מאסטר בנמנום: "המאסטר" עמוס ולא ממוקד מספיק
"המאסטר", סרטו המגלומני של פול תומס אנדרסון, גדוש בקונפליקטים מיותרים ובטיעונים מעורפלים
''המאסטר'', במאי: פול תומס אנדרסון ארה''ב 2012
ולא במקרה הועלו באוב כל השמות המוכרים האלה. שהרי פול תומס אנדרסון, קולני ומוגזם כהרגלו, שב ומציג סרט מגלומני חדש מפרי רוחו. "המאסטר", כמו סרטים קודמים של אנדרסון ("לילות בוגי", "מגנוליה", "זה ייגמר בדם"), קורא תיגר על יסודות התפיסה של האמריקנה בעיני עצמה ובעיני מתחריה. חזון אישי, יוזמה קפיטליסטית, מלאכת השיווק כפולחן דתי והאלהת המורד במוסכמות. העובדה שאנדרסון נדרש פה לכל כך הרבה משענות מהעבר הקרוב והרחוק אינה מעידה בהכרח על שליטתו בחומר שלו עצמו, אלא דווקא על החולשה הרבה של הטיעונים ההיסטריים שמועלים כאן לדיון.
חואקין פניקס הוא חייל משוחרר שלחם בשורות הצי כנגד היפנים ונותר הלום קרב, אלכוהוליסט ובעל ביטחון עצמי ירוד. פיליפ סימור הופמן הוא מחבר ספרי מדע בדיוני הטוען לכמה תארים בתחום הרפואה, שפיתח מעין דת חדשה הנשענת על האמונה בגלגול נשמות וביכולות האנושיות לשיפור עצמי. פניקס, עלה נידף ואלים, פוגש בהופמן השרלטן הכריזמטי, והופך לסוג של בובת כפפה בשירותו של נביא הדת החדשה. עם הזמן מתפתחת תלות הדדית בין המפעיל הופמן לבובתו פניקס, ולא אחת מיטשטש הגבול החוצץ בין החזק והחלש מביניהם.
אנדרסון, שאף הכין את התסריט לסרט, אינו טורח להסוות את הדמיון הרב בין הכת המופרכת שהופמן מנהיג לבין הסיינטולוגיה, שעומדת במרכז ויכוח ציבורי
משום מה מתקשה אנדרסון לפתח טיעון צלול וברור סביב גרעין המפגש הגברי, אולי ההומוסקסואלי, בין שני הגיבורים, והעלילה נעה ללא נקודת כובד בין יחסי אב-בן, קפיטליסט-מורד בשיטה, כומר-מאמין, שוטה-משתטה. ההיצע העצבני, הגדוש בקונפליקטים מיותרים בחלקם, יוצר בסרט הארוך הזה (שעתיים ורבע), החל ממחציתו, מעין "בטן" של חזרות עצמיות, המערפלת עוד יותר את טיעוניו המעורפלים ממילא של אנדרסון.
מי שתורם להורדת רמת הסרט הוא בעיקר פניקס, המרביץ על הבד מופע ראווה מוגזם ומלאכותי, המזכיר את להטוטי הממבו-ג'מבו המוחצנים של דניאל דיי לואיס, גיבור "זה ייגמר בדם" - סרטו הקודם של אנדרסון. לכאורה פניקס נהנה פה מנתוני פתיחה חלומיים עבור שחקן שאפתן. דמות שפניה מעוותות, כתפה האחת מעוקמת, גבה שחוח, והיא כלואה בתוך מחזוריות של התקפי חרדה. ממש אח תאום לריצ'רד השלישי, גיבורו של שייקספיר. פניקס, כאילו הוא זרוע ארוכה לברנדו ולג'יימס דין, שב ומחייה טכניקות משחק ששלטו בקולנוע האמריקאי בשנות החמישים, ויוצר על הבד דמות מעושה ונטולת אמפתיה.
למרבה המזל מתייצבת כנגד פניקס טכניקת ההופעה-מול-מצלמה המבריקה של הופמן המקסים, שהפעם ממצה לעומק, ואף מרחיב, כמה מהג'סטות הענקיות שאורסון וולס זרע בסרטיו, החל מ"האזרח קיין" ועד "ז'זה זיוף". חיזוק ליתרונותיו האיכותיים של הופמן ניתן למצוא בכמה סצנות שבהן מתגלה הצד הקריאטיבי הסוחף בבימוי של אנדרסון. בולטת במיוחד היא סצנה מורכבת שבה הופמן מבצע שיר זימה אירי, תוך כדי ריקוד ושירה מגושמים, בעוד חבורה של נשים עירומות מחוללות מסביבו, כאילו מדובר בפולחן בעל ועשתורת הכנעניים.
"המאסטר" מציע עוד כמה סצנות וירטואוזיות דוגמת זו, שמועברות לבד במצלמתו המיומנת של מיחאי מלאמר, צלם ממוצא רומני המרבה לאחרונה לעבוד עם פרנסיס קופולה. חבל אם כך שהתסריט ומשחקו של פניקס כה מחבלים במוצר הסופי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם