הנוער של היום: החדש של הפט שופ בויז לא עובד
אחרי ששמרו על רצף איכותי במשך 28 שנות קיומם, Elysium, האלבום החדש של הפט שופ בויז, מתקשה לספק ולו נקודת אור אחת. גיא סידיס מציע לניל טננט וכריס לאו לעצור להתרעננות
תמיד התגאיתי להיות מעריץ של הפט שופ בויז. בכל ויכוח על דאנס או אלקטרוניקה, כשמישהו היה מעליב את הז'אנר, תמיד יכולתי לשלוף את הפט שופ בויז ולסתום לו את הפה. מהווסט אנד בויז ועד גו ווסט, רוכש כל אלבום, טס במיוחד להופעות, סוג של מעריץ, אולי אפילו חצי סטוקר.
מ"Rent" ועד "Jealousy", תמיד יכלת לסמוך על המילים שלהם שיגידו גם משהו חכם על התקופה, כשכל זה ארוז בהפקה אלקטרו פופית משובחת ממיטב בית היוצר הבריטי.
בניגוד לקולגות אחרות מהאייטיז, הפט שופ בויז הקפידו לשמור על עקביות ברמת האיכות שהגישו לעולם. הקריירה הארוכה שלהם, שהחלה בלונדון של 1983, ידעה עליות ועליות לכל אורכה, גם כשהיה נדמה שגמרו כבר את הסוס הם שלפו איזה שפן מהכובע, נסעו לברזיל לקבל השראה, גייסו את לייזה מינלי, הכל כדי להשאר מעניינים ותמיד עם חוש הומור עצמי. אפילו באלבום הלפני אחרון שלהם, Yes, שיצא ב-2009, אחרי 25 שנות פעילות מוצלחת, הם הצליחו להראות לכל הדיוויד גואטה למיניהם איך עושים אלקטרוניקה איכותית מבלי לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר ועדיין להגיד משהו אמיתי בשיר כמו Love etc, שגם צעד בטופ טן הבריטי לצד טיילור סוויפט, קייטי פרי וקולדפליי, לא רע בשביל צמד ותיק שחוגג 25 של קריירה משותפת.
ובדיוק בגלל כל הדברים האלה האלבום החדש שלהם מאכזב כל כך. אלבום שגם אחרי שמיעה ראשונה, שנייה ושלישית (זה לא היה קל), לא נמצאה בו אפילו נקודת אור אחת: הביטים מיושנים וחסרי ברק, והמילים מתארות שגרה אפרורית של כוכבי פופ אפרוריים עוד יותר. אז נכון, הם כבר לא ילדים, ועם השנים מגיעים המשברים והדיכאונות, אבל לצד תמיד היתה נוכחת איזה אירוניה עצמית, בין אם ב-Being Boring הגאוני שעם התיאור המדויק שלו את משבר השגרה של מערכות יחסים ארוכות באשר הן, עשה הכל חוץ מלשעמם.
או מאוחר יותר כשעזרו לרובי וויליאמס עם She's Madonna, כשהם כבר אייקונים שבעים ושמנמנים הם ידעו להגיד על עצמם בין השורות "נכון הפכנו להיות כוכבי ענק שדי מנותקים מרחובות האיסט אנד מהם באנו אבל, אנחנו לפחות מסוגלים לצחוק על זה". ושוב, תמיד עם הצליל הפט שופ בויזי המאד מוכר ועם יכולת לתפור את הכל למלודיה מרגשת, בין אם מלנכולית או סופר קלילה.
למרות זאת, הצליל שלהם עדיין לגמרי כאן. ייאמר לזכות
ובכלל, בשביל מה הפט שופ בויז היו חייבים עוד אלבום עכשיו, רק 3 שנים אחרי האלבום המוצלח שלהם מזה זמן? יכול להיות שהם רצו לרכוב על איזשהו גל, לנצל מומנטום, אבל במקום להוכיח שוב שהם עדיין לגמרי במשחק, יצא להם פיהוק.
אולי מה שניל טננט וכריס לאו צריכים עכשיו זה להכניס קצת ריגוש לחיים שלהם. שיתופי הפעולה שלהם לאורך הקריירה עם אמנים כמו דאסטי ספרינגפילד, לייזה מינלי, רובי וויליאמס ובוי ג'ורג' הניבו כמה מהיצירות הטובות שלהם. גם השילוב המופלא של ניל טננט עם ברנרד סאמנר וג'וני מאר בסופר גרופ לשנייה Electronic, הנפיק את Getting Away with it המופתי. מה שהם צריכים לעשות עכשיו זה להחזיר איזה זמרת שכולנו שכחנו כמה היא טובה לאולפן כדי להזרים זה לזו דם חדש למערכת. כי לפעמים אין כמו שלישיה טובה בשביל להכניס את המתח והתשוקה לחיים של זוג שכנראה קצת יותר מדי שנים ביחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם