הפנתר השחור: הישראלי שמסתובב עם מריה קארי וג'יי זי
איך הפך ליאור כהן, נצר למשפחת חלוצים ואנשי צבא, לאיש החזק בתעשיית ההיפ הופ בארצות הברית? ראיון בלעדי עם הישראלי שהביא לכם את ג'יי-זי, קניה ווסט, פאבליק אנמי, סנופ דוג, ראן די.אם.סי, ביסטי בויז ורד הוט צ'ילי פפרס. שנמשיך?
כשזה קרה, כהן היה בדרכו הבטוחה להיות פקיד בנק: ילד טוב לוס אנג'לס שהתחיל לעבוד בסניף האמריקאי של בנק לאומי. אבל המפגש ההוא, ועוד אחד שבא בעקבותיו (מיד), גדעו באבה את הקריירה המוניטרית והפכו את כהן לגליה מאור של תחום שונה בתכלית: יו"ר ומנכ"ל תאגיד הענק וורנר מיוזיק גרופ, אגדה בתחום המוזיקה בכלל והמוזיקה השחורה בפרט, שבין השאר גילה, טיפח, ניהל וקידם את ניל יאנג, אריק קלפטון, ראן די.אם.סי, ביסטי בויז, ג'יי-זי, קניה ווסט, אל.אל. קול ג'יי, פאבליק אנמי, ליונל ריצ'י, פאטי לה באל, גרין דיי, רוד סטיוארט, רד הוט צ'ילי פפרס, לד זפלין, מריה קארי, אלביס קוסטלו, מטאליקה ורבים אחרים.
אנחנו יושבים בחדר המוזיקה המרופד בכחול שבביתו באפר איסט סייד. בניין בן שש קומות של נוחות ומותרות. מעלית צמודה למדרגות שיש מעוקלות, מרתף מאובזר במשחקים לילדים, יצירות אמנות מקוריות. "כשהגעתי לניו יורק לפני 30 שנה הייתי תפרן גמור, הייתי מסתובב באזור הזה ומסתכל בעיניים כלות בבתים האלה, שליד הפארק, סקרן לדעת מי גר שם", אומר כהן, שני מטר של לבנבנות לא היפ-הופית בעליל. "שאלתי את עצמי איך בכלל אפשר לחיות בלוקסוס שכזה. ואת רואה, מתרגלים".
הרבה פרסי גראמי זרמו מאז בהדסון, אבל כהן לא שוכח את ההופעה המכוננת של חייו. "ראיתי מודעות צבעוניות מרוחות על הקירות בכל לוס אנג'לס, שהזמינו להופעה ומסיבה של 'אנקל ג'יימס ארמי'. הסתקרנתי, הלכתי, וזה היה אירוע מדהים, שפשוט הכניס לי את המוזיקה הזו לנשמה. להקשיב למוזיקה הזו בתוך קהל של 18 אלף נערים, כולם שחורים, מפחידים, אלוהים. הייתי אז בן 17-18, וזה ריתק וטלטל אותי.
"האירוע נערך בבניין ממשלתי. העירייה לא כל כך אהבה, בלשון המעטה, את ההתקהלות של כל כך הרבה שחורים במקום אחד, וקבעה מעין עוצר, שאסור להם להישאר שם אחרי 11 בלילה. אמרתי לעצמי, אם הם מביאים אמנים מניו יורק שגומרים את ההופעה שלהם ב-11 בלילה, למה שאני לא אשכור אותם להופעות אחרי 11? הם גם יקבלו פחות כסף, כי זו כבר הופעתם השנייה באותו לילה. רציתי להציג אותם בפני אוכלוסיית לוס אנג'לס הלבנה, המיינסטרים".
איך לילד בן 18 יש כסף לייבא להקות מניו יורק?
"לוויתי מהורי 700 דולר כדי שאוכל להביא אמן מניו יורק להופעה במועדון לילה, והראשונים שהחתמתי והבאתי היו ראן די.אם. סי. באותו לילה עשיתי קופה של 35 אלף דולר. כפול מהמשכורת השנתית שלי בבנק".
דווקא תקלה שהייתה לכהן עם ראן די.אם.סי פתחה לו דלת לקריירה מוזיקלית משגשגת. חבר ההרכב ג'וזף סימונס, שההופעה שארגן כהן הייתה הראשונה שלו בפני קהל לבן, נלחץ מהצעירים שקפצו אל הבמה, חשש שהם מתכוונים לפגוע בו, וסירב להמשיך להופיע לפני שיתייעץ עם אחיו, בניו יורק. האח - ראסל סימונס, גורו היפ-הופ וממייסדי הלייבל "דף ג'אם" - שכנע אותו להופיע ובהזדמנות זו גם הציע לכהן לבוא לניו יורק ולעבוד איתו בחברה החדשה שהקים. כהן התלבט. "אבא שלי הזהיר אותי מפני ההרפתקה הבלתי נודעת, שעלולה להיות מאכזבת או מסוכנת. אמא שלי, לעומתו, שגדלה כילדת פרחים היפית, עודדה אותי לנסות. מקסימום תחזור הנה ותישן אצלנו, אמרה".
החיבור בין ליאור לראסל היה מיידי. סימונס לא המציא את הראפ, אבל יותר מכל אחד אחר היה אחראי להפצתו ולהצלחתו. את המוזיקה שהחלה כמעט במחתרת, בהארלם ובברונקס, כמחאה חברתית אנטי ממסדית, ניתב סימונס אל המיינסטרים, והלייבל שהקים, "דף ג'אם רקורדס" יחד עם ריק רובין, הפיק מוזיקה שאף חברת תקליטים רצינית לא רצתה עד אז לגעת בה. "היפ-הופ
סימונס וכהן היו שותפים אפילו בחברת ההלבשה שהקים סימונס ("תרבות ההיפהופ כל כך חזקה, שאנחנו אפילו עושים עכשיו תחתונים", הוא נוהג לומר), אבל ההתחלה הייתה קשה. מבית מפנק בלוס אנג'לס עבר כהן לחדר מעופש במלון מט לנפול עם שותף, כשאיש אינו יודע מה יעלה בגורלו של הלייבל ושל ההיפ-הופ בכלל. "דף ג'אם הייתה אז בחיתוליה, היא נבנתה למעשה מחדר השינה, ושם עשינו את כל העבודה שנדרשה", נזכר כהן. "התפנית הייתה כשראן די.אם.סי היו בדרך לשדה התעופה לסיבוב הופעות באירופה. הסתבר שהמנהל שלהם, שאמור היה ללוות אותם, הסתבך בסמים ונעלם. היה לי דרכון ואמרתי לראסל שאני יכול לעשות את זה, ויצאתי איתם לדרך".
מסע ההופעות זכה להצלחה רבה, וכהן פתח דף חדש בקריירה שלו, הפעם כמנהל מסעי הופעות של להקות ברחבי העולם. עם הזמן, כשדף ג'אם החלה לקצור הצלחות וכהן החתים שורה נכבדת של אמנים בלייבל, מונה כהן לנשיא החברה והפך לשותפו של ראסל סימונס בכל עסקיו. בין השאר ניהל גם את הסיבוב של הביסטי בויז, "שהיה ממש כיף. אם כי בדרך כלל חיינו בתנאים קשים: טיסות זולות ובתי מלון גרועים, זולים ומגעילים".
את הרד הוט צ'ילי פפרס פגש לראשונה כשהיו ממש בראשית דרכם. "הייתי מארגן אז הופעות במועדון הסטארדאסט בלוס אנג'לס, שכרתי אותם להופעה אצלי במועדון והתיידדנו. לא החתמתי אותם אז, והרבה שנים לא היינו בקשר. כשהגעתי לוורנר התאחדנו מחדש. הם כבר היו חתומים שם כלהקה חשובה ומשמעותית, ועכשיו הם אמנים שלי. אני אוהב אותם מאוד, אותם ואת מה שהם מייצגים. אני אוהב את המוזיקה שלהם, אוהב אותם כבני אדם".
אתה נמצא בקשר חברי עם האמנים שאתה עובד איתם?
"את כולם אני ממש אוהב, ועם כולם הייתי חבר טוב. כשעברתי לוורנר, היו אמנים שנשארו שם, ביוניברסל, והיו גם כאלה שהעדיפו להצטרף אלי לוורנר, כי רצו להמשיך לעבוד איתי. כך, למשל, עשה ג'יי זי כשהסתיים החוזה שלו ביוניברסל. אנחנו חברים קרובים כל השנים הללו, גם עם המשפחות. עם מריה קארי, למשל, שהחתמתי בזמנו, אני לא עובד עכשיו, אבל אנחנו חברים. גם קניה ווסט שהחתמתי בדף ג'אם נשאר ביוניברסל, אבל אנחנו מאוד מחוברים וחברים קרובים, וכנ"ל עם ג'ון בון ג'ובי. אני אוהב אותו מאוד".
מה עם מדונה?
"אנחנו לא מיודדים עכשיו".
כצייד טאלנטים, מה אתה מחפש באמן?
"אני מאמין שכאשר כוכב-אמן עומד על הבמה, או נכנס לחדר - יש שינוי במולקולות בחדר. אני רוצה לשמוע אותו עוד. ועל זה אני שם את האצבע. אני בביזנס של סיכון. לצערי, הרבה מהאמנים שלי לא יצליחו. וכל יום אני מתעורר בבוקר בתקווה שאולי היום יהיה היום שבו אמצא ואגלה את האמן הנפלא, המיוחד הזה".
זה באמת מין רכיב קסם שנולדים איתו, או שמנהל טוב יכול גם לבנות כוכב?
"בתעשייה שלנו יש כאלה שמאמינים שהם יכולים לעשות נפלאות. הם יכולים לקחת אמן מוכשר, לשפץ ולהבריק אותו, לומר לו מה ללבוש ואיך לשיר - והוא יהיה לכוכב. אני לא חושב כך. אני לא חושב שצריך היה לומר לג'ניס ג'ופלין מה ללבוש, או איזה שיר לבחור, או איך לשיר. כל מה שהיו צריכים לעשות איתה זה לשמור אותה בחיים. וגם בזה הם עשו עבודה גרועה".
שואלים אותך לעתים קרובות מה ליהודי לבנבן ולמוזיקה שחורה כל כך?
"זה לא עניין של צבע העור. היפ הופ וראפ נשלטים על ידי שחורים, אבל זה העיסוק שלי, זה מה שאני אוהב. אני אוהב אנשים שמדברים במקום לשיר. בכלל, יהודים היו תמיד מעורבים בתרבות השחורה. בג'ז, בבלוז. אמא שלי בכלל טוענת שזה בגלל המטפלת שהייתה לי כשהייתי קטן, בחורה מג'מייקה בשם קתלין. אמי הייתה יוצאת לעבודה, והמטפלת השחורה שלי, שגרה איתי בחדרי, הייתה שרה לי תמיד שירים של שחורים".
כהן, המכונה בפי חבריו הראפרים "Little Israel", נולד בארצות הברית להורים ישראלים - זיוה, בת למשפחת חלוצים ותיקה, ואלישע, לוחם בחטיבת הראל ואחר כך סרן בצה"ל, שנסע ללמוד הנדסה באוניברסיטת ניו יורק לאחר שלא התקבל ללימודים בטכניון והחליט להישאר. בהמשך התגרשו, והאב לקח את שני בניו ארצה והפקיד אותם למשך שנתיים בבית משפחת אומנה במושב כפר חיים. "מה שמדהים אותי," מתוודה ליאור, "שגם היום, שנים אחרי, כשאני עובר ליד משק חקלאי, חווה - וזה יכול להיות בכל מקום בעולם - אני חוזר לחוויה הכפרית שלי מאז. מריח את הריחות, חש בטעמים, מרגיש שייך, יודע שכבר הייתי שם. כאילו לא עברו מאז כל כך הרבה שנים".
זמן קצר לאחר הפרידה הכירה זיוה את ד"ר פיליפ שולמן, פסיכיאטר ילדים קנדי, נישאה לו ועברה עמו ועם ילדיה לקנדה, ואחר לביתם הקבוע בלוס אנג'לס. שולמן אימץ את ליאור - לא בלי מאבק משפטי מצד האב הביולוגי - וליאור כהן הפך לליאור שולמן. "עברתי חיים די טראומטיים", הוא אומר. "הייתי ילד בעייתי. חסר ריכוז, היפראקטיבי, קופצני. אמא שלי מספרת על חרדות ושבקושי הייתי מסוגל להירדם במשך חודשים ארוכים. הייתי ממש בין הראשונים שקיבלו ריטלין, שרק אז יצא לשוק, אבי סיפק לי את המרשם".
לימים התגרשה אמו בשנית ונישאה לביל נאומן, בעלה הנוכחי למעלה מ-30 שנה. ליאור שולמן חזר לשמו המקורי, כהן. "בסוף התיכון בלוס אנג'לס רציתי ללמוד באוניברסיטת מיאמי מנהל עסקים וניהול פיננסי בינלאומי. זו אוניברסיטה יוקרתית ויקרה מאוד, ומצבנו הכלכלי אז לא כל כך אפשר לי להירשם. ואז עלה הרעיון שאכתוב לאבי הביולוגי, שכבר אז היה מיליונר כמהנדס תשתיות ועסקי נפט, שיממן לי את הלימודים. כתבתי לו והוא הסכים, אך העמיד שני תנאים. האחד - שאחזור לשאת את שמו, כהן. והשני - שהציונים יהיו גבוהים ביותר. אז זהו. קיימתי את שניהם, ואפילו סיימתי בהצטיינות. ובזה בערך הסתיימה מערכת היחסים שלנו".
אתה בקשר עם משפחתך בישראל?
"אני אוהב מאוד את כל המשפחה שלי בארץ, מארח אותם ומבקר אותם בכל הזדמנות. יש לי דרכון ישראלי, הורים ישראלים ואני בהחלט מרגיש ישראלי, אפילו שנולדתי בניו יורק".
אני מראיינת אותך באנגלית.
"אני מבין עברית, אבל לא מדבר. רק מילים בודדות. האמת היא שאמי דיברה איתי עברית, אך מכיוון שאבי פיליפ דיבר רק אנגלית ולא הבין מה שדיברנו, והיה חשוב לו להבין אותי, אז דיברנו רק אנגלית. אבל הייתה מוזיקה עברית בבית. האנגלית גם הייתה חשובה לי כי הייתי ילד שונה, עם שם שונה, מבטא שונה, והיה חשוב להורי שאסתגל יותר לחברה".
מה אתה יודע על המוזיקה בישראל?
"דבר ראשון, שיש קשר גדול בין ישראל ומוזיקה עכשווית, כי ברגע ששיר יוצא פה, הוא מגיע ארצה עוד לפני שהוא מגיע לברוקלין. ושיש שם קבוצה של אנשים טובים, יצירתיים. יש המון מוזיקאים טובים, כמו אביב גפן".
הוא גרוש ואב לשניים. כבר שנים ארוכות הוא חי בזוגיות עם טורי בירץ', גרושה ואם לשלושה, אחת מאושיות האופנה הנודעות של ניו יורק. הוא מרבה בנסיעות ליעדים בעולם שנמצאים בתחום אחריותו, ובזמנו הפנוי המועט משחק גולף ומטייל. "הייתי רוצה פחות מחויבויות, פחות חברים, פחות אירועים, פחות מהכל. ואינני יכול לעשות זאת".
בסוף שנות התשעים החליטו סימונס וכהן למכור את דף ג'אם ליוניברסל מיוזיק גרופ. סימונס פרש, ואילו כהן נשאר עם הבעלים החדשים של החברה, שהתרחבה בינתיים, הפכה לאיילנד דף ג'אם רקורדס והייתה לחברת התקליטים הגדולה ביותר למוזיקה שחורה. כהן גם פתח את הסניף האירופאי הראשון של החברה, בגרמניה.
ב-2004 קנה אדגר ברונפמן ג'וניור את תאגיד וורנר מיוזיק גרופ ב-26 מיליארד דולר. ברונפמן הציע לכהן להיות יד ימינו ולעמוד בראש חברות התקליטים הרבות של וורנר ברחבי העולם, ולאחר לבטים כהן הסכים. התנאים הקלו את ההחלטה: שכר שנתי של 6.5 מיליון דולר, עוד מיליון וחצי דולר במניות ובאופציות, 8.5 מיליון דולר במקרה של פיטורים (פיצוי דומה לזה הנהוג ב"מעריב" - עה"פ) וחברות בהנהלה. בשנה שעברה מכר ברונפמן את וורנר מיוזיק גרופ לאיש העסקים לן בלווטניק, הבעלים של "אקסס אינדסטריס" (והבעלים בארץ של כור), תמורת 3.3 מיליארד דולר. 87 חברות תקליטים שייכות לתאגיד וורנר. מגזין "פורצ'ן" בחר בה כ"אחת החברות הכי נערצות", ו"פאסט קומפני מגזין" בחר בה כ"אחת מ-50 החברות הכי חדשניות". וורנר גם הייתה החברה הראשונה שסטיב ג'ובס פנה אליה עם רעיון ה-iTunes - כהן, מצדו, מיישם שם את שיטת הניהול השנויה במחלוקת שלו, "360 מעלות".
"אתן לך דוגמה שתסביר היטב את העניין", הוא אומר. "תכירי את האמן החדש שלי, כריס. הוא מנגן בגיטרה ומעניין אותי. אני משקיע בהתפתחותו ובקריירה שלו, נותן לו כסף למחיה כדי שלא יצטרך למלצר, אלא ישקיע את רובו בנגינה ויתקדם. אני מציג אותו בפני מפיקים, עובד איתו עם כותבי שירים, עוזר לו להקים להקה. הוא מתקדם ונעשה אמן גדול. עכשיו הוא יכול להופיע, ואני לא רואה פרוטה מכל זה ומהשקעתי. למה אמן שגידלתי והשקעתי בו כל כך הרבה, יכול עכשיו למסחר את עצמו עם כובעים, וטי-שירטים, ונעליים ומה לא - ואני כבר לא בתמונה? בעיני אין בזה היגיון. לפני כמה דורות זה אכן היה כך: הקשר עם האמן היה 360 מעלות, כלומר סיבוב מלא של כל האספקטים של הפעילות שלו שמחוברים כולם אלינו. אבל עם השנים איבדנו את מערכת היחסים עם האמן, את הקשר האישי, היומיומי. אני מחזיר את הקשר הזה עם האמן. זה עובד כך כבר שבע שנים, ו-80 אחוז מכוכבי הרוק פועלים בשיטת 360. הביקורת נובעת מכך שדור שלם לא עשה זאת, וזו מעין שחייה נגד הזרם".
אם כבר נגענו בביקורת, אתה קורא ביקורת? היא חשובה לך?
"אני פתוח לביקורת. אני מזמין ומקבל הרבה עצות, הצעות, ביקורות, אבל בסופו של דבר אני צריך לקבל את ההחלטה ולקחת את האחריות. אני לא יכול להאשים איש, פרט לעצמי. באשר לביקורת רכילותית, פוגעת - היא נעלמת, מתפוגגת בקלות. כל יום אני מתעורר ויודע מי אני. אני מוקף באנשים שאוהבים אותי ויודעים מי אני. וזה אף פעם לא מוטל בספק".
איך וורנר מתמודדת עם ההורדות הלא חוקיות של מוזיקה באינטרנט?
"פיראטיות היא לא מוסרית. רעה. עם זאת, אנחנו גם מכירים בעובדה שהאינטרנט הוא מקור הפצה מאתגר ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מסתמכים על ההפצה הזו. תראי את החיוב שיש בכך: אני לא צריך לנסוע לחנות, אני לא צריך לשלוח סחורה לחנות, לא צריך לעקוב אחרי המשלוח, לאחסן, כדי לקבל תמורה. אני רואה גם את הצד החיובי, את האפשרויות הפנטסטיות, וחושב שצריך למצוא דרך יעילה ואפקטיבית כדי להגיע אל הלקוחות. ויש גם הורדות שעולות כסף. מצד שני, בעניין הפיראטיות, אין פתרון קסמים ואנחנו מתמודדים עם הבעיה בכל דרך אפשרית".
האם הדיסקים חלפו סופית מן העולם? תם עידן?
"אני מקווה מאוד שלא. הדיסק בהחלט בירידה, אך עדיין אהוב מאוד".
לסיום, הנה משחק אסוציאציות קצר: ראסל סימונס.
"גאון. מספר אחת. סקרן, איש שאני מעריץ ואוהב. נתן לי את ההתחלה שלי".
בון ג'ובי.
"אף אחד לא עובד על הבמה הגלובלית הזו יותר קשה מג'ון בון ג'ובי. אדם מאוד מאוד נחמד, טוב וצנוע, ותורם רבות לחברה".
ג'יי-זי.
"תמיד אמרתי שכשאני צריך אמן שהוא מוכשר באופן יוצא דופן, ונחמד, ופשוט, ועובד קשה, ומתחשב, ואינטליגנטי - זה הוא. הייתי מתחתן איתו, אבל הבעיה היא שהוא גבר".
מריה קארי.
"קול של מלאך".
קניה ווסט.
"אני חושב שהוא האיש הכי מוכשר שפגשתי אי פעם".
מדונה.
"אשת עסקים מצוינת".
ג'ניפר לופז.
"אני לא בטוח מי היא".
ליידי גאגא.
"נחכה ונראה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם