, לא יודע מה. את הכסף שלהם הם עשו מאז מתוקף זה שהם היו ב'כוכב'. לאף אחד מהאנשים האלה שעמדתי איתם שם לא הייתה המחשבה 'אולי
את העונה הנוכחית לא ראה. "לא התחברתי לקונספט", הוא מודה. אחרי עשר עונות, אייזנברג מרגיש כבן הדחוי, כצלקת בגוף התוכנית. "בוא נגיד ש'טדי', ואני מוכן לשים כסף על האמירה הזו, אם הם היו יכולים להחזיר את הגלגל אחורה - לא הייתי עובר את האודישנים ל'כוכב'. מלכתחילה הם לא היו נכנסים לזה".
אולי העובדה שעמדת בצד קשורה יותר להרגשה שלך מאשר למציאות?
"לא, חד משמעית לא. זה אמיתי לגמרי. הם צריכים את התותחים, בינינו. הם הביאו את מי שבאמת מצליח. בוא נגיד שהייתי מעדיף שיזכרו אותי בזכות המוזיקה ולא בזכות דברים אחרים. סך הכל, ההישארות שלי במקום הזה, שעוד מזהים אותי ברחוב, זה לא בגלל שראו אותי ב'כוכב נולד'. זה בגלל ששנים אחר כך עוד פוצצו אותי בעיתונים כל הזמן, רק בדברים רעים. משם אנשים מזהים אותי, וזה מבאס".
עדיין מזהים, כי אייזנברג הוא אחרון דור הזוכים הגדולים בתוכנית. אלה שמתפוצצים על במת הגמר עם טון קונפטי ונשלחים לשדרת הכוכבים, להטביע ידיים על המדרכה. רק היום, במבט לאחור, הוא מבין את גובה הפסגה ואת עומק הנפילה. "אני מסתכל על זה היום ואני מקבל פרופורציות הפוכות", הוא אומר, "אני מבין מה התוכנית הייתה בשביל אנשים. פתאום באה לי בחורה בת 18 בהופעה ואומרת לי'אני גדלתי עליך'. אתה מבין? מה זה 'גדלתי עליך'? אני עוד לא גדלתי, מה גדלת עלי?".
אם לא גדלתם עליו, זה הזמן. ג'קו אייזנברג, תכף בן 32, חזר הביתה. בהתחלה לחופשה קטנה, אחר כך ראה כי טוב ונשאר. את השירים שכתב - מקבץ מייצג של היצירה מרגע הזכייה ועד החזרה לארץ, שש שנים של מסע - קיבץ לאלבום חדש. עכשיו יוצא הסינגל, "התחלה" ומעורר באייזנברג תקוות. "בטוח שישמיעו אותו", הוא חורץ. "אין סיכוי שלא ישמיעו אותו. לא בגללי, בגלל השיר. זה באמת שיר טוב. פשוט שיר מעולה".
צודק, אייזנברג. רוק גיטרות, לא מתחנף אבל גם לא מנסר. מלודיה משכנעת, עומק ווקאלי, עם השבירות המוכרות. האם עבר החרם? האם חדל להיות פרסונה נון גרטה בתחנות הרדיו? "זה לא עניין של עבר", הוא אומר. "כמה אפשר לטחון את אותם דברים? זה משעמם. פעם שאלו אותי'אתה מחכה שיעבור הקטע הזה שבאת מ'כוכב נולד', שלא יזכרו את זה?', מי לא יזכור? אני לא אוכל לשכוח בחיים שבאתי מ'כוכב', אז הקהל ישכח? שמתי מאחורה, אבל אני אף פעם לא אשכח".
את המוזיקה הייתם זוכרים, אם הייתם שומעים. אבל בין הקקופוניה הלאומית שרקדה פה ואלס עם עצמה לבין שנאת הטוקבקיסטים, אף אחד לא נתן למוזיקה לדבר. אייזנברג דווקא דיבר. אולי יותר מדי. תקציר הפרקים הקודמים. 2006, מלחמת לבנון השנייה. בין ספיישל "כוכב נולד" לתושבי הצפון והופעות במקלטים, צמח כוכב. אייזנברג, רוקר נתנייתי, היה החלוץ שהביא כאסח לשכיית החמדה של הפריים טיים. "עד גיל 25 עשיתי הכל בדרך המקובלת", הוא משחזר. "הופעתי בכל חור בארץ, עם הלהקה שלי או במופעים אקוסטיים. איפה לא הופעתי. אתה הולך בדרך הזו ואתה כבר בן 25, ואמא שלך קולטת שלא עשית כלום בחיים שלך ואתה לא לומד, היא יושבת על הנשמה שלך. קיבלתי כאפה, הבנתי שכנראה אני לא זמר. 20 שנה אני מנסה ולא מצליח. הזכייה ב'כוכב' הפכה הכל. כנראה שאתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלשיר. זה גם היה לאמא שלי, להראות לה. 'את רואה? לא סתם אני מתעקש, כולם אומרים לך שאני זמר, תורידי את הראש, תגידי 'הוא לא רופא, הוא זמר'".
בתוכנית ניצח. הגמר היה ביום חמישי, ואז "שלושה ימים של שקט", הוא נאנח, "ובראשון התחילו הראיונות". שני ראיונות, קודם ל"מעריב" ואז ל"ידיעות אחרונות", שהתפרסמו בתוך שלושה ימים, נתנו את האות: אייזנברג פתח פה של טירון על העולם, אשתו והצבא של שניהם. רמי קליינשטיין, אביב גפן, הדורבנים - כולם חטפו מהזוכה הטרי. "רמי קליינשטיין", אבחן , "זה מהאנשים האלה שגורמים לך להקיא. בא לי להוריד לו שתי סטירות". על אחד השירים של הדורבנים העיד ש"הוא עושה לי בחילה", לבית הבובות "לא התחבר", ולסקאזי "יש פוזה שאני לא אוהב, בא לי מקולקל". לקינוח , תהה אם אביב גפן "טמבל". שלל תופינים.
אפילו בית הנבחרים קיבל את שלו. "לא הצבעתי בבחירות", סיפר . "לא היה שווה שאני אזיז את התחת הקטן שלי", ביטוי שהתחבר לשיר ישן של אייזנברג שהוחזר מהבוידעם - "מדינה זונה ומדינה מוצצת", סוף ציטוט. אבל הנבוט ששבר את גב האומה, היה היחס לשירות הצבאי. עוד לפני כן: ג'קו אייזנברג, בן למשפחה נפגעת פעולות איבה (אביו נפטר במהלך מלחמת המפרץ מהתקף חרדה שהוביל לדום לב), שוחרר משירות. בכל ראיון, במין אינסטינקט, הוא שולף את תעודת השחרור. כן, גם הח"מ ראה אותה. היא אמיתית. הוא לא השתמט. רדו לו מהגב, חפשו משתמט אחר. כך או כך, בראיונות ההם אייזנברג נגע בגדר החשמלית שמקיפה את הטאבו הישראלי ואמר, בין האיתר, על השירות בצה"ל: "יש אנשים שלא צריכים לעשות את זה" אחרי הראיונות טען אייזנברג שחלק מדבריו אודות צה"ל והשירות הצבאי עוותו. המדינה, בכל מקרה, התפוצצה.
העיתוי היה אומלל. זה עתה נחלץ צה"ל ממלחמת לבנון השנייה פצוע וחבול. הציבור - עדיין נרגש מתמונת הקצין הפצוע תומר בוהדנה, שבדרכו לבית החולים סימן "וי" למצלמות - התקשה להבליג. הנה מגיע כוכב בן יומו, היישר מבימת הגמר, ומזלזל במאמץ הלאומי, בנטל. באווירת האבל והשכול של אותם ימים, התבטאות נגד השירות בצה"ל הייתה צעד אחד רחוק מדי. אייזנברג פשוט טייל בספארי עטוף במעיל פרווה.
כבר למחרת הראיון הראשון ב"מעריב" קמה זעקה. הקריאות לחרם גברו. מהר מאוד פינה הדיון הענייני מקום לצדקנים, נרקומנים של פרסום וסתם טרמפיסטים - כולם שילבו ידיים והובילו את אייזנברג לויה דולורוזה, מינוס הצלב. את ההסברים אף אחד כבר לא שמע. אייזנברג זכה בגמר "אויב נולד".
"זה הרגיש רע, רע מאוד", הוא מודה. "קודם כל המשפט הזה'אין דבר כזה פרסום שלילי, העיקר שיכתבו את השם שלך נכון'. גברת ליהיא גרינר, אני מודיע לך חד משמעית שיש דבר כזה פרסום שלילי, גם כשכותבים את השם שלך נכון, וזה רע, רע, רע. אין דבר יותר רע מזה. יש לה איזו נאיביות כזו, העיקר שיכתבו. אני זוכר שדיברתי עם אנשים ואמרתי להם שכל הכותרות האלה, הטררם, השנאת חינם הזו, הטוקבקים, כל המערבולת הזו מתנקזת לבסוף לבנאדם אחד, ואיזה קטע, זה אני
הכל יורד לי על הראש. וואללה סרט. לא ידעתי איך אני יוצא מזה. קלטתי שאין לי איפה להתחבא מהסיטואציה. היא בכל הארץ.
"זה לא שני חבר'ה בשכונה שלא אוהבים אותך. בסדר, אז אתה לא מסתובב בשכונה. איפה אני אסתובב? לאיפה אני אלך? יום אחד אני הולך לאולפן בתל אביב, עם האקוסטית על הגב, בדרך להקליט סקיצות. פתאום נעצר רכב, ארבעה ערסים מפחידים יוצאים ונעמדים מולי. 'יא בן זונה!', ואני עומד ככה מפוחד עם הגיטרה, וכל הרחוב מסתכל עליך. כי זה אתה ג'קו שמדברים עליו, זה אתה וכולם מצביעים עליך. זה הגיע לרמות, אמא'לה".
חשבת לבקש תמיכה, עזרה נפשית?
"תראה, העזרה שאני ביקשתי אף פעם לא הייתה עזרה נפשית. זו תמיד הייתה עזרה מקצועית, בתחום המוזיקה. 'תעזרו לי לארגן הופעות, בוא נעשה בוקינג, נזיז עניינים'. מהמקום הזה, לא בקטע של 'וואללה, אני בדיכאון. מה אני עושה?'. לא , ממש לא. באותה תקופה כולם היו חבורה של פחדנים. כולם. אף אחד לא היה מוכן לקחת ריזיקה עלי. אני עכשיו מעמיד אותם מול עצמם, שיסתכלו. אין אף אחד שהיה קשור אלי באותה תקופה, ואני אומר את זה בגלוי, שיכול להגיד שההתנהלות שלו הייתה מאה אחוז. אף אחד. כולם עשו פה פדיחות.
"אני לא אשכח בחיים משפטים מסוימים. באו אלי, 'יש דיבור עם קוקה קולה על פרסומת'. 'וואי מגניב'. ואז בסוף 'לא, הם לא רוצים שתעשה. הם אומרים שעד שלא יעבור ממך הכתם, אי אפשר לעשות את זה'. אני לא אשכח את זה, את 'הכתם'. איזה כתם? מסתכל על הבגדים שלי, כאילו מה? אני צריך לכבס את עצמי? מה אני צריך לעשות בשביל להוריד את הכתם? זו מילה כזו, כמו אות קין".
מה הכי פגע?
"ההצטרפות של כולם לדבר הזה. ההירתמות הזו, שגברה כל יום. כאילו אוספים מתנדבים לזה, ללינץ'. הייתה תחושה שאף אחד לא עוצר לרגע לשאול מה קורה פה. מדובר פה, בסך הכל, בבנאדם, בבחור צעיר שיש לו אמא, אין לו אבא, הוא חי בצניעות, אין לו שקל על התחת. כתבו שאני צוחק כל הדרך אל הבנק. איזה שטויות. אני יכול לעבור איתך על כל הצילומים שלי מהשנים האחרונות ואתה תגלה שאני לובש ארבעחמש חולצות. אז שלא יבלבלו לי את המוח על הולך לבנק, מה הולך לבנק".
לאייזנברג יש ארכיון כתבות מנוילנות, כרוכות בקפידה. אמא מרים אספה ואספה ולא הפסיקה, גם כשהכתבות הגזורות הפכו רודפות, לוחמניות, בפול-גז על אויב העם מנתניה, בנה. אייזנברג ממהר לחדר וחוזר עם תיק מנופח בקלסרים. הוא מדפדף, מהזכייה עד לשערורייה. "לא מתחרט על כלום", זועקת אחת הכותרות. "אתה יודע", הוא צוחק, "כאילו אני בנאדם שיש לו ים חרטות".
הוא ממשיך לדפדף, בין הקריאות להחרים את אייזנברג לבין לוח ההופעות שנקבעו ובוטלו. והנה גיליון "רייטינג" מאותה תקופה. "אני שומר את זה כי יש פה ביקורת על האלבום שלי. 'הודעה לג'קו אייזנברג: הניינטיז התקשרו מסיאטל והם רוצים את הרוק שלהם בחזרה'", הוא מקריא בקול ופורץ בצחוק מתגלגל. "אתה יודע איזו קטילה קיבלתי על האלבום הזה? רק קטילות. זה השוס. כשקראתי את זה לא צחקתי".
היום הוא צוחק, אבל מתקשה להבין. את הכעס הלאומי, את ההתלהמות, זו שלא שככה גם ארבע שנים אחרי. "אני מסתכל אחורה, יש לי פה את כל הכתבות, ואני ממש לא מסכים עם כלום. אפילו לא עם טיפת כעס. רק על דבר אחד אני מצטער, על זה שהצטערתי".
אז, בחוסר ברירה, נאלץ להתנצל. הנזקים גברו מרגע לרגע. הליקון ויתרה על שירותיו (אחרי שיצא נגד המיוצג קלינשטיין), הופעות בוטלו. במעטות שכן התקיימו, ספג קוביות קרח, קללות, שנאה צרופה. לא פעם הוברח מהבמה. ב"טדי", חברת ההפקות שאחראית ל"כוכב נולד", נלחצו . לאייזנברג הוצמדו שלושה יועצי תקשורת ומלווה אחת. מערכת יחסי הציבור ניסתה למזער נזקים. מעט מדי, מאוחר מדי. 13 ימים אחרי שהוכתר, אייזנברג מצא את עצמו עומד בטקס 'אנשי השנה', בשידור חי, מתנצל, מתחטא, מודיע שיפסיק להופיע. "יועצי התקשורת אמרו לי לעשות את זה", הוא מגלה. "התנגדתי מאוד. אמרתי להם 'אני לא מוכן לעבור את הרגע המשפיל הזה. אני לא עשיתי דבר עד כדי כך רע שאני צריך לעמוד מול מדינה שלמה ולבקש סליחה'. הם אמרו 'אין לך ברירה'. היו שם גם טמירה ירדני, צביקה הדר ישב שם איתי. הם אמרו לי 'תלך עם היועצים, הם יודעים מה הם אומרים. הכל לטובתך'".
כעסו עליך?
"היה עניין כזה, כן. מצד אחד כעסו, מצד שני כעסו גם על העיתונאים. היה פה קטע שכאילו למישהו יש משהו נגד 'טדי'. מצאתי את עצמי בסופו של דבר מבקש סליחה עוד שנייה גם על המפץ הגדול. ממש ככה. כל מילה שיצאה לי מהפה זו מילה שנכתבה לפני זה. למדתי הכל בעל פה. כמו פיון".
אבל התנצלת גם ספציפית כלפי צביקה הדר. זה הגיע ממך.
"את זה במיוחד כתבו לי. במיוחד. על מה בדיוק אני צריך לבקש סליחה מצביקה הדר? על מה? גם עכשיו, אני אומר את זה בריש גלי: על מה בדיוק אני צריך לבקש ממנו סליחה? שיבוא צביקה הדר ויגיד לי. למה מה קרה? אתה שואל למה הסכמתי לזה? בוא אני אעמיד אותך בסיטואציה הזו, במקום הזה שבו אומרים לך שאם אתה לא אומר א', ב', ג', העולם נחרב. אתה לוקח איתך את כל החברה למטה, אתה חייב לעשות משהו".
זה היה נראה כאילו זה המשפט היחיד שבא ממך, באמת.
"מה, מהלב הבאתי אותו? אז לא".
סאגת ההתנצלויות של אייזנברג זכתה גם להתייחסות קולעת ב"ארץ נהדרת". בתוכנית גייסו את דמותו כדי להתנצל על שלל הבעיות הלאומיות באותה תקופה. "אני רוצה להתנצל על השיר ששרתי קודם 'נרדם על החולות'", התנצל אסי כהן בדמותו של אייזנברג, "יש אנשים שזה פוגע בהם, הם רגישים לחולות".
על התנצלות אחת, בפני חבריו לגמר, מאיה רוטמן ורפאל מירילא, הוא לא מצטער. "ההתנצלות הכנה היחידה שלי", הוא מדגיש. "אגב, גם זה דבר שהייתי אמור להגיד, אבל לפחות הבנתי למה אני צריך להגיד אותו. מאיה ורפאל היו איתי על הבמה. עכשיו אני באתי לשיר, לא לדבר, ונורא רציתי שייתנו לי קודם לשיר. אמרו לי 'לא, אתה קודם תתנצל ואז אתה תשיר'. אני מבקש את כל הסליחות, מבקש סליחה ממאיה ורפאל, מסתובב ורואה את רפאל בוכה, מאיה תופסת אותו. שניהם לא מבינים למה אני מבקש מהם סליחה. אני ידעתי למה.
"ידעתי שהפרנסה שלהם הולכת להיפגע קשה בגללי. הדיסק של 'כוכב', המופע המשולש של שלושת הפיינליסטים שאמורים להופיע עכשיו בכל מקום, ופתאום הכל מבוטל. אם לי אין עבודה, גם להם אין. בשנה הזו שהייתם אמורים לעשות את הכסף של החיים שלכם ולשבת כמו שצריך, לא עשיתם את זה. אני יודע שאם הם היו בכל עונה אחרת הם היו עכשיו סופרסטארים".
שמרתם על קשר?
"רפאל עזב את הארץ לאמסטרדם, הוא גר שם כבר ארבע שנים. הוא לומד מוזיקה וכשהוא יסיים הוא יחזור לפה, ואז אתם תשמעו מה זה מוזיקה, זה הבנאדם הכי מוכשר שאני מכיר. מאיה ואני חברים טובים ממש. אני מת על החומרים שלה, עף על זה. כשגרתי באמסטרדם, הייתי שם עם רפאל, מאיה באה לביקור ודפקנו תמונות, כאילו חמש וחצי שנים אחרי הגמר. השלישייה הזו באמת שלישייה מיסטית".
ועדיין, בתוך הסופה, היו כיסי אוויר. אנשים שתמכו, עזרו, הלכו נגד הזרם. עידן רייכל, הוא מספר, התקשר. "הוא אמר לי 'אני רוצה לחזק אותך'. הוא הזכיר לי את מה שעשו לו עם האתיופים, אמר לי שאפילו שעבר זמן זה רודף אותו. הוא הבנאדם היחיד מהתעשייה, בן אדם זר שאני לא מכיר, שנתן לי חיזוק כזה, שנתן לי להבין שאני לא היחיד שעבר דבר כזה. בנאדם גבר. גם יואב צפיר (עורך "כוכב נולד") הוא דמות משמעותית ואני מאוד אוהב אותו. הוא לא לקח חלק בכל הטירוף הזה. הוא לא ישב שם, עם כל האסטרטגים. כל פעם שאני שומע אותו מדבר עלי, אני מתרגש. ראיתי שזה כואב לו, ולא מהמקום העסקי, של להפסיד כסף או לא להפסיד. יואב באמת מאמין שאני הפספוס הכי גדול שהיה ל'כוכב נולד'. הוא אחד מהאנשים שבא לי להוכיח להם אחרת".
מה עם השופטים בתוכנית? שמעת מהם?
"יצא לי להיפגש איתם בכל מיני אירועים. אני יודע שלצדי היה מאוד קשה. הוא מאוד התאכזב והוא הרגיש החמצה ופספוס בשבילי, ברמות שכאילו עוד שנייה הייתי יושב איתו ובוכה. הרגשתי ממנו אמפתיה ברמות אחרות. הבנאדם הכי חם שהיה שם. חד משמעית. בגלל זה הוא גם היחיד, עם כל הכבוד לכולם, שבאמת הקשבתי למה שהוא אמר. הוא תמיד קלע, ראה יותר מהשיר, הוא ראה את הבפנים שלי. גם היום, כשאני רואה אותו אני עולה גבוה. כאילו משהו רוחני כזה".
אגב, כשהיית באמסטרדם מרגול נעצרה. התעדכנת?
"התבאסתי כששמעתי על זה. קודם כל אני מאוד אוהב אותה. שמעתי את זה, וזה נורא חרה לי. פירקו אותה. אני יודע שהיא אישה חזקה. אולי עכשיו היא בשקט, אבל זה השקט של לפני הסערה. היא מלכת הקאמבקים, אתה עוד תראה".
קבוצה נוספת, בעיקר נשים ("חלקן עם ילדים, נכדים"), מקפידה לשמור על קשר. "הן פשוט לא התייאשו ממני. עדיין מעלות שירים, כותבות, באות לכל ההופעות. מאמינות שיקרה משהו. זה הפתיע אותי. בקלות הן יכלו לא להיות שם יותר, להגיד 'כוס אמק, הוא גם נסע לאמסטרדם? הוא עזב?', אפילו שהייתי שם, המשכתי לקבל מהן חיזוקים".
בדיעבד, אולי היית צריך להתנסח אחרת, לעדן את הביקורת על רמי קליינשטיין?
"גם היום אני יכול להגיד שלגיטימי שלכל בנאדם יש טעם אחר באוכל, במוזיקה. לא כולם אוהבים את אותו דבר. לא כל אמן הוא קונצנזוס, ואם הוא חושב שהוא קונצנזוס אז שייצא מהסרט שלו ומהר. אין, חלאס. די. זה כאילו אנשים מפחדים להגיד דברים. ממה יש לפחד? אני הייתי במקום של להתקפל ולקחת אחריות על מה שלא עשיתי. ניקיתי מאשמה את כל מי שמסביבי חוץ מאת עצמי. כך גרמתי לכל הגלגלים להמשיך לעבוד, חוץ מגלגל אחד שעצר וזה אני. כשבנאדם מתנצל, אפילו אם לא יודעים על מה, הוא כנראה אשם. עובדה, הוא ביקש סליחה. בגלל שזה היה כזה מופרך ולא קשור, יכולתי להיות אשם בכל דבר. כמו במערכון הזה של'ארץ נהדרת', אני אשם במלחמת לבנון השנייה, בזה שאין באמפרים על הכביש, בהכל".
אלבום הבכורה של אייזנברג יצא בהד ארצי כשנה אחרי הזכייה, זמן שיא לזוכה ב"כוכב נולד". הסינגל הראשון התקבל בקרירות, גם הבאים אחריו. כולם סבלו מקללת ג'קו, קללה שומנית, ממאנת להרפות. אפילו "נרדם על החולות", שאיתו עבר את האודישנים, לא הושיע. דווקא שיר האודישנים שהלחין לעונה החמישית של "כוכב נולד", "קשה לי לא להתרגש", היה מוצלח. להיט זכור. 6,000 עותקים מכר מאלבום הבכורה, תוצאה נאה למוזיקאי מתחיל, דלה לזוכה ב"כוכב נולד".
חברת התקליטים החמיצה פנים. שיתוף הפעולה עלה על שרטון. עניין אירוני: ככל שהקריירה המוזיקלית נפחה את נשמתה, כך העלתה הסערה הציבורית הילוך. בכל פעם התניעה מחדש והסתערה על אייזנברג, והוא כבר מושפל ודועך. גם שלוש שנים אחרי. "2009 הייתה שנה של מאבקים", הוא נזכר. "הייתי סגור ומסוגר, לא יצאתי מהבית. לא הפסיקו לרדת עלי. כל מדינת ישראל שלטים: 'ישראלי אמיתי לא משתמט'. הכל נקשר אלי, בתור הבנאדם הזה, המשתמט. יום העצמאות מגיע, מוציאים רשימה שחורה של אמנים שאסור להם להופיע, ואני ברשימה הזו למעלה, מככב. לא עזר כלום".
כל יום עצמאות זה חזר על עצמו?
"כן, ואתה יודע איזה דיכאון זה? אומרים לך 'אתה לא יכול להופיע כי לא היית בצבא', ואז אתה מסתכל על הליין-אפ וקולט שעברי לידר מופיע, ומרינה ואביב ושרית חדד. ואז אתה עושה פגישה עם ראש העיר (מרים פיירברג) ואתה אומר לה 'רגע, אבל גם את לא היית בצבא', ואז היא אומרת לך 'כן, אבל בתקופה שלי זה היה משהו אחר'. עוד שנייה הפכתי לה את השולחן במשרד".
אבל היא תמכה בך, לא?
"איזה תמכה בי? הכל קשקוש, עזוב אותך. הייתה לי פגישה אצלה במשרד. היא קראה לי לבוא להופיע אצלה ביום העצמאות. אתה יודע איך שמחתי? אמרתי 'איזה כיף'. באתי לפגישה ובמילים האלה היא אמרה לי 'אנחנו מוכרחים לעצור את מחול השדים שנערך סביבך'. אמרתי לה 'איזה כיף שהרמת את הכפפה, איזה כיף'. כי באותה תקופה אף ראש עיר לא רצה שאני אופיע אצלו ביום העצמאות. בקיצור, אני יושב מולה והיא עושה טלפון ומבקשת שיפנו מקום בין ההופעות, שישחילו גם אותי. פתאום אני שומע אותה אומרת שאני אעלה לבמה והיא תעלה איתי. אני אבקש סליחה ואגיד שאני אוהב את הצבא ואת החיילים, אחר כך היא תרד ואז אני אופיע. אמרתי לה 'מרים, סגרי, סגרי את הטלפון. תקשיבי, אני קלטתי את הסרט שלך. את רוצה שאני אופיע או שאת לא רוצה? את רוצה להגיד לי מה להגיד? חשבתי שאת קצת יותר מזה'. אמרתי לה 'בטלי הכל' והלכתי".
טפילים מסוגים שונים נצמדו לגב של אייזנברג, מעיין נובע של יחסי ציבור חינם אין כסף. לבסוף נכנע, השתבלל, ניתק מגע. "לא רציתי לראות אנשים. לא יצאתי מהבית. אנשים הפכו להיות בשבילי דבר לא צפוי. לא אהבתי את העובדה שכל בנאדם יכול להגיד לי מה שהוא רוצה, מה שבא לו, לרוב משהו רע. וואללה, עדיף לא לקחת את הריזיקה הזו. לא יצאתי מהבית. הגעתי למסקנה שאני צריך טיפול. הלכתי לכמה שיחות שאחריהן קיבלתי הפניה לפסיכיאטר, שם כבר קיבלתי תרופות. התחלתי לקחת כדורים נגד חרדות ואחרי שלושה שבועות התחלתי לצאת קצת מהבית בשעות האור, לא לחכות לחושך. ללכת לטיול עם הכלב, במקום בין העצים, על הכביש, איפה שיש אנשים. במקביל, בתוך כל המקום הזה, באו אלי 'בוא תעשה הצגת חנוכה, אנחנו נשנה את כל התדמית שלך".
אבל אז, דווקא כשהחל להשתקם, הגיע משבר נוסף, עמוק יותר. "נסעתי לשבוע חופש באמסטרדם, להירגע מכל הבלגן", הוא נזכר. "חזרתי לארץ וגיליתי שפרצו לי לבית. לקחו את האוטו, טלוויזיות, כל הבית. השאירו לי את המחשב עם התקליט החדש שעבדתי עליו כל השנים. שלושה ימים אחרי זה הייתי בתל אביב. אני חוזר, פרצו שוב. לקחו גם את המחשב וגם את הגיבוי לאלבום החדש. שלוש שנים של עבודה. כל הפרויקטים. אין כלום.
"הייתי בנקודה כזו, אני לא אשכח את זה, עמדתי בשדה ליד הבית באודים, הסתכלתי לשמים ואמרתי 'אלוהים, מה עוד? אתה מבין שאין לי כלום יותר. מה עוד יש לך לקחת ממני?'. זה היה רגע כזה, שיא של הלואו, של הנדנוד הזה על החבל, של אולי אני מסיים את זה פה, עכשיו, מסיים את הכל. במוח, במחשבה, בהכי הארדקור שיש. או שאולי אני מנסה לעזור לעצמי ופשוט הולך מפה למקום שעושה לי טוב. איפה היה לי טוב? באמסטרדם".
נתנייתי. עכשיו חזר לאמא, בשכונה נינוחה בעיר. בטעות סמלית, במקום לרחוב של אייזנברג אני מגיע לרחוב "עולי הגרדום". מהקומה השנייה בבניין של אייזנברג, קרוב לים, אפשר כמעט להרגיש את רסס הגלים.
אייזנברג נולד בהרצליה. בן למרים ולרוברט. אח לאורלי (גרושתו של הזמר תמיר גל), אם לשניים. עד גיל חמש גר בפריז, שם נמצאת משפחת האב. בן עשר היה כשפרצה מלחמת המפרץ. שם גם השתנו חייו לבלי הכר. באחת האזעקות, כשמיהרו לחדר, התמוטט אביו מדום לב. ניסה לתמוך, לסייע. אביו של אייזנברג מת בזרועותיו. את הכאב הפך למוזיקה. שיר ראשון הלחין בגיל 11. בתיכון הקים להקה, "ג'מוס", שגם הוציאה אלבום. הופיע המון, ניגן, הלחין, כתב. מצבה חיה לאב המת. "משם הכל התחיל", הוא אומר, "הדמות של אבא שלי תקועה לי במוח, כל ההתנהלות שלו, ההתנהגות שלו. זה מסוג הדברים שאתה מסתכל אחורה ואומר 'בוא'נה, אני לא מאמין שעברתי את זה'. משם אתה צומח".
איך ממשיכים אחרי מוות מוחשי כזה, קרוב?
"שמע, הייתי ילד שנדפק. הפכתי להיות קנאי. קינאתי המון בילדים שבאים עם אבא שלהם לאסיפת הורים. היה איזה יום ספורט שאמרו להביא את האבות, אתה יודע, אלה קטעים שכילד בא לך לקבור את עצמך. אין לי אבא להביא ליום ספורט. אני לא אשכח שהלכתי בעיר, בן 15, פתאום אני רואה איזה ילד בגילי צועק 'אבא, אבא, בוא', או משהו כזה. ואז אני ואומר 'פאק, ארבע שנים לא אמרתי את המילה 'אבא', לא הייתה לי את הפנייה הזו, איך בא לי'. אתה יודע איזה עצבים זה? אתה אומר, הילד הזה אפילו לא מעריך, קורא לאבא שלו, כזה ברגיל. תעריך, יש לך למי לקרוא. מי לימד אותך להתגלח? אף אחד. מי העביר לך את הסכין בפעם הראשונה ואמר לך 'תיזהר, זה ככה, זה ככה'. אף אחד".
"ראש הפירמידה", הוא חוזר שוב ושוב. "מהר מאוד אתה מבין שאתה צריך להיות בראש הפירמידה. אתה חייב. אין לך אופציה אחרת. לקחו לך את השפיץ מהחיים, אתה חייב להיות השפיץ הזה מעכשיו".
מה הזיכרון הכי חזק שלך ממנו?
"יש כל מיני. קודם כל הסוף. זו תמונה חזקה מדי. כשאני חושב עליו, התמונה הראשונה שאני רואה זה את הפרצוף שלו כשהוא נפטר. מהחיים שלו אני זוכר רגעים חזקים. לא אחד. אני זוכר את אסיפת ההורים הראשונה שהמורה אמרה שאני לא בסדר, שיש לי בעיית התנהגות. חזרנו ברגל מבית הספר וכל הדרך הוא לא אמר מילה. הגענו הביתה ואני כבר לא ידעתי מה לעשות, הבנאדם לא מדבר איתי. הייתי בן שמונה-תשע. אני זוכר שבאתי ואמרתי לו 'אתה כועס עלי?', והוא אמר לי 'לא, אני מאוכזב ממך'. הלכתי לחדר, ישבתי על המיטה מבואס ברמות שאתה לא מאמין. אני זוכר את המחשבה, כילד, 'אני מעדיף שהוא יכעס עלי'. אני זוכר שהוא היה מנגן, מצייר. הייתי בא ומפריע לו לצייר, אז הוא היה מוציא לי דף, מביא לי צבעים, 'קח, תצייר פה לידי'. יש לי עד היום את הציורים שציירתי לידו. וגם את הציורים שלו. יש לי את הכל, ערימות".
אייזנברג , רוב השיחה פתוח, קולח, נמרץ, נשבר רק כאשר מזכירים לו רגע אחד, אינטימי דווקא, מערב הזכייה ב"כוכב נולד". בעבר סיפר, שברגע ההכרזה הביט הצדה וראה את דמות אביו. מאז ראית אותו? אני שואל את אייזנברג והוא משתתק. "לא", הוא מפטיר אחרי שתיקה ארוכה. "יש לזה סיבה ואני יודע אותה".
מה הסיבה?
"שנתיים אחרי שזכיתי, אמא שלו, סבתא שלי, נפטרה בצרפת. זה לא עניין אותי. פשוט ככה. הייתי אנטי כל מה שקורה עם המשפחה בצרפת. הייתי חם עליהם. כאב לי שעברו 18 שנים ואף אחד לא בא לראות את הקבר. לא סבתא ולא האחים. גם ללוויה הם לא באו. תמיד הסיבה הייתה שזה יותר מדי קשה להם לבוא לפה. נורא כעסתי שכל שנה אני הולך לקבר, ועל המצבה כתוב 'אבי, בעלי, בני, אחי'. כתוב פה שהוא גם בן של מישהו ואח של מישהו. איפה הם?".
היום אתה מבין למה היא לא באה?
"כן, היא הייתה אז אישה בת 80 פלוס שבקושי רואה, זה יותר מדי בשבילה. כבחור צעיר לא הבנתי. אני חשבתי שמה שקרה לי זה הדבר הכי נורא בעולם. התעלמתי מעובדה אחת פשוטה, והיא שיש רק דבר אחד יותר קשה מלאבד אבא: לאבד ילד. כשכבר הבנתי את זה והשלמתי עם זה, זה היה מאוחר מדי. סבתא שלי נפטרה. אני לא התקשרתי, לא ניחום אבלים, כלום. גם כשביקרתי אותם בצרפת, לא אמרתי מילה על הקבר שלה. לא 'איפה זה, אני רוצה ללכת לראות', לא כלום. הייתי אצלם שלושה ימים וחזרתי. בגלל זה אבא שלי לא מתקשר איתי עכשיו".
אייזנברג, ציניקן ומחוספס רוב הזמן, פורץ בבכי, מליט את פניו, משתנק. "לפני שנסעתי לאמסטרדם, אמא שלי אמרה לי 'אח של אבא שלך מגיע'. 18 שנים אחרי שאבא שלי נפטר, הוא מגיע. אמרתי 'בראבו, הגיע הזמן'. אני לא אשכח שכשהוא נכנס לפה, בנאדם שלא ראיתי 18 שנה, הוא היה הדבר הכי קרוב לאבא שלי. אותם צבעים, עור, שיער, ופתאום אני רואה איך אבא שלי היה יכול להתבגר. קמתי, התחבקנו, ואז דבר ראשון שהוא אומר לי זה 'סליחה'. לקחתי אותו לקבר, שיראה. אמרתי בראש 'אתה רואה, אבא, לקח זמן, אבל הבאתי לך את אח שלך סוף סוף'".
באמסטרדם עבר בכמה עבודות. קופי שופ, חנות סקס, סנסציה בשרנית לכתבות "לאן נעלמת?". אחרי שנתיים באמסטרדם, משום מקום, צץ פתאום ב"אולפן שישי". תחקירנית התוכנית, בישר כתב חדשות ערוץ 2, איתרה את ג'קו אייזנברג. האמת שונה במקצת. "מאז שנסעתי הם התקשרו אלי פעם בחודשיים. 'רוצים לעשות כתבה, לבוא לצלם אותך'. אמרתי להם כל פעם 'לא'. לא הרגשתי שחזר לי הביטחון, שאני יכול לעמוד מול מצלמה. לא רציתי שהם יצלמו שבר כלי. שאחרי זה הם יגידו 'הבנאדם ברח מהארץ כי היה לו קשה, ועכשיו הוא באמסטרדם, זרוק, וגם קשה לו'. זין! לא נותן לכם את התענוג הזה. תבואו לצלם כשיתאים לי".
וכך היה. יום אחד פשוט אמר 'כן'. הרגיש בטוח מספיק. "לא תכננתי לחזור לארץ. הרגשתי מאוד טוב שם. הרגשתי שאני יכול להגיד מה שבא לי. איפשהו זה היה כזה 'בוא נראה איזה תגובות אני אקבל'". הכתבה, בכל אופן, עברה בשלום. "אמא שלי ראתה את זה, התלהבה. חברות שלה התקשרו אליה, 'הם אמרו לו לחזור', גם היא התחילה ללחוץ, ואז קיבלתי את הטלפון מ'כוכב נולד', באתי, פתאום מראיינים אותי, מתייחסים אלי יפה. אני חוזר לשם, בוא'נה, מה נהיה? יש מצב שזה המומנט שלי, הגל שאני יכול לרכוב עליו? יכול להיות שאני מפספס אותו?".
אתה באמת מרגיש איזה שינוי ביחס אליך?
"כן, מאוד. נתקלתי בזה הרבה באמסטרדם. פגשתי ישראלים. 'אה, הנה ג'קו'. יושבים, מדברים. אחרי 20 דקות שיחה 'וואללה, שתדע לך, אחי, שינית לנו את כל הדעה עליך. חשבנו בנאדם מגעיל, מתנשא, בנאדם שלילי'. ואני אומר 'ושיניתי לכם את זה?', והם אומרים 'כן'. זה אחד הרגעים השמחים והעצובים בחיים שלי. אני פתאום קולט שהצלחתי לשנות דעה של שני אנשים, איזה כיף. מצד שני, אין לי מספיק שנים לחיות בשביל לדבר 20 דקות עם כל בנאדם ולשנות לו את הדעה. רק ככה אני מצליח, כשבאמת מדברים איתי ומכירים אותי. הבנתי שאני צריך להגיע לאנשים אחד-אחד בשביל לשנות להם את הדעה עלי".
לפני כמה חודשים חזר לארץ, התחיל להופיע. קודם במגרש הביתי, בנתניה. אחר כך הדרים והצפין, אירח חברים - נמרוד לב, ירמי קפלן - וקיבל אהבה. הקהל שר, מחבק, מתגעגע. עכשיו הוא מקליט במרץ, מוסיף בס, תופים, שירה. מקליט בבית, משלים באולפן קטן בכפר סבא. מינימום הוצאות. "חכו לאלבום", הוא מבטיח. "הפעם אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי. אני מעורב בתקליט הרבה יותר ממה שהייתי בתקליט הקודם".
ההרגשה הכללית, שחרור. חופשי מפחדים וחרדות. "אין לי סיבה לא להיות", הוא אומר. "תחשוב שהלכת ברחוב ופגשת עבריין. הוא החליט שהוא נותן לך אגרוף לפנים, ולא רק זה, אלא את האגרוף הכי חזק שלו. נשברו לך כל הפנים. נפלת על הרצפה. יותר חזק מזה הוא לא יכול לתת. עכשיו אתה נעמד לו מול הפנים, מסתכל עליו. אין לו יותר. הוא נתן לך את הבוקס הכי חזק שלו ועדיין קמת. כדאי לו מאוד להסתובב ולברוח, אתה מבין? זה בדיוק מה שאני מרגיש. אני קיבלתי את הבומבה הזו, את כל הארטילריה שהתקשורת יכולה לתת. ברגע שהבנתי שאני יוצא מזה, שאני עדיין רוצה להופיע, לעשות מוזיקה, לכתוב שירים, לעשות את הכסף שלי מאמנות - אתה שואל אם אני עדיין שם? הצחקת אותי. תמיד יש יותר גרוע, אבל מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. קלישאה".
היום הוא בתחילתו של קשר זוגי, שעליו הוא לא מעוניין לפרט. בכלל, מעולם לא דיבר על מערכות יחסים, לא חשף בנות זוג. תמיד הקפיד להצניע. אבל היו. שתיים, רק בתקופה הזו, בין הזכייה בתוכנית לטיסה לאמסטרדם. "והן סבלו", הוא מודה. "את כל הדאון, של חודשים על גבי חודשים, שרק הולך ומחמיר. הן עזרו לי מאוד. אין להן מושג כמה הן עזרו לי, זה שאני דפקתי להן את החיים והן היו צריכות לאכול את החרא שלי, זה סיפור אחר. תמיד הקפדתי שהן יישארו מחוץ לעניינים. היה לי כבוד לפרטיות שלהן, הן היו אנונימיות והן לא רצו לקבל את הפרונט הזה. הן היו שם בגללי, לא בגלל כל מה שמסביב, אז השתדלתי לא להציג לראווה את בנות הזוג שלי. זה פתטי בעיני".
זה לא הרתיע אותן? נגיד הראשונה.
"אתה יודע, חובת ההוכחה הייתה עלי. הייתי צריך להסביר מה קורה. הראשונה אכלה הרבה סרטים בהתחלה. היא גם כל כך לא קשורה. הכרתי אותה שבוע אחרי שזכיתי. ביום שיצאה הכתבה הגדולה, בשישי, אני נכנס לדירה של חברים ועל השולחן מונח העיתון. אני רואה את עצמי על השולחן, מסתכל עליה 'שלום, נעים מאוד', והיא שואלת אותי מה אני עושה בחיים. הכתבה מולה! אני לא מאמין לסיטואציה. הרגע זכיתי ב'כוכב נולד'. אמרתי לה 'את צוחקת עלי?'. אתה קולט שזו מישהי שבכלל עובדת בשב"כ, הייתה בקבע תשע שנים. זה נורא קסם לי הקטע הזה. שהיא לא מכירה אותי, לא קשורה לכלום. הבחורה הזו אפילו לא ראתה פרומו בעונה הזו. היא רואה אל-ג'זירה בבית".
מתי היא קלטה במי מדובר?
"בטיול לצפון. בדרך עצרו אותי כמה אנשים, פתאום היא אומרת לי 'אני לא מאמינה, אשכרה אנשים עוצרים אותך'. זה היה חיבור מגניב ומוזר".
היא לא שאלה אותך איפה שירתת.
"לא".
מהפקת "כוכב נולד" נמסר בתגובה: "אנחנו מאוד אוהבים את ג'קו וגאים שהוא חלק ממשפחת 'כוכב נולד' לדורותיה. אנו מאחלים לו הצלחה רבה בהמשך דרכו".
מעיריית נתניה נמסר: "ראש העיר, שהינה עובדת סוציאליתץ בהשכלתה והכשרתה, הזמינה את ג'קו אייזנברג לפגישה בלשכתה כדי לסייע לו בהתמודדות הלא פשוטה שעמדה בפניו. מעבר לכך, כל הפרטים שנאמרו - שקריים, פרי דמיון פורה ואף מעוררי רחמים, שכן איש לא חייב לו דבר. יחד עם זאת, איננו שופטים אדם מתוסכל בשעת צערו, ואנו מאחלים לג'קו בהצלחה בהמשך הדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם