אחת סינית עם פסנתר גדול: יוג'ה וואנג רוצה להפוך לאגדה
היא התחילה לנגן בגיל שש, סומנה כילדת פלא בגיל 11 ועזבה את משפחתה לטובת קריירה בינלאומית בגיל 14. עכשיו, בגיל 25, היא הפסנתרנית המדוברת ביותר בעולם. רגע לפני שהיא פותחת בסיבוב הופעות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, יוג'ה וואנג מסבירה איך הפכה לליידי גאגא של המוזיקה הקלאסית ולמה היא חייבת להופיע במיני
קשה להאשים אותה. זה באמת מקום נחמד לגור בו. וואנג רק בת 25, והקריירה שלה מצליחה לממן לה מגורים באחד הבניינים הכי יקרים באמריקה. וואנג, ילידת בייג'ין, נחשבת לאחת הפסנתרניות המוכשרות והמצליחות ביותר בעולם, נגנית מבוקשת בתזמורות הכי גדולות ובהקלטות הכי יוקרתיות, עם רזומה שכולל עשרות רשימות ביקורת משתפכות. "היא הוכיחה את עצמה כאחת האמניות הרגישות והמבריקות ביותר. מקטע הפתיחה היא ניגנה ברגישות, בקסם פואטי ובתשומת לב לפרטים מוזיקליים שמעוררת כבוד", כתב ה"ניו יורק טיימס" לפני כשנה.
"ארגז הטריקים של וואנג ממשיך לגדול", הצטרף "אל-איי טיימס". "כבר בקטע הראשון היא הנגידה בין הופעה מוזיקלית מפעימה ומקבץ של תנועות עדינות על הפסנתר. מדובר היה ברגע מדהים של שליטה, יפה בצורה חריגה. האלגנטיות שלה נשמעת ככזו שנובעת ממודעות עצמית".
"זה הראיון הראשון שאת לא הולכת לדבר בו על רחמנינוף וצ'ייקובסקי", אני מבהיר לה כבר בהתחלה. וואנג מגיבה בפרץ צחוק שמסגיר מידה לא מבוטלת של הקלה. היא לבושה שמלת מיני אדומה צמודה ומחמיאה שהולמת יותר בילוי לילי במועדון. בסצנת הקונצרטים הבינלאומית הפכו השמלות האלה לחלק בלתי נפרד מהשואו שהיא נותנת לצופים שמסתערים על האולמות שבהם היא מופיעה.
וואנג היא כמו ליידי גאגא של עולם הפסנתר. היא כריזמטית, שנונה, ומפריצה המון שמחת חיים. ובכל זאת, מקרוב, קשה להאמין שהבחורה הנמוכה, בעלת החיוך
וואנג תגיע השבוע לישראל. היא תפתח את העונה ה-77 של התזמורת הפילהרמונית, ותשתתף ב-12 קונצרטים בניצוחו של זובין מהטה. כל קונצרט מציע תוכנית אחרת - מברהמס לשוברט, ממנדלסון למוצרט - שיחד ייתנו לה הזדמנות להפגין מול הקהל המקומי את הכישרון החריג והטווח המוזיקלי האינסופי שהפכו אותה לכזאת סנסציה בינלאומית.
פעם אמרת שאת יותר אמריקאית מסינית, במה זה מתבטא בדיוק?
"כנראה שזה האופי שלי. אני יותר פתוחה, זה בטוח. כשאני מבקרת בסין הרבה אנשים אומרים לי שהפכתי לאמריקאית, גם אנשים פה אומרים את זה. כנראה בגלל הלבוש שלי. אחרי הכל, אני נראית סינית, אבל כשאני מדברת אני נשמעת הרבה יותר כמו אמריקאית".
נראה לי שעם הפתיחות שלך היית מסתדרת מצוין בישראל.
"מהבחינה הזאת הסינים דומים מאוד לישראלים, אולי גם לאיטלקים. אין להם בעיה לשאול כמה אתה מרוויח. פעם התראיינתי לכתב ישראלי ששאל אותי כמה אני מרוויחה לקונצרט, שאלה שאף אחד אחר לא שאל אותי מעולם. כנראה שבגלל זה אני כל כך אוהבת את אמריקה; מצד אחד, האנשים מאוד חברותיים. מצד שני, הם לא נדחפים לתוך רשות הפרט שלך. הבעיה היא שזו גם הסיבה שלא פעם אני מרגישה שאני לא באמת יכולה להכיר בן אדם לעומק".
מבחינה תרבותית, לאן את שייכת?
"בטלוויזיה אני רואה בעיקר 'סאות פארק' ו'איש משפחה'. אני חושבת שמה שאני אוהבת פה במיוחד זה את ההומור השחור, החופש המוחלט. על אף שעברתי לניו יורק לפני ארבע שנים, אני מעבירה את רוב הזמן שלי בטיסות לכל העולם, כך שאני כמעט לא נמצאת פה".
ידעת שבבניין הצמוד לשלך מצלמים את תוכנית האירוח The View?
"מה זה?".
תוכנית אירוח יומית עם ברברה וולטרס, בטח שמעת עליה.
"אין לי מושג מי זאת".
היא נולדה בבייג'ין לאם רקדנית ולאב נגן כלי הקשה. הוריה, היא מספרת, התנערו מהמוזיקה הסינית המסורתית וחינכו את ילדיהם על ברכי המוזיקה של צ'ייקובסקי ובטהובן. מאז ילדותה הועידו לה ההורים קריירה בפסנתר. בגיל שש התקבלה לקונסרבטוריון המרכזי של בייג'ין. חמש שנים אחר כך היא הייתה האמנית הצעירה ביותר בהשתתפה בפסטיבל היוקרתי של מאונט רויאל בקלגרי, קנדה. בגיל 13 זכתה וואנג, שכבר סומנה כילדת פלא ועילוי מוזיקלי, במקום השלישי בפסטיבל סנדאי היוקרתי ביפן, כשהתמודדה מול עשרות נגנים, כולם בשנות העשרים והשלושים לחייהם. "הייתי רק בת 13", היא מסבירה בביטול. "זו לא חוכמה לאהוב אותך כשאת הפסנתרנית הכי צעירה בתחרות".
באופן מפתיע למדי, כמי שזכתה לפריצת הדרך האמנותית שלה בתחרויות הבינלאומיות החשובות ביותר, וואנג מדברת עליהן עכשיו בתיעוב מתפרץ. "אני פשוט שונאת תחרויות", היא אומרת באותו טון נחרץ, בלתי מתפשר, שלה. "אני חושבת שהן דרך איומה לחנך לנגינה. כמובן שהן גורמות לך להשתפר, אבל זו דרך נוראית ללמוד אמנות. הפעם האחרונה שהתחריתי הייתה בגיל 13 ביפן. אמנם סיימתי במקום השלישי אבל היום אני מבינה שזה היה איום ונורא. מה יש להתחרות? זה לא המשחקים האולימפיים. כשמגיעים לרמה כל כך גבוהה אי אפשר להשוות בין נגן אחד לשני. כל אחד נותן פרשנות אחרת ליצירה, לכל אחד הסגנון שלו, ואני לא חושבת שאפשר להגיד שאחד טוב יותר מהשני".
ואני חשבתי שאת הכי טובה.
"כן, זה בולשיט".
גם אז לא אהבת את התחרויות או שזה משהו שאת מבינה רק בדיעבד?
"זה משהו שלימדו אותי לעשות, ההורים והמורים. אז לא חוויתי את זה כתחרות, מבחינתי מדובר היה בצבירת ניסיון על הבמה. זו הייתה הזדמנות להופיע בפני קהל. נכון שלפני התחרות מתאמנים בלי סוף במטרה להגיע לשלמות, שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אחרי כמה זמן, אחרי שפיתחת לעצמך את הסגנון הייחודי שלך, מה הטעם?".
בגיל 14 עזבה את סין בברכת הוריה. תחילה התגוררה אצל משפחה מאמצת, חברים קרובים של ההורים, בקלגרי, שם המשיכה לפתח את הטכניקה והסגנון שלה ולמדה אנגלית. כעבור שנתיים עברה למכון קרטיס היוקרתי בפילדלפיה, שם למדה אצל נגן העבר המפורסם גארי גרפמן. בארבע השנים האחרונות היא מתגוררת, כאמור, במגדל טראמפ בניו יורק, חמש דקות הליכה מלינקולן סנטר, שבו נמצא אחד מאולמי הקונצרטים היוקרתיים ביותר בעולם.
בטח לא קל לילדה בת 14 לעזוב את הבית ולעבור למדינה חדשה. היו רגעים שרצית לוותר על הכל ולחזור הביתה?
"אולי בחודש הראשון. מבחינתי זו הייתה סיטואציה נורמלית, כי אמא שלי התקשרה כל הזמן. התגעגעתי אליהם, כמובן, אבל גם אהבתי את זה. בהתחלה היה המחסום של השפה והאוכל. לא הבנתי למה האוכל כל כך לא טעים והייתי יושבת ואוכלת כל היום חמאת בוטנים מתוך הצנצנת. אבל בני המשפחה המאמצת שלי היו כל כך מתוקים והם דאגו לי לכל. היה להם שולחן פינג פונג בבית ובריכה פרטית.
"החיים היו כל כך קלים שם. לא הייתי צריכה לקחת אוטובוס לבריכה ונהניתי מזה שבפעם הראשונה בחיי גם לא היה לי סדר יום מוגדר. נכון שלמדתי אנגלית, אבל עשיתי את זה בעיקר דרך קורסים באינטרנט שהיו זמינים בכל שעות היום, כך שלא הייתי חייבת ללמוד בזמן מוגדר".
11 שנים אחרי שעזבה את סין, ולאחר שהפכה, כעדותה, יותר אמריקאית מסינית, וואנג מביטה על חייה במולדת הישנה בעיניים מערביות ביקורתיות. במקביל לאהבה שהיא מפגינה להוריה, היא לא מהססת לתקוף את החינוך התובעני שהורים סינים רבים נותנים לילדיהם: הקונסרבטוריון שהוכרחה ללכת אליו בגיל שש, הפרידה היזומה ממשפחתה בגיל 14 - וגם הבריכה. מתברר שכבר מגיל צעיר, מדי יום, בשש וחצי בבוקר, חורף או קיץ, נשלחה וואנג לבריכה העירונית כדי לחזק את גופה. אמה, שקיבלה חינוך דומה כרקדנית, רצתה לוודא שגופה השברירי של בתה לא יקרוס תחת המעמסה של הנגינה והתרגול שנפלה עליה מגיל צעיר.
"המורים בסין מזכירים לי בישירות שלהם את האנשים בישראל", היא מנדבת. "הם אומרים לך בפנים, 'בום, את מחורבנת'. זה יעיל כי זה גורם לך לנגן טוב יותר. לעומתם, המורים בארצות הברית תמיד מעדנים את הביקורת שלהם. אומרים משהו בסגנון 'זה היה בסדר, אבל את יכולה לנגן הרבה יותר טוב'".
איך התמודדת עם הביקורת הזאת?
"אהבתי את זה, באמת. כל כנות היא מצוינת. מצד שני, תמיד הייתי סוג של 'הילדה הנבחרת', כי התחלתי לנגן בגיל שש ואנשים תמיד אמרו עלי 'היא כזאת חמודה', ומשם המשכתי הלאה".
יש תחושה שהחינוך בסין מאוד נוקשה, דוחף את הילדים להצטיינות בכל מחיר.
"לקונסרבטוריון שלי הגיעו ילדים מכל רחבי סין. ההורים שלהם היו שוכרים מין מערה קטנה, דירה פצפונת בבייג'ין, הילדים היו מנגנים שמונה שעות ביום, וההורים היו יושבים איתם כל הזמן. כמובן שחיי הנישואים של אותם הורים מחור-ב-נים, אבל זה לא משנה להם. בשנים ההן כל זה נראה לי הגיוני, אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על זה ממרחק, זה נראה לי בלתי נתפס כמה הם מקדישים לילדים שלהם. זה כמעט דתי. זו מסירות שאני לא רואה פה - למעט אצל הורים סינים שהגיעו לארצות הברית".
ככה זה גם היה אצלך?
"מה שהיה ייחודי אצלי זה שאמא שלי לא באה איתי, והייתי עצמאית כבר בגיל 14, שזה דבר דפוק כשלעצמו. יש סיפור מפורסם על לאנג לאנג, הפסנתרן הגדול ביותר בסין היום, כוכב ענק שמפרסם כל דבר, ממכוניות ועד למשקפי שמש: אבא שלו אמר לו, 'יש לך שתי אפשרויות, או שתתאמן עכשיו, או שהנה החלון ותקפוץ החוצה'. כשאתה אומר את זה לילד בן 12 הוא מבין שאין לו שום אפשרות אחרת. הוא פשוט חייב לנגן".
למה כל כך הרבה הורים רוצים שילדיהם יצטיינו במוזיקה קלאסית?
"הפסנתר נחשב בסין לאמצעי להצלחה, לכסף, לתהילה. זה חלק מהדחף להישגיות שאני רואה באמריקה הרבה פחות. כאן אתה הולך למוזיקה כי אתה אוהב את הנגינה, לשם ההנאה, ולא כי אתה חייב לעשות את זה. שם הכל הרבה יותר תחרותי. בין השאר זה נובע מכך שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים שלא יכלו לנגן מוזיקה קלאסית בזמן מהפכת התרבות של שנות השישים והשבעים, ועכשיו הם מעבירים את החלום לילדים שלהם".
אותם ילדים באים לראות אותך כשאת מופיעה בסין?
"יש הרבה מאוד ילדים שההורים שלהם גוררים אותם בכוח. אני חייבת להגיד שהרגשתי בהופעות שלי בישראל שהקהל היה צעיר יותר ממה שאני רואה בשאר העולם, והם גם הבינו במוזיקה קלאסית יותר מאשר במקומות אחרים. לעומת זאת, בסין אתה רואה ילדים מתחת לגיל עשר שההורים שלהם גוררים לקונצרטים. הייתי אומרת שחצי מהאולם מלא בילדים מתחת לגיל 12".
וואנג אומרת שהוריה מעולם לא הכריחו אותה לנגן נגד רצונה. אולי כי היא התיישבה ליד הפסנתר מרצונה החופשי. "אמא שלי אף פעם לא ספרה לי כמה שעות ביום אני מנגנת. הייתי מנגנת בבית ופעם בשבוע הולכת למורה. באופן עקרוני הייתי צריכה לסיים ללמוד לנגן את מה שהיה לי, באך או מה שזה לא יהיה, ואמא שלי תמיד אמרה שזה עניין של יעילות ולא של שעות. אם סיימתי את מה שהייתי צריכה לנגן באותו יום, זה מה שחשוב. לפעמים ניגנתי חצי שעה, לפעמים שעה וחצי. כשעברתי לקונסרבטוריון זה כבר שלוש-ארבע שעות ביום. לפני שהייתי מגיעה לשם הייתי הולכת לבריכה".
שנאת את זה?
"לא הרגשתי שאני נתונה למשטר טרור. הייתי קמה בשש בבוקר, לוקחת אוטובוס ושוחה עם אמא שלי כל יום בין שש וחצי לשמונה בבוקר. היא רקדנית אז השחייה הייתה טובה גם לה. השחייה טובה מאוד לחיזוק הזרועות, לכתפיים, שזה חשוב מאוד לפסנתרנית. אמא שלי גם לא הדגישה במיוחד את הנושא של ההצלחה. אני חושבת שהיא באה יותר ממקום של אהבה".
מתי הבנת שהנגינה בשבילך היא יותר מסתם תחביב?
"כשעברתי לקנדה. אמא שלי אמרה שזה יהיה רק לחצי שנה עד שנה, כדי שאשתלם במדינה אחרת ואז אחזור הביתה. ואז עברתי את המבחנים לבית הספר קרטיס שבפילדלפיה, לא יודעת למה, כנראה כי רציתי לעזוב את קלגרי וללכת למקום אחר. מאוד נהניתי בקרטיס, למדתי שם המון, ושם גם התחלתי ממש ליהנות לנגן בפסנתר. לפני כן זה היה משהו שעשיתי כי אמרו לי לעשות, למרות שתמיד נהניתי ממוזיקה".
מה הסיכוי שתחזרי לסין יום אחד?
"ההורים שלי רוצים שאקנה בית בסין ואחזור לגור שם. כנראה שזה מקום נהדר לחיות בו, אבל אני לא יודעת, לא חייתי שם המון שנים. סין השתנתה כל כך שזה כמעט כמו לבקר במדינה אחרת. בכל פעם שאני מגיעה לביקור יש בניין חדש, היא הופכת להרבה יותר מערבית. אין לי כמעט חברים שם והשכונה שבה גדלתי בבייג'ין השתנתה באופן קיצוני. סילקו את כל הבתים, השאירו כמה למטרות תיירותיות, ובמקום הקהילה המסורתית שבה גדלתי ההורים שלי גרים עכשיו בגורד שחקים. סין של הילדות שלי זה מקום שקיים בזיכרון שלי ואני כבר לא יודעת אם הוא אמיתי או לא".
עד כמה את מפורסמת בסין?
"אין לי מושג, ולא ממש אכפת לי. אני מוכרת אצל קהל של מוזיקה קלאסית, אבל אני לא מנגנת בסין לעתים קרובות, בניגוד ללאנג לאנג, שהוא אחד האנשים הכי מפורסמים שם ויש לו נוכחות הרבה יותר מרשימה מאשר לי".
התהילה חשובה לך?
"לא אכפת לי לחלק חתימות. זה לא מפריע לי. להיות כוכב? זה נחמד שמזהים אותי, שיודעים מי אני. אני רוצה להיות אגדה. כל אחד רוצה להיות. אני רוצה להשאיר אחרי משהו כשאמות. עוד לא הגעתי לזה. אני עדיין לא שם".
מה את צריכה לעשות כדי להגיע לשם?
"אני צריכה לעשות עוד משהו, לא יודעת מה. כדי להגיע למעמד הזה אני צריכה לראות משהו אחר חוץ ממוזיקה ואז לחזור אליה. אולי ללמוד פיזיקה. אני עושה את אותו דבר מאז שהייתי ילדה, כי אני אוהבת מוזיקה ואוהבת לנגן ואוהבת את הקהל ואת ההופעות, אבל לפעמים אני מרגישה שאני ממצה את זה ושאני צריכה להיטען מחדש. אני אומרת את זה כבר חמש שנים ועדיין לא עשיתי את זה. אני צריכה להתחבר יותר לעולם. אני מנגנת בפני 3,000 אנשים, אז מה?
"בכלל, אני חושבת שהתקשורת מפגרת בעשר שנים בכל מה שנוגע למי שאני היום. הם מדברים על דברים שעשיתי לפני חמש שנים, הם מצפים שאנגן כמו לפני חמש שנים, ואז הם באים להופעה שלי ומתאכזבים. דברים כאלה לא עוזרים לאמן להתפתח. אז מה עושים? מכבים את החלק הזה. זו לא הבעיה שלי איך אנשים מבחוץ רואים אותי. כל מה שצריך להעסיק אותי זה איך אני רוצה לגדול כאמנית, להתפתח, וזה משהו שאני עדיין לא בטוחה לגביו. אני בטוחה שלא משנה מה אעשה, זה חייב להיות הדבר הנכון והיחיד מבחינתי. זאת הדרך היחידה".
יוג'ה וואנג תפתח את העונה ה-77 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, במהלכה היא תנגן ב-12 קונצרטים בניצוחו של זובין מהטה. קונצרט הגאלה לפתיחת העונה נערך ב-4.10 באולם סמולרש בתל אביב, ובהמשך מתוכננים קונצרטים נוספים בתל אביב, בירושלים ובחיפה, בהם גם "הפילהרמונית בג'ינס" בהנחיית אשכול נבו.
ב-25 באוקטובר תצטרף וואנג לקונצרט הגאלה של הפילהרמונית בקרנגי הול, ניו יורק. הרפרטואר של וואנג כמעט בלתי מוגבל. בין היתר היא תבצע בהופעותיה עם הפילהרמונית יצירות של ברהמס, שוברט, מוצרט, שופן, שטראוס, צ'ייקובסקי ועוד. בקונצרט בניו יורק היא תנגן את מנדלסון, שנברג וגם את יצירת המופת של נועם שריף, "מחיה מתים"-תוכנית שזכתה להצלחה אדירה בפסטיבל זלצבורג האחרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם