וומן אין לאב: ברברה סטרייסנד לא מתכוונת לעצור בקרוב
ברברה סטרייסנד לא מפסיקה ליזום ולעשות גם בגיל 70. יש לה דיסק חדש ושני סרטים בדרך. אבני דרך בקריירה האמנותית המפוארת של אחת הדמויות היותר מצליחות בהיסטוריה של התרבות הפופולרית
מיד אחרי צאת האלבום, בכריסמס, עתידה לצאת קומדיה חדשה בכיכובה ובהפקתה. בסרט, שנקרא The Guilt Trip, היא מגלמת את אמו של סת' רוגן, איתו היא יוצאת לרוד טריפ ברחבי אמריקה. ואחרי זה היא מתפנה לעבוד על אדפטציה קולנועית חדשה למיוזיקל הנושן "ג'יפסי", בו היא תככב.
באפריל האחרון חגגה האייקון הנשי מספר 1 בבידור האמריקאי יום הולדת 70, ונכון לעכשיו היא עסוקה מתמיד, ולא נראה שהיא מתכוונת להאט בקרוב את הקצב. ומבחינתנו, האלבום והסרטים החדשים שלה הם הזדמנות מצוינת לחגוג חמישה עשורי קריירה מלאיי סטייל. אין ספק שהקריירה שלה היא אחת הארוכות, הפוריות והמצליחות ביותר בהיסטוריה של התרבות הפופולרית, אבל אסור לשכוח שהיא התחילה מוקדם מאוד.
סטרייסנד סללה את דרכה אל לב הקהל עוד כטינאייג'רית, בתור זמרת במועדוני לילה, שמרבית קהלם היה גייז, מה שהיווה את אבני היסוד להפיכתה לגיי אייקון. באותה תקופה היא גם עשתה את השינוי המוזר והבלתי מורגש בשמה, כשקיצרה אותו מ-Barbara הסטנדרטי ל-Barbra המשונה. הרציונל הרשמי מאחורי המהלך היה שהיא לא אהבה את שמה המולד, אבל גם לא באמת רצתה לשנות אותו, ולהמציא לעצמה שם במה הרגיש לה כמו להתחזות למישהי שהיא לא. כמו לנתח את האף, למשל.
אחרי שהשתתפה בכמה הצגות אוף-אוף-ברודוויי ההופעה הראשונה הממשית שלה כזמרת הייתה ב-1960, אז הופיעה במועדון גייז בשם The Lion בגרינץ' ווילג'. משם המשיכה להופיע בעוד מועדונים בניו יורק ואחר כך גם מחוצה לה. ההופעה הטלוויזיונית הראשונה שלה הייתה ב"טונייט שואו" ב-1961. אחר כך הפכה למשתתפת כמעט קבועה בתוכנית האירוח PM East/PM West, ובגיל 19 הופיעה לראשונה בברודוויי, בתפקיד לא גדול במיוזיקל I Can Get It for You Wholesale, המתרחש באזור ייצור הבגדים של ניו יורק בתקופת השפל הגדול.
כעבור שנה היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה, The Barbra Streisand Album, שהכיל בעיקר
באותה שנה התחתנה עם השחקן אליוט גולד, ממנו התגרשה בתחילת שנות ה-70, וב-66' נולד להם בן, בשם ג'ייסון. אחרי הצלחת אלבום הבכורה שלה הוזמנה כל יום שני וחמישי לפטפט עם המנחה החדש של ה"טונייט שואו", ג'וני קרסון. אך הפריצה הבאמת גדולה שלה הגיעה ב-64', כשלוהקה לתפקיד הראשי במיוזיקל "מצחיקונת", שבו נכנסה לנעליה של פאני ברייס המנוחה - שחקנית קולנוע, תיאטרון, קומיקאית וזמרת יהודייה-אמריקנית, שהייתה כוכבת קומית ענקית בשנות ה-20 וה-30. המיוזיקל הוליד שניים מהלהיטים הגדולים והמזוהים איתה ביותר - People ו-Don’t Rain On My Parade - והנחית אותה על השער של המגזין "טיים".
כעבור ארבע שנים זכה המיוזיקל לעיבוד קולנועי, עליו זכתה סטרייסנד בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר (בתיקו חסר תקדים עם קתרין הפבורן). הכוכבת העולה הדהימה את העולם כשעלתה לקבל את פסלון האוסקר במעין פיג'מה מאריג שחור מבריק ושקוף לחלוטין, בגזרת פדלפון קיצונית, שעיצב עבורה מעצב העל ארנולד סקאזי, שהיה בזמנו הפייבוריט של הגברות הראשונות של אמריקה. עד היום הבגד השערורייתי שאותו לבשה בטקס האוסקר של 69' מככב בכל רשימת בגדי האוסקר הבולטים ביותר, לצד שמלת הברבור של ביורק.
במקביל להפיכתה לכוכבת היא נהייתה גם אייקון אופנה. היא התחילה כנערת הסיקסטיז האולטימטיבית, עם שיער מנופח, אייליינר שחור בולט וכובע בסגנון "בייקר בוי". את הספיישל הטלוויזיוני הראשון שלה מ-65', My Name is Barbra, היא פתחה בשמלת המלח הארוכה המפורסמת שלה, אותה היא עיצבה בעצמה. היא מכרה את השמלה הכחולה, העשויה צמר ומשי, שסרט אדום גדול בקדמתה, במכירה פומבית ב-2004, שכל הכנסותיה הלכו לקרן הצדקה שלה, התומכת במטרות כמו זכויות אדם, זכויות נשים ופירוק מנשק גרעיני. השמלה בעלת הצבעוניות העזה נמכרה ב-12,750 דולר. והמדהים הוא שבמקור אמריקה ראתה אותה בכלל בשחור/לבן, וגם כך היא הייתה מרשימה לא פחות.
באותה מכירה פומבית היא מכרה יותר מ-400 פריטים מהקריירה שלה, ובהם כמובן גם אאוטפיטים רבים, כמו שמלה שהיא עיצבה בעצמה ממפת שולחן משובצת, אותה לבשה ב-63' כשחיממה הופעה של מלך הסווינג, בני גודמן. אחד הפריטים הנחשקים והיקרים ביותר במכירה הפומבית הייתה חולצת המלח שלה (המפורסמת לא פחות משמלת המלח), שגם אותה היא עיצבה בעצמה ולבשה כשהתארחה בתוכנית הטלוויזיה של ג'ודי גרלנד ב-1963. החולצה, שנלבשה בדואט הטלוויזיוני המפורסם ביותר אי פעם, נמכרה בלא פחות מ-28,000 אלף דולר, ואגב את אותה חולצה לובשת גם בובת הברבי שלה שיצאה כעבור שנים.
בשנות ה-70 ניסתה סטרייסנד, שהתפרסמה בתור זמרת של סטנדרטים קברטיים ולהיטים ממיוזיקלס, להתחיל להקליט חומרים עכשוויים יותר. היא כמובן לחלוטין לא התאימה לרוק, אז היא המציאה את עצמה מחדש בתור כוכבת פופ. במהלך הסבנטיז היו לה לא מעט להיטי מצעדים, כמו גם דואטים מוצלחים עם דונה סאמר וניל דיאמונד, כשהיא חוגגת את הסטטוס שלה ככוכבת פופ בשיא הגלאמור, עם שמלות ארוכות בסגנון יוון העתיקה ומעילי פרווה מפוארים.
מבחינה קולנועית היא פתחה את שנות ה-70 בסרט "ביום בהיר אפשר לראות לנצח", בבימויו של וינסנט מינלי, בו כיכבה לצד איב מונטאן. הסרט לא היה הצלחה קופתית, אבל מבחינת התלבושות הוא היה גן עדן. דמותה הנוירוטית בסרט עוברת היפנוזה אצל פסיכיאטר כדי להפסיק לעשן, ותחת היפנוזה היא חוזרת לגלגול קודם שלה, באנגליה במאה ה-19. את התלבושות של דמותה בהווה עיצב ארנולד סקאזי, מי שהיה אחראי לפיג'מה השקופה שלה מטקס האוסקר, ואילו את השמלות התקופתיות המרהיבות של תחילת המאה ה-19 עיצב ססיל ביטון הבריטי, שזכה בשני אוסקרים על התלבושות שעיצב ל"ג'יג'י" ול"גברתי הנאווה".
באותה שנה היא כיכבה גם בקומדיה הרומנטית "הינשוף והחתלתולה", המבוססת על מחזה, בו גילמה שחקנית, דוגמנית וזונה במשרה חלקית המתאהבת באינטלקטואל ביישן (ג'ורג' סיגל). לסרט הזה היא הצטלמה בהלבשה תחתונה סקסית, כשאי אפשר לשכוח את הבייבידול השחור שכף יד ורודה תפורה על כל ציץ.
אחרי שני הסרטים האלה כיכבה בכמה קומדיות, אך הצליחה לבסוף לעשות את הקרוסאובר המיוחל לעולם הדרמה. הסרט הכי מדובר שלה בשנות ה-70 היה הדרמה "כך היינו" - שובר קופות משנת 1973 בבימויו של סידני פולאק. הסרט עוקב אחרי סיפור אהבתם של יהודייה מרקסיסטית (סטרייסנד) וסופר פרוטסטנטי אמיד וחתיך (רוברט רדפורד) בתקופה שבין שנות ה-30 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. סטרייסנד אפילו זכתה במועמדות לאוסקר על התפקיד הדרמטי, אבל הפסידה לגלנדה ג'קסון על תפקידה ב-A Touch of Class.
ב-76' היא זכתה באוסקר השני שלה, אבל הפעם לא על משחק אלא על שירה Evergreen מהסרט "כוכב נולד", בו היא כיכבה לצד אחד החתיכים הגדולים של הוליווד בתקופתו, קריס קריסטופרסון, כשהיא מגלמת זמרת בעלייה והוא מגלם כוכב רוק בדעיכה. בסרט היא נטשה את הקארה המוכר שלה לטובת פרמננט אופנתי, כשהתלתלים שלה מייצרים מעין אפרו אשכנזי מסביב לראשה.
ב-1980 היא הוציאה את אחד הלהיטים הכי גדולים שלה, Woman in Love, שכתבו לה בארי ורובין גיב מהבי.ג'יז. ההישג של השיר היה שסטרייסנד מחזיקה בו את המילה All באותו תו במשך עשר שניות. היא אף החזיקה בשיא על התו הארוך ביותר המוחזק בלהיט שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, עד שוויטני יוסטון שברה לה את השיא בביצוע שלה ל-I Will Always Love You של דולי פרטון.
אך היא לא מסוג הנשים שיסתפקו באוסקרים, להיטי מצעדים ותווים ארוכים. ככל שהקריירה שלה התקדמה היא השתלטה על יותר ויותר תחומי עשייה. את סרטה הענק מ-83' - מופת הקיטש נטול הרחמים "ינטל" - היא הפיקה וביימה. היא גם הייתה בין כותבי התסריט, המבוסס על סיפור של יצחק בשביס זינגר, וכמובן כיכבה בתפקיד בת הרב, שחיה בשטעטל פולני בתחילת המאה ה-20, וכשאביה נפטר היא מסתפרת קצר ומתחזה לבן על מנת ללמוד בישיבה.
את שנות ה-90 היא פתחה עם הדרמה הרומנטית "נסיך הגאות והשפל" - הפרויקט הקולנועי הגרנדיוזי הראשון שלה מאז "ינטל". גם אותו היא ביימה והפיקה, והיא כיכבה בו לצד ניק נולטה. הסרט סיפר את סיפור האהבה של פסיכיאטרית ניו יורקית עם האח התאום של אחת המטופלות שלה, שבא להיפגש איתה אחרי עוד ניסיון התאבדות של אחותו. פרט טריוויה מעניין הוא שבנה האמיתי של סטרייסנד, ג'ייסון, גילם את בנה גם בסרט.
את הניינטיז הקדישה סטרייסנד לא רק לקולנוע, אלא גם לפוליטיקה - אירועי ההתרמה שלה עזרו לביל קלינטון להיכנס לבית הלבן - וב-93' היא חזרה להופיע, אחרי הפסקה של 27 שנה, שנבעה, כרגיל, מפחד במה. החזרה שלה לבמות הייתה אירוע ענקי, שהמגזין "טיים" הכתיר בתור "האירוע המוזיקלי של העשור". סיבוב הופעות הקמבק שלה היה הצלחה אדירה, גרף שפע של פרסים, שבר שיאי מכירות וגם שיאי רייטינג בשידור ההופעה החיה ברשת HBO.
ב-97' הוציאה אלבום בשם Higher Ground, שכלל דואט עם סלין דיון ונכנס היישר למקום הראשון במצעד הפופ. כעבור שנה התחתנה בשנית, הפעם עם השחקן/מפיק/במאי ג'יימס ברולין (אביו של השחקן ג'וש ברולין). החתונה המצומצמת התקיימה באחוזה של הכלה בת ה-56, שלבשה שמלה לבנה מעוטרת חרוזי קריסטל שעיצבה החברה הכי טובה שלה, המעצבת דונה קארן. קארן אמרה בזמנו שמאוד ריגש אותה לעצב שמלת כלה לחברתה הקרובה ביותר, שהיא כמו אחות בשבילה, ושבפועל סטרייסנד - שתמיד יודעת בדיוק מה היא רוצה כשזה מגיע לאופנה ומחזיקה בלא מעט ניסיון בעיצוב תלבושות - עיצבה את השמלה, ואילו היא רק תפרה אותה.
את המילניום היא סגרה בהופעה בלאס וגאס, בליל הסילבסטר, שהפכה להופעה הרווחית ביותר בהיסטוריה של העיר. בספטמבר 2000 הודיעה שהיא פורשת מהופעות חיות, אך כמובן חזרה לבמות כעבור כמה שנים. ב-2004 עשתה קאמבק קולנועי - אחרי שמונה שנות היעדרות - בקומדיה "פגוש את הפוקרס", לצד בן סטילר, דסטין הופמן ורוברט דה נירו. היא חזרה גם לסרט הבא בסדרה, "פגוש את הפוקרס הקטנים", כשבשניהם היא מגלמת את האם היהודייה האמריקאית הטיפוסית. את הטייפ-קאסט החדש שדבק בה היא עתידה לשחזר כאמור גם בסרטה החדש לצדו של סת' רוגן. אך לאחר מכן תחזור לעוד סרט תקופתי בעיבוד קולנועי של "ג'יפסי".
"ג'יפסי" הוא מיוזיקל שעלה בברודוויי לראשונה בסוף שנות ה-50, והוא מספר על אמא שדוחפת את בנותיה להופיע בוודוויל. הוא ידע כבר שתי אדפטציות קולנועיות - הראשונה מ-62', בכיכובן של רוזלינד ראסל ונטלי ווד, והשנייה ב-93' בכיכובן של בט מידלר וסינתיה גיב. הפרויקט המדובר הזה, שאמור לצאת בסוף 2013 או תחילת 2014, יהיה המיוזיקל הראשון בכיכובה של סטרייסנד מאז "ינטל". למעריצי ברברה יש למה לחכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם