דברים שרציתי לומר: יענקלה רוטבליט בראיון נדיר
אנחנו מכירים בעל פה את "באה מאהבה" ו"כמה טוב שבאת הביתה", אבל אף פעם לא הקשבנו באמת לאלבומים שהוציא בקולו, שבהם קונן, זעף, זעק, התריע והצליף בשער. עם עליית הסרט התיעודי "מילים בסרט/ יענקל'ה רוטבליט", שיוצג בפסטיבל חיפה, האיש שכתב את "שיר לשלום" מדבר על המלחמות הפרטיות שלו: בעברית שהידלדלה, בחברים שנאלמו, בקהל ששכח
קרני שמש אחרונות פוצעות את המרפסת של רוטבליט, טובלות בעציצי נענע ומרווה על מצע אבן ירושלמית. אידיליה, נוף ורגעים של שלווה. אבל בחוץ, כלומר שם למטה, במרכז, סוער. אל רצף מפעלים קורסים, מצטרף גם "מעריב" ועובדיו זועקים. הדי ההפגנה מגיעים עד לסמטה השקטה של רוטבליט וגורמים לו, כמה מפתיע, לצחוק. בעבר כתב ב"מעריב" רשימות מסע קצרות, מעודנות, בעברית ענוגה. חלק מטיולים שעשה עם אשתו המנוחה, אורנה ז"ל, בימי מחלתה. רוטבליט מעודכן בסיפור "מעריב" לפרטי פרטיו. "אני כבר סגרתי כמה עיתונים. תמסור ד"ש ליהונתן", הוא מבקש בשיחה מקדימה, ומתכוון לחבר הוותיק ובעל הטור בעיתון. "זה ממש נחמד", הוא פותח בהילוך ציני. "אם זה לא היה עיתון שנסגר, לא הייתי מדבר".
לא מאמין לך.
"נשבע לך. אני לא מתראיין. זה יהודל'ה והסרט שלו (יהודה ביטון, מפיק הסרט הדוקומנטרי על רוטבליט, א"ש). הוא סידר את זה. אתמול עוד אמרתי לו, 'בוא נבטל את זה, אין לי כוח לכל זה'. ומי יקרא את זה, אספנים?".
"מילים בסרט/יענקל'ה רוטבליט" הושלם סוף סוף ויוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה ביום שלישי הקרוב. העבודה עם כוכב הסרט קשה. רוטבליט סרבן. כל התעסקות, בטח בעצמו, דחויה, מאוסה בעיניו. "הסרט הזה משודר כי הם הצליחו לגמור אותו. הם עובדים עליו כבר שנים. זה נסחב ונסחב, בגללי. אני לא כל כך שיתפתי פעולה. לא רציתי את זה. לא יודע. מצד אחד לא אכפת לי שיעשו סרט, מצד שני, לא רציתי שיצלמו אותי פה, שיצלמו אותי שם. אני לא אוהב ראיונות. אני אוהב פרסום בלי חשיפה. כל פעם אני אומר 'די, אני לא מתראיין יותר'. ברוך השם העיתון שלך נסגר ואחריו אני מקווה שאני לא אתראיין יותר".
אני לא יכול עם השמחה לאיד הזו.
"לא שמחה לאיד, זה עצוב, אבל זה מה שקורה. נו, מה לעשות? תראה, הרבה דברים הולכים לאיבוד. אתה ראית, חיים חפר, גנבו לו את המדינה, עשו לו ככה, עשו לו אחרת. גם לי. זה דור שנגמר. החיים האלה, אתה מסתכל אחורה ואומר 'זה כל הסיפור? ערימת השטויות האלה, זה החיים שלי? מה, זה הכל?'. מה לעשות. אני כבר לא ילד. אני מסתכל ממרומי סף הקשישות שלי, כן? אני די בסדר, די צלול, אבל אתה יודע, כל החיים אתה עסוק ב'אני רוצה ואני צריך עכשיו והשגתי ועשיתי', אלה הרי שטויות. זו בדיחה. מה השגת? מה עשית? מה תיקח איתך?".
מה ניקח איתנו? ניקח את האיש שאסף וחיבר מילה למילה, וכתב את יפי פסקול קו התפר. התפר בין הדור ההוא, זה שגנבו לו את המדינה, דור תש"ח והמשלטים, לבין הדור הזה, דור שלישי פלוס סמארטפון ואפליקציה שמתעדת את הבולונז שאכלנו לצהריים. רוטבליט באמצע. תמיד היה שם. בהתחלה עם "שיר לשלום" ו"בלדה לעוזב קיבוץ", מכריז "אצלי הכל בסדר", משתעשע עם "לוח וגיר", מתגרה בחוזה וקורא לו "לך, ברח", ואחר כך מברך "כמה טוב שבאת הביתה, למה לא שלחת גלויה". רוטבליט, לפחות על הדף, רומנטיקן גדול. הוא אהב אותה כשהיה להם טוב, טוב עד גדותינו. אבל גם כשהיה רע, אהב אותה לא פחות. ואותה, זו קודם כל העברית.
חוץ מהלהיטים שהפיק ממנה, כתב חמישה אלבומים. לעצמו. קונן, זעף, זעק, התנבא, התריע. כמעט תמיד מחורז ומדויק, מעמיק אבל קריא, מתפתל עם המילה, אבל שומר על קו אחד, ישר, של אמת ועקביות. ההבדלים זועקים. בין להיטים אינספור, חלקם משועשעים, לבין הכתיבה האישית, מלאת הגצים. הרצל ב"בנימין זאב" ששרה רבקה מיכאלי, היה "יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה". שנים אחר כך, ב"מדינת היהודים, חלק ב"', בנימין זאב של רוטבליט "גילח את הזקן".
רוטבליט הוא אבן יסוד - עוד מטבע לשון משומש - שהתעקש להמשיך ולצעוק גם דרך המרזבים. כך למשל, כשקיבל לפני מספר שנים תואר עמית כבוד מבית הספר לקולנוע סם שפיגל. רוטבליט עלה וירה לכל עבר. "אני עומד נרגש/ אני עומד נפעם", הקריא את השיר "פלאפל
בגיל 67 רוטבליט ירד מהאנדרטה. כבר לא המילואימניק הפצוע, קטוע הרגל מקרבות אבו טור, משחרר העיר שהפך ציניקן ומצליף בשער. בתמורה לרגל שהעניק למדינה, קיבל את הזכות לצעוק ולצחוק. את חמשת האלבומים שהוציא, מ"כך שחררתי את ירושלים"ב-78', ועד ל"צומת עלעול" שהוציא לפני כשנתיים, לא שמעתם. בתקשורת תמיד קידמו, החמיאו, אבל אף פעם לא השמיעו באמת. שירים ארוכים, עמוסי טקסטים, מדוקלמים במין פשרה בין מאיר אריאל לדילן, עטופים בבלוז חמצמץ. רוטבליט, מצדו, התעקש להמשיך לדקלם.
"הקהל הרחב מכיר בעיקר את הלהיטים שכתבתי", הוא מסביר, "להיטים של כל מיני זמרים ידועים. עלא כיפאק. אנשים מוכשרים, זמרים נהדרים. הכל סבבה. אבל יש לי גם חומרים פחות מוכרים, מושתקים, מוחרמים. כל האלבומים האלה הם לרוב דעות שלי והתבוננות שלי על דברים שהם חברתיים-קיומיים. הם גם לא עושים חשבון לפורמט הפורמלי של שלוש דקות שיר. אם השיר רוצה שבע, הוא יקבל שבע. אם הוא רוצה ארבע וחצי הוא יקבל. לא אכפת לי שהכלל אומר שזה צריך להיות שלוש דקות. אלה חומרים שצורך הצעקה שלי הביא אותם לעולם. הם לא בהכרח מעניינים או יכולים לעניין אנשים אחרים שישירו אותם, בוודאי לא מבצעים שצריכים להזדהות עם הדברים שהם עושים, אז החומרים האלה מלכתחילה נועדו לי. כי מי ישיר 'כך שחררתי את ירושלים'?".
יכול להיות שבלי הלהיטים, גם את אלה לא היו שומעים בשום צורה?
"אני לא בטוח. אני חושב שזה מגיע מצד המתווכים לקהל. חברים הכי טובים שלי לא השמיעו ולא משמיעים את זה. בצורה מנומסת. מכובדת, 'וואללה, וואללה' וזהו. יוצא דיסק, משמיעים אותו, מזמינים להתארח באיזו תוכנית ואף אחד לא אומר 'אני אתעקש שישמעו את זה, אני חושב שזה חשוב'. לא קוטנר, לא דורי (בן-זאב, חברו של רוטבליט, א"ש), יו ניים איט. במשך שנים. אלה קודם כל המתווכים של הרדיו. מפחד. פחד על עצמם".
פחד ממה, שאנשים יחליפו תחנה?
"תשמע, אני חושב שהם פוחדים מעצמם. זו צנזורה עצמית. מפחדים שזה יכעיס. זה לא שהקהל לא ישמע, כן ישמע. את הבוסים זה יכעיס. פחדנות נטו. זו סיבה אחת. סיבה שנייה היא שגם אני לא ממש התעקשתי להיות ולהופיע. אתה יודע, אתה מופיע פה ושם ולאט לאט נצבר גוף של קהל שכן מתעניין בך. לא עשרות אלפים, אבל אולי כמה אלפים. וגם בגלל היחס שזה קיבל. אני אומר בסרט, 'זה בא בהתקפים'. היה לי התקף, אני עושה דיסק ואחר כך מטפלים בי, אני מקבל את הכדורים, מתנהג יפה, כותב שירים יפים וכולם מבסוטים".
אז עכשיו הוא מתנהג יפה. עובד על כמה שירים. אחד עם פוליקר שיצא לפני כמה ימים, "צעירים לעולם". "מוקדש לאלה שנלכדו בתל סאקי במלחמת יום כיפור. אחד מהם הוא דן אלמגור והוא השאיר שם עשרות חברים על התל. הוא ברח לארצות הברית, הצליח שם בענייני בנקאות, אבל התיק רדף אחריו כל הזמן. הוא הקים איזו עמותה, גייס כספים. אחרי יום כיפור יחנכו את האנדרטה שהוא הקים בתל סאקי בגולן. הוא ביקש שאכתוב שיר. וכתבתי שיר עם פוליקר".
הוא אוהב את אולפני ההקלטות, את ההתעסקות הטכנית. קצב, הגשה, עיבוד. "אני אוהב את העשייה הזאת. אבל שוב, יש פה עניין כלכלי שנכנס. בסופו של דבר, מה שאני עושה זה על חשבוני. אין פה חברת תקליטים מאחורי. מקסימום היא מוכנה להפיץ את זה תמורת העמלה. זה הרי לא ימכור באופן שיכסה את ההשקעות שלהם. אדם יוצר, לא יוצר לעצמו. אני יכול לנפח פה מגירות. אבל אני רוצה שהדברים ייצאו החוצה ויישמעו. כל פעם אתה מקווה שהם יישמעו מפני שעשית אותם כדי שישמעו אותם. אין להם קיום אחרת. בלי קורא, אין ספר. בלי שומע, אין שיר".
ואין נחמה באינספור להיטים שכן מושמעים?
"אני לא מחפש נחמה. הלהיטים האלה קיימים במרחב וגם הם פוחתים. זה דרך הטבע. את שירי תש"ח לא שומעים היום. רק ביום הזיכרון. השירים שלי הם בני 20-30 שנה. יש אנשים שזוכרים אותי ומכירים אותי ואוהבים את מה שעשיתי, ויש אנשים שלא יודעים על זה כלום. מעטים מהם יודעים על מה שהיה קודם. מעטים מזהים את השירים".
הוא עדיין כותב, אבל "בהתקפים". לא שגרה של מילוי דפים לפי מטר. "מאיר (אריאל) נניח, כתב וכתב וכתב כל יום, על כל דבר. יש שירים טובים, יש פחות. יש בנאליים וטמבלים, ויש יפהפיים ועמוקים ונהדרים. יונה וולך הייתה יכולה בתור לאוטובוס לכתוב שלושה שירים. אני כותב מדי פעם. לפעמים אני אומר 'בשביל מה לכתוב את זה, אתה הרי לא מאמין לעצמך, לא מאמין לז'אנר, לא מאמין למדיה'. מצד שני, זה פן חשוב ביצירה שלי בעיני, האלבומים האלה. זה צד פחות מוכר ואפילו מוכחש לפעמים. אתה כן רוצה שיכירו את זה. ואם לא, אז זו העדות שלי. זה מה שאני משאיר כאן. עברתי פה דברים, לא הכל היה דבש ושירי אהבה. היו גם דברים אחרים. זאת עדותי. לא רוצים? מה אני יכול לעשות. יש לי צורך לומר אותם, לשים דברים אחרים".
קול מתבזבז במדבר - זו התחושה שרוטבליט סוחב אחריו. אולי הריחוק מההשתכשכות הלחה בתעשייה המקומית וההתעקשות שלו על שקט תעשייתי, שמשאירים את רוטבליט עם טעם התעלמות מר. אלבום אחרי אלבום. המחשבות, אם כן, נודדות אל מעבר לים, ומיד מתפוגגות. "נולי עומר עזבה את הארץ או טוענת שהיא עוזבת או ווטאבר. עשתה כזה באזז בעיתונות, בפייסבוק, 'אני עוזבת. לא רואים אותי, לא שומעים אותי, לא לוקחים אותי, לא מעריכים אותי'. אולי גם אני הייתי צריך לעשות את זה. לנסוע לפריז. כי עובדה, לא שומעים. אתה עובד שנים, יוצר, עושה - ואני לא חושב שאני עושה דברים בטלים ומבוטלים, יש כאן איזה ערך - ואף אחד לא רוצה לשמוע. אם לא רוצים לשמוע, אני יכול, כמו נולי עומר, לנסוע לפריז וללמוד צרפתית".
אתה לא מתכוון לזה.
"מה אני אעשה שם? מי מחכה לי שם? לא מחכים לי פה, אז שם יחכו לי?! אולי לטיול, להתאוורר, לקחת מרחק כדי לכתוב ממנו, לנוח רגע מהמדחסה הזאת. הנה, ברוך השם, גלי צה"ל ויתרו על המבזק. זה הדבר הכי גדול שקרה פה. הם ויתרו על המבזק! זו הבשורה הכי גדולה השנה. אתה לא חייב שכל חצי שעה יטחנו לך את המוח בשטויות שמה להן ולחייך בכלל. בדיוק כמו האינטרנט ששופע אינפורמציה מיותרת. אני יושב ובוהה, הייתה תאונה עם שני פצועים קל ואחרי חצי שעה הם הגיעו לבית החולים. אז המבזקים בוטלו? וואללה. ברוך השם".
חשבת פעם ברצינות לעזוב?
"אם היה לי, אתה יודע, קשר אחר לעולם חוץ מהשפה, מהעברית, אולי הייתי עושה את זה. אם הייתי בעל מקצוע אחר, אולי זה היה קורה. אני אוהב את המקום הזה, אבל אם לא שומעים אותך אז אתה הולך למקום אחר. תראה, אני יליד הארץ, אני איש השפה העברית, זה מה שיש לי לעשות בעולם הזה. לדבר בעברית, לעשות בעברית, לכתוב בעברית. במקום אחר מה יש לי לעשות? אני רואה עכשיו, כולם שרים באנגלית. עם הפנים החוצה. רובם מוכרים לגויים סחורה משומשת שנקנתה מהם לפני 20 שנה. יש מעטים שיש להם איזה ערך, רובם עילגי שפה. אלה שגדלו בבית אנגלוסקסי, מילא. אחרים? לא יודע מאיפה, אבל כולם כותבים באנגלית. זאת אומרת שיש פה ויתור מלכתחילה על תרבות, על שפה. שפה! זה הדבר היחיד שמחזיק את הישראלים ביחד. יש על זה ויתור גמור. יש הבנה גמורה לכל מי שעוזב, הולך, נוטש, מעדיף לחיות במקום אחר, ליצור במקום אחר. אני לא מדבר על זה שזה די חסר סיכוי. גם הנינט הזאת. האנגלים מקריית גת והאנגלים משדרות. אבל לבריאות, אני לא יכול להתווכח.
"צעירים ממני אומרים, 'וואו, איך הפסדנו את שנות השישים, הביטלס והפרחים והאהבה וכל זה'. שמע, אני ממש צוחק מזה, אבל אני כבר לא צעיר, נכדים ועניינים, והילדים שלי בארץ. גדלים פה ומגדלים את הילדים שלהם פה וזה נפלא. בשביל זה אנחנו כאן. החברים שהיו אצלי אתמול, הילדים שלהם כבר לא פה. הם יישבו, יזדקנו, הביטוח הלאומי יזרוק עליהם מה שיזרוק עליהם והילדים ישתקעו בחוץ לארץ. יש לי שיר, 'פספורט אמריקאי' מהאלבום 'מדינת היהודים חלק א"'.
רוטבליט יורה את המילים. שומר על קצב, על חיוך ממזרי. 'יש לי פספורט אמריקאי, מה אתה חושב. היום החלפתי את הכתובת, מחר אני מחליף את השם. הגעתי תאמין לי, בלי מילה אנגלית. באתי בלי לדעת מה זה Thank you, מה זה Please. בן דוד של כהן לוי סידר לי איזה ג'וב, דפוק כמו היספאני לרגע לא חשבתי לעזוב. אבא כבר איננו ואמא בבית אבות, הכסף מתקתק להם כל חודש, הם לא עושים לי טובות'. זה השיר. אנשים עושים את זה. מוציאים פספורטים, קונים בית פה, אולי שם, לעת צרה. ומתארגנים. חברים נוסעים לאוסטרליה, לקנדה, לטימבוקטו. מכיוון שהם מאבדים את זה הם הולכים לקהילה של ישראלים לשעבר שמה שיקשור אותם שם זה הפטפוט בעברית ביניהם. עם הזמן יתמסמסו לתוך הכלום. אנשים הקימו מדינה ואם אין דור שרוצה להחזיק אותה ולשמור עליה או לא רואה בזה ערך חשוב, אז הוא מוותר והולך ונגמר הסיפור".
הסיפור של רוטבליט מתחיל בחיפה, כרמליה. יליד הארץ, בן להורים שעלו מפולין. האב פועל בניין, הבן נחלאווי. בן גרעין "שדמה" של השומר הצעיר. 1967 תפסה אותו כסטודנט ירושלמי. המלחמה קיבלה אותו כמילואימניק, מפקד מחלקה בגדוד 63 של חטיבת ירושלים. שם, "על השיבר בעין כרם", נפרד מרגל אחת ו-11 חברים. והצער, גם ככה גדול, גבר כשנודע שהייתה זו אש כוחותינו. "ידידותית" גם כן. מהמלחמה חזר אחרת. פצוע ומפוכח, אבל עדיין חולם.
את "שיר לשלום" כתב ב-69'. עצם הבקשה לשלום, באותה תקופה, כמוה כמרד. השיר נאסר להשמעה. "אנחנו עברנו לכתיבה בגוף ראשון יחיד", הוא מסביר. "זה 'עוזב קיבוץ', לא 'בונה קיבוץ'. אני באתי אחרי המלחמה לבית האמנים. כל הבוהמה הירושלמית הייתה שם. מתל אביב באו למסיבות, עניינים. לא היה מי שלא שמר לו ברזומה איזה שנתיים-שלוש ירושלמיות. בקיצור, יושבים עמוס קינן ודוד אפרתי בבית האמנים ושותים. שותים כבדים. אלה ישבו ושתו שם מ-48' אני פשוט הצטרפתי לשולחן. כי זה מה שנשאר אחרי המלחמה, וטירוף ופציעה והלם קרב. כל התיק הזה. לימים למדתי על אפרתי ועמוס קינן, שהיה הפרטנר שלו, שהם חיפשו אנגלים פה בשכונה. הם היו באמת יורים בקצינים אנגלים. זה מה שהם עשו אחרי בית ספר. וזה מה שעשה יורם קניוק בפלמ"ח, עם כל הצ'יזבטרון וההווי, הם חזרו הלומי קרבות והשאירו חברים בכל פינה. הם ירו בבני אדם והרגו. בגיל 16 עזבו בית ספר והקימו מדינה. קניוק, גורי - כל החבר'ה האלה רצו על ההרים, חברים שלהם קבורים שם בעשרות. הם היו הדור של המדינה".
אלא מה, רוטבליט הצטרף מאוחר מדי, ורק אחרי שנפרד מרגל. "באתי ב-67' כולם ניצחו ואני הפסדתי. להצטרף ולשתות עד אחרית הימים, זה מה שנשאר. עד אז גדלתי על השירים של חיים חפר, פזמונים וזה, הלהקות הצבאיות, ובעיקר התרנגולים, בצל ירוק, גשר הירקון. בבית החולים כבר שמעתי ביטלס. הגיע 'סרג'נט פפר' וכל הקונפליקט בין התרבות נגמר. תמיד אמרתי 'זה נהדר המוזיקה הזאת, אבל אנחנו פה, ישראלים'. זה בעצם גם הקו שבו המוזיקה הזו, הפוסט צרפתית, שירי הלהקות הצבאיות, התחלפה. אני סירבתי לעבוד עם להקות צבאיות. חוץ מב'שיר לשלום"'.
למה לא?
"זה נראה לי חלק ממנגנון התעמולה. זה בנה את הסיפור שברחתי ממנו".
ואחרי כל זה באת עם "שיר לשלום". סמל לאופטימיות, לחלום.
"כן. שמע, זה די תמים לעומת מה שקורה פה. כתבתי אותו מהמקום שהאמין שזה מה שאנחנו רוצים וזה מה שאפשר לעשות. אבל במקום לעשות את זה בשעתו, התחילו לחמוד את השטחים. היום המצב בלתי הפיך. שמע, הלם קרב הוא הלם קרב. אז אני את שלי קיבלתי ב-67'. יהונתן את שלו קיבל ב-73'. אחרים בשל"ג. מטורף, אתה יודע. כל כמה שנים עוד דור מאבד את תמימותו".
אחרי שסיים לשתות עם קינן ואפרתי ירד למאורה של אורי ואריק. שם, עם חבורת "לול", כתב לשמוליק קראוס, נעצר עם ג'וזי כץ על שימוש בחומרים ירוקים מדי, ובעיקר שחה בביבים. שחה, אבל לבסוף מאס במחנק, גם זה התרבותי, שבתל אביב. חזר ירושלימה. את "כך שחררתי את ירושלים", אלבומו הראשון, כתב ב-78'.
והיו גם אהבות גדולות. אחרי המלחמה ההיא נקשר לגורו רינה שני. הוא שינה את שמו, היא שינתה את שמה, שניהם חתכו לקליפורניה. בארץ שני לא התקבלה בחיבוק. לבסוף נפרדו. היא פנתה להודו, שם נפטרה מצהבת. הוא חזר לירושלים. אבל אהבת חייו ואם שלושת ילדיו הייתה אורנה זוהר. היא הגיעה אחרי נישואים ראשונים (לצייר ישראל זוהר) עם שני ילדים, קינן ועלמה, היום זמרת מוכשרת ומוצלחת. מנישואיהם של רוטבליט וזוהר נולדו התאומות אליה ואוריין, ובן הזקונים אדם. כולם, לעת עתה, כבר לא גרים בבית. התאומות נשואות, שני נכדים. "זה אחד מהם", הוא מצביע על המקרר ונוטל את הסלולרי. והנה השנייה עושה גלגול, הוא מתגאה. אחת הבנות הייתה רקדנית. עדיין? אני שואל. "הייתה", יורה רוטבליט. "זה הכל היסטוריה. כמו שאני הייתי פעם משהו, גם הן היו פעם משהו".
רוטבליט איש של קצה. בשנות הזעם והצחוק שבנעוריו הספיק לגור במזרח העיר, ללמוד ערבית שוטפת, להירשם לאוניברסיטת ביר זית ואף לנהל רומן עם פלסטינית. בשביל האיזון, שנים אחר כך, הגיעה גם יסמין. מתנחלת, אם לחמישה, שהייתה בת זוגו זמן רב. המשפחה, היא ולא אחר, מסמרה את רוטבליט למקום אחד, יציב, בוטח. בירושלים סיים לשחות בביבים. ב-86' הוציא עוד אלבום. "מכתבים מבית רביעי". גם הוא, כקודמו, התקבל בצוננים. העם, תנו לו לחם ושעשועים. אל תספרו לו על עצמו. אבל רוטבליט המשיך. מעולם לא נרתע. את חלקו הראשון של "מדינת היהודים" הוציא ב-2004 יחד עם חלקו השני, שיצא בהפרש של שנה, גער באריק שרון ותוכנית ההתנתקות שיזם. "תזיז את הבולדוזר, אריק, בוא נתחיל לעבוד", שר אז.
והנה, סמליות. מחבר "שיר לשלום", מתייצב לצד הימין, גוער באלה שזרקו את מתנחלי גוש קטיף לאנחות. רק חדי העין הבחינו. רוטבליט לא זז מטר. תמיד, את זעקתו של האדם הקטן, הנרמס, הוא זועק. הגבות, כך או כך, הורמו. "בתוך הפוליטרוקים של השמאל הפסדתי נקודות", הוא אומר. "לא עניין אותי. חברים נשארים חברים. את מי זה מעניין? אז היה מי שהרים גבה. אני לא חבר בשום מועדון שהשעו אותי ממנו. אנשים אמרו כל מיני דברים. אז אמרו".
עדיין מאמין בזה?
"במה שאמרתי באותו שיר? אני לא ניהלתי מאבק נגד ההתנתקות. אני ניהלתי מאבק נגד זריקה של אלפי אנשים, היחס האנושי שהם קיבלו, והשטח - לעשות ממנו שדה חרוש זה ברברי. קריאת המציאות היא מאוד בעייתית. אחד הדברים המדהימים בעניין הזה היה להיפגש עם הטוטאליות של הכוח, ושל החזקת השלטון מתוך אמונה שאני יודע מה צריך לעשות בכל זמן נתון. פעם ככה, פעם זה אחרת. זו אפסיות של האוכלוסייה. החייל שנשלח לקרב, מישהו החליט שהוא ילך. זה כאילו חברת כוח אדם. תתיישב פה היום ומחר לא צריך אותך, לך. בשביל זה כל אלה שחוזרים מהמלחמות יושבים ושותים את עצמם לדעת".
אתה מהר מאוד הפסקת לשתות את עצמך לדעת.
"כן, כן. חיים את החיים. אבל אתה יודע, זה אחד הדברים שהיו מדהימים בחיזיון הזה של ההתנתקות, האופן שבו מנהיג מחליט משהו. זה היה מאוד הרודיאני בעיני, הצייתנות. הרומאים אמרו 'עכשיו אנחנו נעשה' ואז עשו. בלי לבטים ובלי כלום. מאוד מוזר".
הוא כתב לשמוליק קראוס, לאריק איינשטיין, ליהודית רביץ, לפוליקר, לגידי גוב, לאושיק לוי, לדני בסן. אפילו לנינט. "אתה תמיד כותב את עצמך דרך אחרים", הוא אומר. "כשאתה כותב לאחרים, אתה יודע למי אתה כותב. אני מכיר את זה, אני מכיר את זאת. אני יודע שהיא תשיר דברים כאלה, וההוא לא יעלה על דעתו לומר מילים מהסוג הזה. לאו דווקא מהשקפות פוליטיות, אלא גם מעמדת יחיד, מאגו. אתן לך דוגמה. היה איזה זמר, זמר ידוע, מאסטרו כזה".
זה קשה.
"הוא ביקש שאני אכתוב לו שירים. שלחתי לו איזה שיר שלדעתי היה מקסים. אחת השורות בשיר הייתה 'נער הייתי וגם זקנתי'. הוא אמר לי 'אני לא יכול לשיר דברים כאלה. זקנתי?! אני?! בחיים לא! זה קורה לאחרים'. אז אתה יודע למי אתה כותב. אני יודע שלשמוליק קראוס אני לא אכתוב 'באתי אלייך וכרעתי על ברכי', אתה מבין? הוא לא ישיר דבר כזה. אבל זמר אחר ירשה לעצמו להתבטא בצורה כזו. אתה מכיר את מי שאתה כותב לו, אתה האישיות שלו".
אבל הנה, יהודה פוליקר שר "ואהבתי אותך והיה לנו טוב," לא "ואהבתי אותךָ".
"הוא שר את זה ככה, אבל היה שיר אחר שכתבתי לו והוא שאל אותי אם אכפת לי להחליף את הנקבה בזכר. את 'דברים שרציתי לומר' כתבתי לדני בסן. הוא שר את זה בשעתו במנגינה של יהודה, עיבוד של יזהר אשדות. לימים יהודה לקח את זה. תשמע, אני אף פעם לא חיפשתי את הפרונט. מאוד התאים לי מאחורי הקלעים, העשייה עם אנשים אחרים שהם טובים ממני. בשירה ונגינה. יהודית, יהודה, שלום, אריק, שמוליק. יש עליהם".
ספר לי על "אני שוכב לי על הגב".
"זילבר מתוק, אבל אסף אבידן (שביצע את השיר בערב הוקרה לרוטבליט בהיכל התרבות - א"ש), הוציא את כל הפרוורסיה של השיר הזה. זה גם עניין של תקופה. נניח כשאריק שר את 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה'' הוא היה בשנות השלושים שלו. בהופעות הוא היה אומר 'זה שיר של חרמנים מזדקנים'. היום, תוציא דבר כזה, יאמרו לך 'פדופיל'. שכח מזה. אז אפילו הפרוורטיות שיש ב'אני שוכב לי על הגב', אצל אריאל היה בה קצת תום. הוא עשה את זה בעדינות יחסית. בהופעה אסף שר את זה, וכבר לא מסתתרים, לא מסתירים. הכל בחוץ".
עדיין מתקשרים לבקש ממנו שירים, הוא אומר, אבל מסייג: "מעט. פחות ופחות. גם הדור הזה פוחת. אלה אנשים שעבדתי איתם והם כבר לא פעילים. אריק ושמוליק. אתה יודע. את שמוליק אתה זוכר כאליל והיום זה אדם זקן, מוכה וחבוט. כבר לא הפוסטר שהכרת. הנה, חיים חפר. הוא נהיה איש זקן וחולה. והנה עכשיו, הלך. את שמוליק, לצערי, אני פחות מבקר".
עם אריק איינשטיין אתה בקשר?
"הוא הפתיע אותי בטלפון לפני כמה זמן. מדי פעם ככה, טלפון. אתה יודע, אני גם הרבה בבית, פחות יוצא, פחות מתרועע, פחות יוצא לפתיחות, לסגירות, לא מעניין. סרט - לא סרט. לא שווה לנסוע לחיפה בשביל זה. הגיל עושה דברים".
כיהן כיו"ר אקו"ם, וגם זכה בפרס על מפעל חיים. כתב ב"הארץ" וב"חדשות" ואפילו הספיק לכתוב חצי ספר, לא לפני שהעלה אותו באש. "רוטבליט", כתב פעם אדם ברוך המנוח, "מזג את מי התהום שלנו (התרבות) ואת מי הביוב שלנו (הרחוב) למימייה ישראלית אחת אותנטית". אבל רוטבליט עקשן, לא אוהב פינות ליטוף ומדליות. גם לא ערבי מחווה.
אתה מסתייג מהופעות המחווה, מהסרט הדוקומנטרי. אין איזה מקום של גאווה, של "מגיע לי"?
"אני לא יודע אם מגיע לי. אני לא חושב. כשעשו את ערב המחווה שמחתי, כי זה כיף. חיים את הדברים, מוזיקה, אורקסטרה, חזרות, אנשים צעירים. להיות בתוך המוזיקה זה תענוג. אבל אני לא מתרפק על שום דבר. אני שומע שיר ישן שהוא יפה, אז הוא יפה עכשיו, לא מפני שהוא היה פעם או אני הייתי פעם. עושים משהו מחדש, זה יפה עכשיו, בזכות עצמו. אני באמת לא יודע מה מגיע לי. כשעושים לכבודי משהו זה נחמד אבל זה כולה ערב. אתה אומר לאנשים תודה וזהו, ויהי ערב ויהי בוקר, יום חדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם