אז זהו שלא: הנחות היסוד הכוזבות של התרבות הישראלית
אביב גפן השתמט מהצבא? בכלל היתה לו עקמת; "הומלנד" מבוססת על "חטופים"? קשת צריכה להירגע; אתניקס היא להקה גרועה? דווקא יש לה לא מעט המנוני פופ מעולים. פרויקט מיוחד: מיתוסים מופרכים בתרבות הפופולרית בישראל, חלק ד'
>> אז זהו שלא, חלק ב'
>> אז זהו שלא, חלק ג'
לערוץ הספורט יש זכויות רבות במהפך שחל בתרבות הספורט בישראל. המדינה הפרובינציאלית, שקידשה פעם את הכדורגל הגרוע שלה וסגדה לקבוצת הכדורסל היחידה שלה, הרחיבה את אופקיה בשנות התשעים, עת הפציע הערוץ בהנהגת מיילן טנזר. לפתע הוצף האוהד המקומי בשפע של ספורט בינלאומי, נחשף לליגות טובות לא פחות מהליגה האנגלית ובעיקר הבין שאפשר להתייחס לספורט באופן פחות הרה גורל. את המהפכה הובילו אולפן ליגת האלופות של מודי בר-און וחבורתו ו"חמישיות" הפנטסטית של עפר שלח, שהצליחה להפוך ליגת כדורסל גרועה למוצר כמעט נחשק. הכל נעשה בתשוקה, באהבה, בחיוך ובחיבוק, שלעתים היה אפילו מוגזם.
כל זה נעלם בהדרגה מאז עזב המנכ"ל טנזר את הערוץ. בר-און ושלח הם כיום עלה התאנה שמכסה רק בקושי על ערוותו של מוסד מידרדר. "יציע העיתונות" הפכה השנה לתוכנית צעקנית, שטחית ומטופשת עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי, לאור צירופו של איל ברקוביץ'. מאיר איינשטיין הגיע
הפטפטת הצעקנית מכסה על הפסדים חוזרים ונשנים בחזיתות החשובות באמת - אלו של זכויות השידור. כדי לראות גולים שאינם קשורים לליגה המשמימה של מסי ורונאלדו, שמתקיימת כבר שנים במעמד שתי קבוצות בלבד, צריך ללחוץ 53 או 54 בשלט. וכדי להיחשף לצעקנות ולעילגות אפשר לגלוש באתר של אופירה אסייג, שלפחות נאמנה לעקרונותיה - כלומר להיעדרם המוחלט. במקום להציב לה אלטרנטיבה בניחוח אירופי, כפי שעשה בעבר, מעדיף ערוץ הספורט להיכנע ללא קרב לגברת הראשונה של עיתונות הספורט בישראל, ולטבול רגליו עמוק עמוק בבוץ המזרח תיכוני. תבלו! // שי דביר.
הערסים שצעקו לו ככה ברוקסן עשו זאת משום שבתחילת דרכו כרוקר אנטי ממסדי, אביב גפן עצמו התגאה בכך שלא עשה צבא ואף הטיף להשתמטות. ואולם, בפועל, להבדיל מילדי אור הירח שבאמת סירבו להתגייס, הרול-מודל שלהם לא גויס מטעמים רפואיים. ליתר דיוק, גפן סבל בנעוריו מעקמת, בגבו הושתל מוט פלטינה, ולכן הוא לא היה כשיר לשירות בצה"ל. אמנם סביר להניח שזה הסתדר לו מצוין עם האג'נדות ההיפיות שעליהן גדל וחונך, ויכול מאוד להיות שגם בלי קשר לזה הוא לא היה מתגייס, אבל עדיין, הוא לא משתמט קלאסי, סרבן גיוס של ממש, כמו, נגיד, חגי מטר // רועי בהריר.
שטיח אדום נפרש לפני כשבועיים בכניסה למשרדי קשת ברמת החייל. פסלון האמי שהוענק לתסריטאי גידי רף - אחד מבין ארבעה שבהם זכתה הסדרה "הומלנד" - הוצב שם כדי שעובדי החברה יוכלו להצטלם לצדו אם יחפצו בכך. רבים, כמובן, עשו זאת. מנכ"ל הזכיינית הגאה, אבי ניר, וסמנכ"ל התוכן שלה, רן תלם, העבירו לכולם מיילים נרגשים, חדורי גאוות יחידה, מנוסחים בגוף ראשון רבים, על אודות הזכייה ההיסטורית, חסרת התקדים, שמשמשת אות ומופת לתעשיית הטלוויזיה הישראלית ופותחת צוהר לעתיד מזהיר. בכל הפרסומים שנלוו לזכייה הזאת, כמו גם להישגים הרלוונטיים שקדמו לה (ובעיקר זכייתה של "הומלנד" בפרס גלובוס הזהב), הודגשה העובדה כי הזוכה המאושרת היא "סדרה המבוססת על הסדרה הישראלית 'חטופים'". המדינה כולה נסחפה בלהט הפטריוטיזם שפומפם על ידי קשת בכל דרך אפשרית. ניר, רף ותלם הפכו לגיבורים בקנה מידה של לוחמים שחזרו לארץ אחרי 17 שנה בשבי האויב - ואף אחד לא העז להרים גבה ולפקפק בכך.
אף אחד, למעט הווארד גורדון ואלכס גנזה, יוצרי "הומלנד", שהתראיינו לאחרונה למגזין השבועי של הניו יורק טיימס, ולאורך כל הראיון לא הזכירו את "חטופים" במילה - אפילו אחרי שנשאלו מאילו סדרות/סרטים/ספרים הושפעה יצירתם. אנטישמים? לא בדיוק. האמת שמתחת לחיוכיהם המדושנים של קברניטי קשת היא שלמעט מכירת הפורמט כשלעצמו, אין כמעט קשר בין הסדרה הישראלית החביבה לסדרה האמריקאית המצליחה. בשני המקרים אמנם מדובר בחטופים ששבו לחייהם אחרי תקופה מסוימת בשבי - קונספט כללי במיוחד, שסיפורים רבים ודאי נגזרו ממנו לאורך השנים - אבל עלילות המשנה שונות בתכלית, הדמויות מעוצבות בדרך אחרת לגמרי, וחשוב מכך: ב"חטופים" אין זכר לדמות המרכזית ביותר ב"הומלנד", שמגלמת קלייר דיינס - תפקיד שהביא לה אמי מוצדק והיה אחד המנועים העיקריים של הסדרה האמריקאית.
יותר מזה: במובנים רבים "הומלנד" מבוססת על "חטופים" כמו ש"חטופים" מבוססת על הסרט הדני "אחים" בבימויה של סוזן ביאר, שיצא לאקרנים בשנת 2004. הסרט הציג עלילה כמעט זהה לזו של "חטופים", וחמש שנים אחרי יציאתו זכה לרימייק הוליוודי בבימוי ג'ים שרידן ובכיכובם של ג'ייק ג'ילנהול, טובי מגווייר ונטלי פורטמן. נכון, אנחנו יוצאים כאן קצת פארטי-פופרים, אבל בואו נעשה עסקה: צפו קודם בסרט הזה, אחר כך צפו שוב ב"חטופים", ואז תחליטו אם להצטרף לפסטיבל הטפיחה על האגו של קשת. בהצלחה // רועי בהריר.
בתחרות הרפליקה המאוסה ביותר בטלוויזיה מתנהל מאבק צמוד בין "ווי וור און אה ברייק" (רוס לרייצ'ל) לבין "נו סופ פור יו" (הסופ נאצי), והאשמים הבלעדיים הם הערוצים המסחריים שממשיכים להלעיט אותנו בשידורים חוזרים של שני הסיטקומים מהניינטיז, כאילו כדי שנשתכנע סופית שהם לא עומדים במבחן הזמן. מהלופ המייאש הזה נגזרת ההנחה ש"סיינפלד" ו"חברים" הן סדרות הרכש הנצפות ביותר בערוצים המסחריים בישראל, ומבחינת רייטינג מצטבר זה כנראה נכון, אבל האמת היא ששידורן הראשון התקבל בקרירות יחסית.
לפי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, סדרת הרכש הנצפית ביותר בתולדות הטלוויזיה היא דווקא "מיסטר בין". הקומדיה הבריטית האילמת של רואן אטקינסון ממוקמת במקום ה-142 בטבלת התוכניות הנצפות מאז החלה המדידה בשנת 1998. התוכנית שהשתחלה למקום הספק מכובד הזה, שודרה בזכיינית טלעד ב-1999. לפניה אין שום זכר לסדרות רכש, וגם המשך הטבלה מורכב מתכנים מקוריים בלבד. אף לא פרק אחד של "סיינפלד" ו"חברים" השתחל לרשימת 250 המשדרים הנצפים בישראל. וטוב שכך // הילו גלזר.
אנשים שחושבים כך הם לרוב מבקרי מוזיקה זחוחים ששומעים בבית דברים כמו רדיוהד, ארקייד פייר, MGMT ונושאי המגבעת - כלומר אנשים שלא באמת יודעים מה טוב בשבילם ובשבילכם - כך שאין טעם להתייחס ברצינות למה שהם חושבים.
מה שכן כדאי לקחת בחשבון זה את כמות הלהיטים ו/או המנוני הפופ המעולים שתמיר קליסקי וזאב נחמה, הלנון ומקרטני שלנו, כתבו והלחינו עד כה, כמו גם את הגיוון המוזיקלי שמאפיין את יצירתם, התרומה העצומה שלהם לתרבות הפופ בישראל, סיועם לחיזוק הקשר התרבותי והרוחני בין עדות המזרח לעדות אשכנז והעובדה שגם אחרי כל זה, פלוס הקריירה של אייל גולן, רגליהם נותרו על הקרקע, ולהבדיל מלא מעט רוקרים תל אביבים שלא עשו כלום מאז תחילת הניינטיז ועדיין בטוחים שהשמש מפליצה להם מהתחת, אתניקס ממשיכים להוציא אלבומים משובחים ולהיות אנשים טובים וחמודים // רועי בהריר.
הבחירה לשלוח את הלהקה ההיפסטרית של רועי צ'יקי ארד לאירוויזיון היתה אחד המהלכים היותר בלתי שגרתיים של רשות השידור. בישראל הזדעזעו מהכוריאוגרפיה שכללה הנפת דגלי סוריה על הבמה, מתוך תקווה להעניק רוח גבית לדיאלוג הנרקם בין ראש הממשלה ברק לנשיא אסד, אבל אירופה לא ממש התרשמה מהאקט החתרני, ובעוון שירה צווחנית והעמדה אהבלית העניקה ל"שמייח" רק 7 נקודות ומיקום 22 בתחרות.
העימות עם רשות השידור, ששיאו בהחלטה להתנער מהלהקה ולתבוע ממנה לכסות בעצמה את הוצאות המשלחת (מה שלא קרה בסוף), יצרו תחושה כאילו פינג פונג אחראית לגדול הפיאסקואים של ישראל בתחרות. אלא שכבר היו גרועות ממנה. "יבוא יום" של שרי צוריאל ומוטי גלעדי גרף גם הוא 7 נקודות באירוויזיון 1986, יש האומרים בגלל תקלה טכנית שגרמה לשיר להתנגן במהירות גבוהה מדי. "שירו" של שרה'לה שרון זיכה את ישראל ב-4 נקודות בלבד ב-1993, שהיו שוות מקום לפני אחרון והרחקה מהתחרות לשנה. לאותו ניקוד הגיע אדי באטלר עם "זה הזמן" ב-2006, וגם טיפקס לא עשו המון כבוד עם "כפתור אדום", שדורג 24 בשלב חצי הגמר שנה אחר כך // הילו גלזר.
הרבה תקווה תולים בענף המו"לות ב"חוק להגנת הספרות והסופרים", שאושר ביוני האחרון בקריאה ראשונה. "זה ההישג הכי גדול של לבנת, שיציל את הספרות העברית, בלי ספק", אמר העורך הוותיק והמו"ל פרופ' מנחם פרי לוואלה, והחניף לשרת התרבות ולראש הממשלה על שהשהו לרגע את דבקותם בתורת השוק החופשי. ובאמת, הרפורמה מלאת כוונות טובות, ואפילו מתקנת כמה עיוותים שהביאו את התעשייה אל פי ריקבון. ובכל זאת, קיים חשש אמיתי שהחוק מחמיץ הזדמנות לבצע טיפול שורש בשוק, ותחת זאת מציע הקלה בסימפטומים. אקמול לסרטן, אם תרצו.
העיקרון המהותי הראשון בחוק קובע שבמהלך 18 חודשים מתאריך ההוצאה לאור של ספר לא ישתנה מחירו המקורי. דהיינו, חנות ספרים לא תהיה רשאית לשווקו במחיר נמוך יותר במסגרת מבצעים. לכאורה מדובר ברעיון נכון, שמטרתו לגרום לצרכנים לרכוש ספרים חדשים באופן מושכל וסלקטיבי ולא להעמיס מכל הבא ליד כאילו מדובר בדוכן פיצוחים רק כי אפשר. אבל צריך גם לקחת בחשבון את תוצאותיה של הברירה הטבעית הזאת. הצרכן הממוצע שניגש לחנות בידיעה שהוא יכול להרשות לעצמו ספר אחד בלבד, יעדיף, קרוב לוודאי, למזער סיכונים ולרכוש את החדש של עוז, יהושע או גרוסמן ולא "להמר" על סופר מעוטר פחות, למשל חגי ליניק, יאיר אסולין או עינת עינהר, שספריהם יצאו באחרונה וזכו לשבחים רבים. במצב כזה, התרחיש הסביר הוא שמעמדם של "סופרי-העל", יחידה מובחרת של 15-10 כותבים שביססו עצמם כמותג, לא יינזק ואף ישודרג. לעומת זאת, כותבים מתחילים או שאינם מוכרים דיים יזכו לחשיפה פחותה משום שספריהם, שבעבר היו מסתפחים לעסקת "ארבעה במאה", יישארו מעתה על המדף.
לקראת שבוע הספר חתמו 277 סופרים על מכתב לשרה לבנת ובו הודו לה על "דאגתה הכנה לעשייה הספרותית בישראל", אך גם הביעו חשש מכך שהחוק עלול לספק פתרון חלקי בלבד למשבר בענף המו"לות. בהקשר לזה ציינו כי "חיוני להגביל בחוק את 'יכולת הסחיטה' של הרשתות ואת פערי התיווך שלהן, אחרת במקום להיטיב, עלול החוק לגרום נזק ולהביא לקריסתן של הוצאות ספרים". הסבר : אם בעבר החנויות היו רוכשות את הספרים מההוצאות מראש - לרוב בסכום שלא ירד ממחצית מחירו של הספר על המדף - ומציעות הנחות ומבצעים לפי יכולתן ושיקולים מסחריים פנימיים, הרי שכיום הספרים נמכרים לחנויות בשיטת הקונסיגנציה. כלומר ההוצאות מקבלות אחוזים ממחיר הספר רק ברגע שהוא נמכר ללקוח. כך קורה שהחנויות, שהן הגורם המתווך בלבד, מציעות מבצעים כאוות נפשן, וההוצאות הן ש"סופגות" את ההפרש (מתמטיקה פשוטה: 30 אחוז מספר שמוצע למכירה ב-30 שקל הם פחות מ-30 אחוז מספר שמוצע למכירה ב-100 שקל).
התוצאה היא התפוררותן של ההוצאות, בעיקר הקטנות והבינוניות. עיקרון מרכזי נוסף בחוק קובע שבמהלך תקופת ההגנה יקבל סופר עבור כל כותר תמלוגים בשיעור של 8 אחוזים מהמחיר הנקוב לצרכן עבור 6,000 העותקים הראשונים, ו-10 אחוזים מהעותק ה-6,001 ואילך. גם סעיף זה, שמטרתו להבטיח תגמול הולם לסופרים, הוא בעל תוקף פנימי מוצק ולכן היטפלות אליו עלולה להיתפס כקטנונית. אף על פי כן, אי אפשר שלא להבחין שגם במקרה הזה, החזקים ממילא מתחזקים עוד יותר. רנה ורבין, דמות בכירה בענף המו"לות וגם פאנליסטית ב"ינשופים", הסבירה בתוכנית שהחוק המוצע יהיה חסר תועלת אלמלא בצדו יוקם איגוד עובדים חזק שידאג לתקן עוולות מהותיות, ובהן הבטחת שכר הוגן לפרילנסרים - לרוב מתרגמים, עורכים, מעצבים, מגיהים ומומחים נוספים שמועסקים בתחום. בידודם של סופרי המקור והבטחת הנתח שלהם בלבד יעגנו מציאות עקומה ואכזרית, שרק מעטים יהיו מסוגלים להיחלץ ממנה // הילו גלזר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם