ראשי » תרבות » ספרות

אולד סקול: נאוה סמל נזכרת בברכות השנה הטובה הישנות

לפני האינסטגרם, לפני הפוטושופ, היו ברכות שנה טובה מושקעות ואישיות. נאוה סמל מתייחסת אליהן כאל אוצר מן העבר. מיוחד לסוכות: סופרים ישראליים כותבים על זיכרון ילדות דרך תמונה

זהבים בסוכה/ נאוה סמל

הפעם האחרונה ששלחתי שנה טובה הייתה לפני שמונה שנים. לא במייל, ולא במסרון קבוצתי, אלא בדואר. שנה טובה אמיתית - כרטיס עם "זהבים" - לפני שקראו להם נצנצים - בתוך מעטפונת שאת שוליה ליקקתי ואחר כך שלשלתי לתיבה. היה לי מאגר סודי שעבר מתחת לרדאר של אספנים, אוצר גנוז שמצאתי בחנות נידחת ברמת גן, שם נותרו, לא ברור איך, עודפי יצור מפעם. מדי סוף קיץ התייצבתי בחנות והבעלים - ישיש נרגן - היה פותח את המגרה המאובקת ושולף שרידים ארכיאולוגים מעולם שכבר אזל.

לשנה טובה הפרטית שנוצרה במיוחד בשבילי כילדונת, לא היו "זהבים" ואפילו לא צבעים. סתם כרטיס בשחור-לבן עם מסגרת משוננת שנראה לי אז כמו גדר דוקרת ומיותרת. בבוקר הצילום טרחה אמא במיוחד לאסוף את התלתלים הפרועים שלי לתסרוקת משונה, נוסח מגדל בבל, הלבישה אותי בחולצה הכי חגיגית, עם צווארון תחרה ושרוולים תפוחים כמו אן שרלי מ"האסופית" וכך נשלחתי לגן רחל. עמדנו בתור, כל ילד התיישב בתורו בכסא העקידה מול הצלם מ"פוטו ישראל", רחוב יסוד המעלה 44, תל אביב. את זה אני מגלה מהחותמת שעדיין מוטבעת בגב השנה טובה - שיטת השיווק היעילה של אז. אני זוכרת שהצלם חמור הסבר דרש ממני שוב ושוב לחייך, משימה מאתגרת, מפני שלהצטלם היה דווקא עניין רציני לפני היות האינסטגרם וחיוכים בהוראה מגבוה איכשהו תמיד עוררו בי התנגדות.

שנות טובות המשיכו להגיע לבתים עד אחרי סוכות, אולי מפני שחגי תשרי התפרשו להם בנחת לצד החצב וחבצלת החוף משיעור מולדת, ובעיקר בשל הזחלנות הנודעת של דואר ישראל דאז. השווצנו בהן, השווינו מי קיבל יותר ולמי יש יותר "זהבים"  וחיברנו אותן בסיכות ביטחון לסדין המצ'וקמק ששימש יריעה לסוכה. מסביב תלינו את השרשראות שגזרנו לקישוט מבריסטולים צבעוניים.
עניין גדול היו חגי תשרי. המון משימות והכנות, לא זוכרת שקראנו להם "הימים הנוראים". והחוויה הכי מסעירה הייתה לישון בסוכה על מחצלת.

כאן צריך לעצור!
"אני לא סובל נוסטלגיה, אלא אם כן היא שלי", אני שומעת את הזמר לוּ ריד אומר. ומיד מעלה סטטוס דמיוני. היי לוּ, מה רע בטיפת געגוע בלתי-מזיק? תן לי לעשות לייק ל"כרטיס הברכה התמים שמשקף את האידיאלים של החברה שבה נוצר, ומהווה מסמך מעניין ומהימן להכרת האידיאלים הפופולריים של התקופה שבה הודפס", כדברי ההקדמה של האמן דוד טרטקובר בספר שנות טובות שראה אור ב-1987.

הדגם בשנה טובה הפרטית שלי, שאין לי מושג למי הוריי הגאים שלחו אותה, לא נעשה בפוטו-שופ, אלא נגזר במספריים משנה טובה חוקית, בלי לשלם זכויות יוצרים. זוג ציפורים פעורות

מקור, עומדות על ורד ענק שכל עלי הכותרת שלו פתוחים, ולמעלה המלים "שנה טובה" בתוך מסגרת של לב. קיטש במיטבו. בצילום הישן יש גם תוואי של כתמים אפורים, הד לזהבים המקוריים. פעם ניסינו אחי הגדול ואני לייצר אותם במעבדה לכימיה שהוא קיבל במתנה לבר-מצווה. רקחנו חומרים, ערבבנו במבחנות ובסוף היה פיצוץ וכל המרפסת התכסתה בפיח והתמלאה בעשן. הקריירה המזהירה שלנו כמועמדים לפרס נובל לכימיה נקטעה באיבה, רק הפחד מפיצוצים ומעשן נשאר.

חברתי הותיקה, שאליה נהגתי מדי שנה לשלוח את השנה טובה הקבועה, התאכזבה כשהפסקתי. הבסטה נסגרה סופית, הודעתי לה בפייסבוק. יש להניח שהישיש הנרגן מצא קונה לאוסף במכירת חיסול. גם הוא בטח העלה ל"קיר" שלו, איזו ברכת סבבה בלתי-מחייבת.

היתרון בעולם האייפוני החדש הוא שאפשר לעשות גוגל ובלחיצת מקש זריזה לגלות את ההסבר למושג שלוּ ריד כל כך מתעב. "נוסטלגיה" על פי המקור ביוונית עתיקה, היא ה"כאב שנגרם בשל הכמיהה לחזור אחורה".

בליל סוכות אני חולמת את עצמי ישנה על המחצלת מתחת לסדין מצ'וקמק, זרוע בשנות טובות עם זהבים ושרשראות מבריסטולים מרשרשות סביבי.

ובחלום שלי אין פיצוצים ועשן.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...