כשבאו לקחת אותה מהעננים: מה פשר ריבוי הפרויקטים שעוסקים ביונה וולך?
מאין צץ גל היצירות החדשות בנושא יונה וולך, והאם עניינן הוא שירתה או דמותה עתירת הסקס, הסמים והרוקנ'רול? לא משנה מה התשובה, בכל מקרה היא היתה נהנית מזה, אומרים מכריה
בביוגרפיה "יונה וולך" מאת יגאל סרנה, שיצאה בהוצאה מחודשת בהוצאת כתר, מתוארת שיחתן של וולך, אז עדיין סטודנטית אנונימית ממכון אבני, וידידתה גילה, בת זוגו דאז של המשורר מקסים גילן, בחצר הבית בקריית אונו. וולך, שזמן קצר קודם בחרה לקטוע היריון לא מתוכנן בפעם השנייה, הודיעה שגם בעתיד אין בכוונתה להשתחל לתבנית המסורתית של בעל-משפחה-ילדים, וגילה שאלה: "אילו שלוש משאלות היית מבקשת עכשיו?". וולך, לפי סרנה, השיבה: "תהילה, תהילה, תהילה".
בסוף השבוע האחרון מלאו 27 שנים למותה של וולך, ודומה שמניית התהילה שלה מעולם לא היתה גבוהה כל כך. "שבעת הסלילים של יונה וולך," האוטוביוגרפיה המוסרטת של יאיר קדר, ממלאת את הסינמטקים וצברה כבר יותר מ-100 הקרנות; הצגת היחיד "ציפור אש" שמביימת בלהה מס רצה בהצלחה בתיאטרון תמונע; ועל האש נמצאים גם פרויקט טלוויזיוני דוקו-עלילתי של חגי לוי ("בטיפול") וסרט עלילתי של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי"). בטווח הרחוק יותר אמור לצאת סרטו של השחקן והתסריטאי עמית גור ("חקירה פנימית", "קצרים"), שבמרכזו דמות של במאית הניגשת לראיין את וולך כשזו גוססת מסרטן, ונשאבת לתוך עולמה. הסרט קיבל תקציב לפיתוח מהקרן לקולנוע וכעת מצוי גור בשלב עיבוד התסריט.
מעמדה הקאנוני ממש של וולך מבוצר, והעיסוק בה בשדה המחקרי והאקדמי רוחש כל העת. גם חדירתה לתרבות הפופולרית אינה עניין חדש. אלבומים כמו "בציר טוב" (אילן וירצברג ושמעון גלבץ) ו"אתה חברה שלי" (ערן צור) שמבוססים על שיריה עוררו עניין רב כבר בשנות השמונים והתשעים, ולשיריה המולחנים יש נוכחות מסיבית בפלייליסט הישראלי ("שלח לי שקט", "אדם צובר זיכרונות", "אני שוב מתאהב" - רשימה חלקית מאוד). אלא שלאחרונה מוסט המבט מן המאגרים הפואטיים אל וולך עצמה. זה לא שעד כה אישיותה היתה מחוץ לדיון, להפך. הדיכאון, האשפוזים והאל.אס.די היו נוכחים שם כל העת, אלא שאזכורם המשוכפל טווה סביב דמותה קרום עבה ובלתי חדיר של אקזוטיקה ומסתורין. לפיכך, בעיסוק הנוכחי בוולך ניכר מאמץ להעניק ממשות מורכבת ועגולה יותר לדמותה. בראיון שהעניק לקראת צאת סרטו טען קדר ש"בהנצחה של וולך יש (...) מבט הטרוסקסואלי קצת מבזה, חוגג על איזו מופקרות. לא רציתי להישאר במבט הזה. ניסיתי לחשוב איך לא לספק עוד מבט חיצוני של חברים מספרים על המופרעות של האישה המדהימה הזאת".
את העיסוק המוגבר בוולך לאחרונה תופס קדר כעניין מקרי או לכל היותר קארמטי. "זה מעניין לראות כיצד יוצר גדול חוזר למרכז הבמה ללא יד מכוונת", הוא אומר ל"ז'ורנל", "אני רציתי לעשות את הסרט על יונה וולך 20 שנה. התסריט של ניר ברגמן חיכה שש שנים בקרנות. חגי לוי כבר כמה שנים ממתין למימון הסדרה שלו, וכל זה מתלכד בשנה אחת. אז יש פה כמה תהליכים שפשוט הבשילו יחד".
ובכל זאת, ייתכן שהתהליכים האלה הבשילו יחד כי ממרחק הזמן ניתן לגבש פרספקטיבה מרעננת יותר על דמותה?
"יונה וולך מעולם לא הפסיקה לעניין את התרבות. כלומר את המעגלים של קוראי ואוהבי השירה, של אלה שנמשכים ללבן של השפה והתרבות. תמיד היו 'נערות יונה וולך' שמחליטות לחצות את שנות ה-20 ומשהו שלהן כמוה, ואנשים שהשירה שלה ממשיכה לדבר אליהם. אני חושב שהשינוי הוא רק בערכים. זה דומה ללאה גולדברג. בכל עשור גולדברג שבה למרכז הבמה בדמות אחרת, כמו זיקית. הדמות הנוכחית שלה היא של אישה עצמאית, שעשתה קריירה מזהירה, שחיה לבד בברלין, מופת מודרניסטי ופמיניסטי. בנוגע לוולך, לא ברור מיהי וולך החדשה. ברור שהיא מאוד מסקרנת ושמתחיל עם הדמות שלה פלירט חדש. איזו דמות שלה תעלה מתוך זה? עוד לא ברור. צריך לחכות לסרטים.
"מתוך הסרט שלי עולה דמות שהבולטות המינית שלה היא פחות ממה שהיתה בחייה ואחרי מותה. בשנות השמונים יונה היתה סקנדל מהלך בזכות הדיבור המיני שלה. אז עכשיו זה פחות
הסדרה הדוקומנטרית של חגי לוי צפויה להיקרא "המקוללים" והיא מיועדת לשידור בהוט. הרעיון מאחוריה הוא להקדיש כל פרק לגיבור תרבות ישראלי שמת באורח טרגי או בטרם עת. "זה לא דוקומנטרי רגיל", סיפר לוי ל"מעריב" במסגרת כתבה שעסקה בסופר פנחס שדה, אחד ה"מקוללים" בסדרה, "רציתי ליצור מעין ראיונות פיקטיביים, משוחזרים, עם האנשים האלה, על בסיס ראיונות שהם נתנו בחייהם. יש דמות מסוימת שמראיינת את כולם". על הפרק שיוקדש לוולך הוא מעדיף כרגע לא להרחיב. "אצלנו מדובר בפרק אחד מתוך מכלול", אמר ל"ז'ורנל", "התחלתי לעבוד על זה לפני שידעתי שפרויקטים אחרים קורים במקביל".
הסרט של ברגמן שונה מאחרים במובן זה שהוא אמור להתמקד באפיזודה אחת מחייה של וולך. ברגמן והתסריטאית דיתה גרי בחרו להתמקד בוולך בגיל 18-21, השנים שבהן עשתה את צעדיה הראשונים כמשוררת ופרצה לתודעה. השלד של ההתרחשויות מתבסס על הביוגרפיה של סרנה. "היה לי חשוב שזה לא יהיה מפוזר או שטחי כך שהיה ברור שאני בוחרת בנתח מאוד מסוים בחיים שלה ולכן בתסריט שלנו אין, למשל, התייחסות לסרטן שלה", מספרת גרי, שהחלה לעסוק בתסריט כבר לפני כעשור, "למזלי הגדול, חייתי בחו"ל בתקופה שהיא היתה בסוף חייה ורונית ויס-ברקוביץ' ודליה קרפל (עיתונאיות דאז בעיתון "חדשות") תיעדו כל מילה שלה, כך שיכולתי לגשת לנושא מעמדה נקייה. העדפתי להתמקד בתקופה המעצבת שלה, שבה היא היתה צועדת בדיזנגוף ועם הכוח שלה, למרות שבבתי הקפה שם ישבו 'אריות', היא היתה קורעת את הרחוב כמו ים סוף. פתאום התגלה כמה כוח יש בה".
איך את מסבירה את זה שדווקא עכשיו העבודה על הסרט צוברת תאוצה, ובמקביל לפרויקטים נוספים?
"תמיד אצל יוצרים נדרשת תקופה של הבשלה. אי אפשר לעסוק באדם מיד לאחר מותו, צריך פרספקטיבה רחבה יותר ועכשיו הגיע הזמן. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם העיסוק הקולנועי בשואה לא התחיל רגע אחרי שהיא התחוללה. בנוגע לוולך, ההתעסקות בה כמשוררת אולי טיפה מוגזמת. היו משוררות לא פחות טובות ממנה, ולכן זה אולי קצת לא הוגן כלפי דליה רביקוביץ', רחל חלפי ודומותיהן. אבל יונה היתה כוכב הרוק הראשון של השירה ולכן מתעסקים בה המון".
"היה ליונה וולך ממד של כוכבות", מודה קדר, "הכריזמה, האהבה לאור הזרקורים, האקסהיביציוניזם. אז היא בהחלט מין סלב מוקדם כזה. האם היא סלב עכשווי? את זה צריך לראות אחרי הסרטים הבאים. אני מחכה בכיליון עיניים לסוג השפה שבה ישתמשו בתוכניות הבוקר ובמדורי הרכילות כדי לדבר עליה. היא, בכל מקרה, היתה אוהבת את זה מאוד".
בתאריך 11.10 יקיים קדר אירוע נוסף במסגרת "פסטיבל וולך" הספונטני. סרטו יוקרן בבית ביאליק בתל אביב, ובמעמד זה ייחשפו שירים של וולך שטרם ראו אור. האוצר הבלום נערך על ידי הלית ישורון וכונס בספר חדש, שיכלול גם מבחר ממיטב שיריה של וולך. באירוע יקריאו את השירים בין השאר ליסה פרץ, שלומציון קינן, יעל אבקסיס ופנינה רוזנבלום, שראיינה את וולך לעיתון "לאשה" בשנת 1984.
התסריט שמפתח גור אמור לקחת צעד אחורה מהעיסוק הביוגרפי האינטנסיבי בוולך ולהשתמש בה יותר כפיגורה סמלית. "בגדול, הסיפור הוא על כתבת בערוץ הראשון שנשלחת לראיין את וולך ומוצאת את עצמה שוקעת לתוך העולם שלה", מספר גור. "היא עוזבת את המשפחה שלה וכל ההוויה שלה מתחילה ונגמרת ביונה. גם היא רוצה לראות בעצמה בן אדם יוצר, כזה שהולך עד הסוף, אבל באמצעות יונה היא מבינה שבעצם אין לה את זה. זה עוסק בהבדל בין להיות גאון טוטאלי לבין להיות שאר העולם, אנשים בינוניים שלא בטוח יזכו להכרה".
לגור גם יש הסבר אלטרנטיבי לפשר הרצון לפענח מחדש את וולך. "כל מה שנמצא היום בסילבוסים של לימודי מגדר, יונה יישמה מעצם היותה היא כבר בשנות השישים. בהרבה מובנים היא חוותה את עצמה כגבר וברובד המיני היא אימצה את הנרטיב של הכובש. מהשירים שלה עברה לעתים תחושה של אישה כלואה בגוף של גבר, או להפך. בזמנה לא הבינו אותה, אבל היום הנזילות המגדרית הזאת כבר לא כזאת קיצונית. יש כלים להתמודד עם יונה ופתאום היא נעשית ברורה יותר, פחות הזויה ומטורפת".
הלית ישורון, שעל בסיס הראיון המוקלט שקיימה עם וולך בשנת 1984 נוצר הסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך", לא חושבת שהרנסנס של וולך מתרחש מהסיבות הנכונות בהכרח: "משורר גדול לא מתגלה פעם אחת, אלא פעם אחר פעם, בדורות הבאים אחריו, אם זכה ושרד את הזמן", היא אומרת, "בעניין יונה, אני לא בטוחה שהגל הגדול הזה מתעניין בשירתה אלא יותר בדמותה, ביונה של סקס, סמים ומסתורין. בינתיים לא זכיתי לשמוע פרספקטיבה חדשה על שירתה אלא מיתוס שיסודותיו איתנים: שיגעון, מחלה ומוות של אישה צעירה ונדירה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם