הבהלה לזהב: אלבום האוסף של טורי איימוס מיותר
האם ציון 20 שנה לצאת אלבום הבכורה של טורי איימוס הוא סיבה מספקת לאלבום קאברים? רז ישראלי חושב שאם אין כל חדש בביצועים, האסופה Gold Dust היא בעיקר מיותרת
טורי איימוס, Gold Dust, הליקון
עטיפת gold dust, טורי איימוס עטיפה
עשרים שנה חלפו מאז צאת אלבום הבכורה של טורי איימוס, Little Earthquakes, אלבום שהשפיע על יוצרות כמו אלאניס מוריסט ופיונה אפל שבעקבותיו אזרו אומץ להקליט בעצמן, ואלבום שדירבן אין ספור נשים בעולם לצאת עם האמת שלהן ולהילחם עבור נשים אחרות.
מאז הספיקה איימוס, 49, להוציא תריסר אלבומים, לפחות מחצית מהם עושים לה כבוד. קריירת הסולו שלה נחלקת בבירור לשלוש תקופות, כעקומת פעמון הפוכה: פריצה מרשימה, המשך בעשור שלם של מוזיקה מעייפת ומעצבנת ולבסוף תחייה מחודשת בדמות שני אלבומים שרצינות תזמורתית אוחזת בהם, והם מלאים ויפים. בין לבין איימוס הצמידה הופעה חיה לאחד מאלבומיה, הוציאה אלבום קאברים בינוני, שחררה אוסף להיטים וכעת היא מוציאה אלבום גרסאות כיסוי לשירים שלה עצמה מכל התקופות, בגרסאות לפסנתר ותזמורת, כיאה לתקופה הנוכחית שלה בדוייטשה גרמופון, הלייבל הקלאסי הוותיק והמוערך.
כשלעצמו, לא מדובר באלבום רע כלל, רוב השירים שאיימוס בחרה בעצמה לבצע מחדש מהווים את פסגת השמנת הרפרטוארית של הזמרת. אבל אם בעיבודים החדשים כמעט ואין חידוש, מה הטעם להקליט את האלבום הזה? רוב השירים שאיימוס בחרה לכסות הם "אקוסטיים" ממילא, והעיבוד המחודש מינימלי, אנמי, לעיתים לא מורגש ולעיתים מיותר. הסיבה היחידה המתקבלת על הדעת להוציא את האלבום, מעבר לתירוץ חגיגות העשרים לקריירת הסולו של איימוס, היא לאפשר גם ללייבל החדש שלה ליהנות מנתח עסיסי של החומרים המוקדמים והמוצלחים יותר, מסחרית כמובן, של הזמרת.
ארבעה שירים נבחרו לייצג את האלבום הראשון, ביניהם Precious Things, שמאבד בביצוע החדש הרבה מהדרמטיות הנועזת שלו ו-Flying Dutchman, שיצא בזמנו כבי-סייד טרחני וגם בגרסתו המחודשת מוכיח שנכון היה להשאירו בחוץ. Yes, Anastasia, Jackie's Strength ו-Marrianne היו ונשארו נפלאים ומרגשים באותה המידה. Programmable Soda ו-Girl Disappearing, שני השירים שנבחרו לייצג את American Doll Posse מ-2007, הם ללא ספק הטובים מאותו אלבום, אך גם הדוגמאות הברורות ביותר לעובדה שכלום לא קרה להם בחמש השנים שעברו מאז ביצועם המקורי.
הרעיון נחמד, הביצועים החדשים מוקפדים, אבל לא תורמים דבר לשירים עצמם וברוב הפעמים מיותרים לחלוטין. אף קאבר באוסף החידושים הזה לא מצליח
לכסות את העובדה שאין פה כל חידוש. אז על פי מה יש לשפוט אותו? טיב השירים, שאינו מוטל בספק, או העדר הפואנטה המשווע להוציא את האלבום?
לאלבום שכזה, גם אם מרכיביו טובים, יש טעם רע, בבחינת בצע כסף, סתמיות, זקנה שמביישת את נעורייה. ציניות בצד, גם בסוף העשור החמישי לחייה איימוס היא פרפורמרית אדירה שסיבובי ההופעות שלה ידועים בהחלפת תלבושות צבעוניות, באווירה מחשמלת, ביכולות ווקאליות מלהיבות, בשלהוב הקהל ובעיקר - בביצועים נשכניים ללהיטיה המוכרים ביותר. Midwinter Graces ו-Night of Hunters, שני אלבומיה האחרונים, החזירו את איימוס ליצירה חדשנית ומעניינת וסללו עבורה דרך חדשה. עכשיו היא מוציאה את אסופת השירים המיותרת הזו. הציניות מתבקשת.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם