אז זהו שלא: הנחות היסוד הכוזבות של התרבות הישראלית
עמוס עוז מוביל במירוץ לפרס נובל? לא תמיד; התקשורת הישראלית קורסת בגלל בר רפאלי? לא בהכרח; יוצאי "כוכב נולד" הורסים את המוזיקה? אולי, אם היו משמיעים אותם. פרויקט מיוחד: מיתוסים מופרכים בתרבות הפופולרית בישראל, חלק ג'
>> אז זהו שלא, חלק ב'
זהו בסך הכל סלוגן לקידום מכירות הסרט "כלבת" (2010), שטופח על ידי צמד הבמאים שלו - נבות פפושדו ואהרון קשלס - ללא קשר למציאות האובייקטיבית, שמעניקה תואר זה
הטיעון הזה, השכיח במיוחד בקרב אמנים שמחזיקים מעצמם "רציניים" ו"חשובים", לא קשור למציאות בשום צורה. ההפך הוא הנכון: זמר שהשתתף ב"כוכב נולד" נתקל לרוב בסקפטיות וביחס לא אוהד, בלשון המעטה, כשסינגל חדש שלו נוחת על שולחנו של עורך מוזיקלי בתחנת רדיו שמחזיקה מעצמה "רצינית" ו"חשובה".
העובדה שהוא זכה לפרסום בזכות התוכנית ממש לא הופכת אותו להימור בטוח בישיבות הפלייליסט. במקרים רבים היא אפילו מונעת ממקבלי ההחלטות ברדיו להטות אוזן אובייקטיבית לשיר תוך כדי התעלמות מאות הקין הרובצת עליו. נכון, רוני דלומי, הפורחת לה בגלגלצ, היא לא דוגמה טובה לכך, אבל את כל שאר החבר'ה האלה - לדוגמה הראל מויאל, דיאנה גולבי, ישראל בר-און ונינט - אי אפשר להאשים בתפיסת מקום בפלייליסט. רובם המכריע לא בילו שם כבר שנים // רועי בהריר.
שלא כמו באוסקר, באמי או בגראמי, ועדת פרס נובל הרבה פחות כיפית במובן הזה שהיא אינה נותנת רשימות מועמדים מהודקות להשתעשע בהן לפני ההכרזה על הזוכים. תהליכי הסינון והבחירה מתנהלים בחדרי חדרים, וכך בוקר אחד, ללא התראה מוקדמת, כולנו שוברים את הראש בניסיון להבין מהם לעזאזל גבישים קוואזי-מחזוריים ולמה היה כל כך חשוב לגלות אותם.
להכרזה על חתני פרס נובל נלווית התניה נוספת, והיא האכזבה האוטומטית מכך שעמוס עוז שוב לא גרף את פרס נובל לספרות, כאילו שהזכייה כבר הונחה בכיסו ונגזלה ברגע האחרון על ידי איזה שבדי עלום. אם אתם שואלים אותנו, ישנם סופרים מוכשרים לא פחות שראויים לכבוד, ודי אם נזכיר בהקשר הזה את איאן מקיואן, שגיבור ספרו האחרון "סולאר" הוא זוכה פרס נובל, אולי במעין איתות, או התרסה, לוועדה היושבת בשטוקהולם. אבל הדיון כאן לא עוסק באיכות הפרוזה של עוז, אלא בתמונת הסיכויים עצמה.
כאמור, בגלל שיטת הבחירה הממוסכת, קשה לדעת אם עוז מגיע מדי שנה לפוטו פיניש או שחברי הוועדה פשוט לא שמים עליו, אבל סוכנויות ההימורים נותנות בכל זאת איזושהי אינדיקציה לניבוי המועמדים הבולטים. אם להסתמך על לאדברוקס הבריטית, המובילה בתחום, השנה סיכוייו של עוז בהחלט סבירים. הוא חולק את המקום העשירי בטבלה עם האמריקאים פיליפ רות' וקורמק מקארתי, הבריטי טום סטופארד והאיטלקייה דסיה מאראיני עם יחס הימורים של 1:16. הדירוג הזה הוא בהחלט משהו להיאחז בו, אבל לא בכל שנה עוז מתברג במקום כה מכובד. ב-2009 הוא אמנם סומן כפייבוריט עם יחס הימורים של 1:4, אבל שנה אחר כך התרסק ל-1:25 ודורג במקום ה-22. ב-2011 פחתו סיכוייו והוא דורג במקום ה-20 עם יחס של 1:33. אגב , השנה מומלץ לשים את הז'יטונים על הרוקי מורקמי, שמשייט כבר שנים בצמרת וכעת מדורג ראשון עם יחס של 1:5 // הילו גלזר.
לא ולא. נכון הוא ש-700 אלף ישראלים זרמו בהמוניהם לבתי הקולנוע בשנת 71' על מנת לצפות בפלא הפילמאי של ג'ורג' עובדיה עם ששי קשת ויונה אליאן בתפקידים הראשיים. אבל סרטי הבורקס האחרים שמשלו אז בכיפה משכו אליהם הרבה יותר צופים. למשל "לופו" (863 אלף צופים), "כץ וקרסו" (865 אלף), "קזבלן" (מיליון ו-200 אלף) "קוני למל בתל אביב" (771 אלף) ועוד.
אך לא הנתונים הסטטיסטיים הם עיקר הטעות באקסיומה הנפוצה על אודות "נורית". העניין הוא שלא מדובר פה בסרט בורקס, אלא במלודרמה המשליכה יהבה על בלוטת הדמע. ז'אנר הבורקס הקפיד להיצמד לסרטים המשקיפים על היחסים העכורים בין העדות בישראל מבעד לזווית ההצצה הקומית, שמלווה בחיקוי עגות דיבור. וג'ורג' עובדיה כלל לא כיוון לכך // מאיר שניצר.
חנוך לוין, המחזאי הישראלי האהוב והשנוא ביותר, מצליח במותו יותר מאשר בחייו. מחזותיו מועלים שוב ושוב, טקסטים חדשים שלו יוצאים מהמגירות, והוא זוכה לתרגומים רבים ולגרסאות בימתיות ברחבי העולם. יש שיגידו שהחנוך לויניות כה דומיננטית, עד שלתיאטרון הישראלי קשה להשתחרר ממנה וממנו. אולם הדרמה הישראלית מכילה לא מעט שמות אחרים שזוכים להצלחה בארץ ובחו"ל ושהותירו חותם על אף ההנחה האוטומטית שלוין יחיד במינו.
נסים אלוני, לדוגמה, יצר שפה ייחודית שבאה לידי ביטוי גם במערכונים שכתב עבור הגשש החיוור. מחזותיו "דודה ליזה", "הנסיכה האמריקאית" ו"אדי קינג" נחשבים ליצירות מופת בדרמה המקומית. יהושע סובול הוא אחד המחזאים הישראלים המצליחים ביותר בארץ ובחו"ל בזכות "ליל העשרים", "גטו" ו"נפש יהודי". שמואל הספרי זכה להצלחה רבה בעקבות "קידוש", "חמץ" ו"אישה, בעל, בית" והגדיר מחדש את השלאגר של עידן הקניינים בסוף שנות השמונים בטרם פנה לקולנוע וטלוויזיה עם "שחור" ו"פולישוק", לדוגמה. עדנה מזי"א וענת גוב הן מהיוצרות המרכזיות והמשפיעות של העת האחרונה והיו להן סדרה של הצלחות כמו "משפחה חמה" ו"חברות הכי טובות", שרצה מאות פעמים. הלל מיטלפונקט הוא אחד המחזאים הכי מועלים כיום, וברזומה שלו ניתן למצוא את אופרת הרוק "מאמי", את "גורודיש", את "מדריך למטייל בוורשה" ועוד.
וזאת עוד בטרם מנינו מחזאים כמו אפרים קישון, עמוס קינן, יוסף בר יוסף, יוסף מונדי, רשף לוי, מוטי לרנר וגלעד עברון, וטרם ניגשנו אל מחזאי טרום המדינה או אל הצעירים הפועלים כיום. על כל פנים, חנוך לוין הוא אולי מחזאי חשוב, מרכזי ומשמעותי, אולם לחלוטין לא היחיד // ניר שאולוף.
בשבועות האחרונים, במקביל לקריסתו הטרגית של העיתון שאתם אוחזים בידיכם, עולה מדי פעם הטענה כי העיתונות בישראל משלמת את מחיר הוויתור על הרצינות. היא זנחה את התחקירים ואת העומק לטובת חנופה למכנה המשותף הנמוך והרחב ביותר, שבאה לידי ביטוי בכותרות בומבסטיות, בלאומנות פופוליסטית וברכילות זולה. זו - ולא ניהול גרוע, הסתגלות מפוקפקת לעידן הדיגיטלי, מבנה מערכת לא נכון ותפיסות אנכרוניסטיות - הסיבה האמיתית לכך ש-2,000 איש ייזרקו בקרוב לרחוב.
מי שטוען כך לא האזין כנראה מעולם לשיחה עם לקוחות במחלקת מנויים של עיתון או נחשף לנתוני הרייטינג של אתרי האינטרנט הישראליים. התחקיר של קלמן ליבסקינד שטרפד את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל, אולי ההישג העיתונאי המשמעותי האחרון של "מעריב", לא הביא להתנפלות של לקוחות חדשים על מוקד שירות הלקוחות, אלא להפך - גרר זעם ומשטמה מצד מנויים ותיקים שלא הבינו כיצד מעז כתב זב חוטם לתקוף את גיבור "עופרת יצוקה". יציאתו של "ז'ורנל" בגרסתו הראשונה, הגבוהה וכבדת הראש הולידה גל תלונות של קוראים זועמים, שהתייחסו לתוספת החדשה לעיתון משל היתה גרסה מרוככת של "דר שטירמר".
כמעט כל מהלך בתקשורת הישראלית של מעבר מפורמט תחקירי לקליל, של פיטורי עיתונאי רציני לטובת ילדון שטחי ושל הורדת תוכנית איכותית לטובת תכנים נמוכים (או של ערוץ מוזיקה לטובת ערוץ פיצוציות במקרה של ערוץ 24) עבר בדממה. ועורכי אינטרנט ותיקים כבר יודעים: ככל שההפניה תהיה צעקנית יותר, כך גבוהים הסיכויים שהגולשים יקליקו עליה. יש סיבה לכך שידיעות על בר רפאלי מופיעות מדי יום באתרים הללו, וזו לא אהבת העורכים והכתבים. הם השתעממו כבר מזמן, אבל הציבור דורש והציבור מקבל. למען האמת, ייתכן שאחת הסיבות לדעיכת העיתונות המודפסת היא דווקא הסירוב ללכת כל הדרך לעבר הצהוב.
היומונים הישראליים מתעקשים לשמור על הילת המכובדות ולסקר באופן אינטנסיבי נושאים פוליטיים ומדיניים שלא מעניינים בהכרח את קוראיהם ולפרסם מוספים שלמים. בו בזמן כתבי הרכילות שלהם מתקשים לחדור את חומת היחצנות, שהופכת את המדורים העוסקים בנושא לאחידים ומשמימים. לא קיים כרגע בישראל עיתון סנסציוני באמת דוגמת הסאן הבריטי, שלא לדבר על האקסטרים של הנשיונל אנקוויירר האמריקאי. הניסיון הבודד מאז ימי "העולם הזה" לחקות את הנוסחה - החינמון "24 דקות" - נכשל כי המוצר לא היה מהוקצע דיו ולאו דווקא עקב תכניו הירודים. העיתונות המודפסת עדיין מחכה ליורש של "העולם הזה", מינוס המאבקים בשלטון. את התחקירים של אורי אבנרי אפשר להחליף בהרבה מאוד תשבצים - הדבר שמנוי העיתון הישראלי הכי אוהב בעולם. הישועה של התקשורת הישראלית לא תבוא מלמעלה, אלא מלמטה // אודי הירש.
אין ספק שסרט האימה של משה גז, "המלאך היה שטן" (1976) בכיכובה של אופליה שטראל, הוא סרט איום ונורא, שעליו נפרשה תערובת של חוסר כישרון בבימוי, תסריט מתחת לכל ביקורת ורמות משחק ועריכה מחפירות. אבל למה להיצמד למועמד אחד ויחיד לתואר הנכסף הזה, כאשר בסביבה ניתן לקושש כל כך הרבה מתחרים רציניים לפרס הגדול? הנה מקבץ של עשרה סרטים, שכל אחד מהם הוא הגרוע בהפקות שנעשו בישראל: "פעמיים בוסקילה" (של זאב רווח), "מחפשת בעל על ארבע" (עם יהודה ברקן), "ד.צ. חוף אילת" (בבימוי דובי גל), "טאהרה" (דורון ערן), "ריקוד מסוכן" (מנחם גולן), "האור השחור" (בכיכוב אקי אבני), "העפיפונים של ארמנד" (משה זאבי), "מי האבא" (דובי גל בתפקיד הראשי), "מניו יורק באהבה" (עמוס קולק).
השיא, כך נדמה, הוא סרט זנוח בשם "הסנדלר העליז", שבו מככבים גדעון זינגר, יעקב בן סירא ואריס סאן. אבל במקרה המיוחד הזה, יאמר בנימין נתניהו, יש את מי להאשים - את האיראנים בני הזדון. שכן מדובר בקופרודוקציה ישראלית-פרסית (כן כן, ממש כך), שביים ניקו סאפאי האיראני // מאיר שניצר.
החלק הרביעי והאחרון של הפרויקט יפורסם מחר, שני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם