מכונת הזמן התקלקלה: "לופר" רחוק מלהיות פורץ דרך
"לופר" מציג השתעשעות בשני פרדוקסים משומשים של סרטי מדע בדיוני בתוך עלילה מיובשת ושפע של יומרנות
לופר, בימוי: ריאן ג'ונסון
יש להם תוכנית, והיא אידיוטית להפליא. הם מתכוונים לפגוש את כריסטופר קולומבוס רגע לפני שהוא יוצא להפלגה המהוללת שלו, ולהגניב לו מידע גיאוגרפי מוטעה, ובכך לשבש את הישג חייו - גילוי אמריקה. ההיגיון שלהם גורס שאם קולומבוס לא יגיע לאמריקה, הרי שלא תיווצר שם אומה אמריקאית. ולכן ביום מן הימים לא יישלח אחד מבניה לשירות צבאי על אדמת איטליה, יימנע המפגש המביש של האחות המשתרללת עם האמריקאי הצעיר, וכבודם המשפחתי יישאר על מכונו.
קומדיה אווילית זו עושה את השימוש העלילתי המוכר ביותר למושג הפילמאי של מסע במכונת הזמן - נסיעה מממד העתיד אל מישורי העבר במטרה לערוך בו תיקונצ'יק קטנטן, ובכך להסיט את כל מסלול ההיסטוריה. גם סרטי מדע בדיוני רציניים יותר מהשטות האיטלקית, שמשום מה זוכה פה לכמות מילים מופרזת, פסעו בעקבות אותה הנוסחה: "המזח" של כריס מארקר, "שליחות קטלנית" (ג'יימס קמרון), "12 קופים" (טרי גיליאם), "אהבתיך, אהבתיך" (אלן רנה) ו"בחזרה לעתיד" (רוברט זמקיס). וכך גם "לופר" של ריאן ג'ונסון האמריקאי, שהחל לפני שבוע את מסע הניצחון הקופתי שלו.
השנה היא 2072 וברוס ויליס - אמריקאי שנשוי לסינית וחי עמה בשנגחאי העתידית - נופל קורבן להתקפה רצחנית המתבצעת על ידי שליחיו של הרודן המרושע הקרוי "מוריד הגשם". הוא עצמו ניצל, אך אשתו האהובה משלמת בחייה, ועל כך ויליס נודר נדר להביא להשמדתו של אותו דיקטטור עלום פרצוף. בהזדמנות הראשונה הוא מתגלגל לתוך מכונת זמן המטילה אותו אחורנית אל שנת 2044, כשלפניו מונחת משימת נקם איומה. הוא עומד לאתר את הילד שלימים אמור להפוך ל"מוריד הגשם" ולחסל אותו כשהוא עוד קטן.
הצרה היא שמהבחינה ההומנית (לא בדיוק הערך המוסרי הכי מוכר לצרכני הסיינס פיקשן) צצה כאן בעיה לא פשוטה. ויליס הנמרץ מוצא ארבעה ילדים שהפרופיל האישי שלהם מתאים להגדרות הנעורים
מובן שגם הצד שכנגד - שליחי הרודן האכזר - אינו פראייר. כשהנוקם ויליס מגיע אל עולם העבר שלו, כלומר אל שנת 2044, ממתין לו מחסל מקצועי צעיר עם משימה אחת ברורה - להשמיד אותו לאלתר. ולא לשכוח: אנחנו בטריטוריית הפעולה של המדע הבדיוני, ולכן המחסל הצעיר (בגילומו של ג'וזף גורדון-לויט) אינו אלא ויליס בכבודו ובעצמו כשהוא עדיין בפאזת הנעורים שלו. וגם זה לא בדיוק רעיון מקורי, שהרי אדגר אלן פו כבר פיתח אותו בסיפור "ויליאם וילסון", שאפילו התגלגל פעם לקולנוע בגרסתו של לואי מאל, בכיכובם של אלן דלון ובריז'יט ברדו.
"לופר", שמשום מה תופס את עצמו כסרט מקורי, אינו אלא השתעשעות נוספת בשני פרדוקסים מוכרים עד לעייפה לכל המתעסקים בסיינס פיקשן - פרדוקס האב/הסב ופרדוקס היטלר. האחד גורס שאם אתגלגל לשנות עבר ואהרוג את סבי, אני עצמי לא אבוא לעולם, וכך לא אוכל אף פעם להרוג את סבי. הפרדוקס האחר מקשה עוד יותר את משא ההיסטוריה הכבד. אם נשתמש בפרספקטיבת הזמן שחלף ונדע כי אויב האנושות מספר אחת הוא היטלר, מדוע שלא נתגלגל לאחור במורד השנים ונעלים אותו מעל פני האדמה עוד בטרם החל להזיק לאנושות. אבל אם נחסל אותו מראש, לפני שהוא פיתח את התפיסה הנאצית, הרי שהרוע ההיטלריאני לא ישלוט אף פעם בעולמנו, ולכן לא תיווצר שום סיבה לצאת לחסל את אדולף הצעיר.
יוצרי "לופר" כמו לא שמעו מעולם על שני הפרדוקסים המשומשים האלה ומטעינים את עבודתם בעודפים של יומרנות, שאינה מוצאת לעצמה כרי פעולה ראויים בעלילה המיובשת של הסרט עצמו. אם להתבונן במבט כולל על החבילה הקולנועית שהתסריטאי/במאי ג'ונסון מטיל מהבד אל אולם ההקרנה, אפשר לגלות שהוא בסך הכל בא לתקן כמה עיוותים עלילתיים שדבקו בסרטי "שליחות קטלנית" בכיכובו של ארנולד שוורצנגר.
כזכור, סיפרו אז הלהיטים שהכין קמרון את מאבקה של האם שרה קונור להצלת חיי בנה ג'ו, שביום מן הימים יהפוך למנהיג האנושות ויוביל את בני האדם אל המרד הגדול ברובוטים הזדוניים שישלטו אז בתבל ומלואה. כמה צפוי (ודי מפוהק) למצוא שלבו הפועם של "לופר" מבוסס על אותה הסיטואציה, וגם שמות האם ובנה כלל לא שונו. הדבר היחיד, העקרוני כביכול, ששונה, נעוץ בפונקציה העתידית שממתינה לילד הקטן. ב"שליחות קטלנית" הוא אמור להנהיג את הטובים ואילו ב"לופר" הוא יהפוך ל"מוריד הגשם" האיום והנורא. במילים אחרות: כל המהומה והרציחות המשונות שממלאים את דקות הסיפור ב"לופר" אינן אלא ויכוח של מבקרי קולנוע סביב הבנת העלילה של סרט שהפך לקלאסיקה הוליוודית. ובשביל זה עושים כל כך הרבה רעש?
"לופר" הוא סרטו העלילתי השלישי של ג'ונסון, שפרץ לתודעה לפני כחמש שנים עם "בריק", סרט ביכורים חובבני למדי שניצל כמה עקרונות משופשפים של סגנון הפילם נואר. כמה שנים מאוחר יותר הטריד ג'ונסון את אוהדיו בקומדיה דלה אך משונה, "הנוכלים בלום" שמה, והנה עתה הוא נוחת בלב המיינסטרים. המשותף לשלושת הסרטים הם שלושת שותפיו של ג'ונסון לעשייה - המפיק רם ברגמן, הצלם סטיב ידלין והשחקן ג'ו גורדון-לויט - שחוברים אליו לסרט לא מקורי, לא מוסרי, אבל מלא בחשיבות עצמית.
"לופר". בימוי: ריאן ג'ונסון ארה"ב 2012
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם