אישה בונה: "ברקיע החמישי" מעצים את הקול הנשי בקולנוע הישראלי
"ברקיע החמישי", סרט מפתיע ומלבב, ממקם את הבמאית דינה צבי-ריקליס כמובילה בחזית הקול הנשי בקולנוע הישראלי, מקום שהיה שמור עד כה למיכל בת אדם
כן כן, בין קירות פנימיית "הרקיע החמישי", המיועדת ליתומות ולזנוחות גורל אחרות, רוחשים נושאים אסורים ועובדות שבמחלוקת. ואותה מאיה (עמית מושקוביץ') - נערה שאמה מתכחשת אליה ואביה הרחיק אותה משדה הראייה שלו - מתבוננת בכל זה בריחוק מסוים, ומתעדת את המתרחש סביבה במחברת הסתרים שלה, שבה מוצפנים הסיפורים הקצרים שהיא כותבת לעצמה מאז היתה ילדה קטנה.
הרומן "ברקיע החמישי", מפרי עטה של רחל איתן המנוחה, שפורסם לראשונה בשנת 1962 ואך לפני שבועיים-שלושה יצא לאור במהדורה מחודשת, מכיל שפע של סיפורים ועלילות משנה על אודות הפנימייה של מאיה, ועל אודות הזמן שבו התחוללו הדברים - שנת 1944, השנה האחרונה למלחמת העולם השנייה. הבמאית דינה צבי-ריקליס (יחד עם התסריטאית עלמה גניהר) נועזה להפוך את הכתוב לסרט, ומובן שקוצר היריעה הקולנועית אילץ להיצמד לכמות ספורה של גיבורות עלילה, ולשמוט רבים מסיפורי המשנה המרכיבים את ספרה של איתן. אך גם בגרסתו המהודקת, "ברקיע החמישי" הוא סרט מפתיע ומלבב, שכמו כל סרטיה של צבי-ריקליס פורק על הבד את אותו מטען כבד המסתופף לו דרך קבע מתחת למטריית "הגורל הנשי".
כאמור, השנה היא 1944, ואל הפנימייה "הרקיע החמישי" מתגלגלים פליטים ופליטות הנרטיב המרכזי של הנתיב הציוני לעצמאות. בין שזוהי מאיה שאיש לא חפץ בה או מאשה הקטנה שנתבלעה עליה דעתה שם בארצות השואה, ובין שזו פולה (אסתי זקהיים), מלכת חיי הלילה של ורשה, שהפכה למבשלת במטבח העני של בית היתומות הזה. אחת בורחת מהקיבוץ, אחרת מהדיכוי האישי בשכונה החרדית, והמנהל של כולן, דוקטור מרקובסקי, בורח בעיקר מעברו ומהאחריות על גורלה של מאיה, ספק-בתו הנסתרת.
הסרט כלל אינו טורח להסוות את מעמד הפנימייה כקצה הלא סימפטי לדרכי העיכול של החיים. עובדה ידועה בעלילת הסרט היא שבסופו של דבר תחוסל הפנימייה השוכנת סמוך לתל אביב, ובמקומה קום יקום בית החרושת הראשון לנייר טואלט בארץ הקודש. שאריות החברה המטאפוריות מוחלפות בחרא בר קיימא.
"ברקיע החמישי" הוא סרט תקופתי, אך מטבע הדברים הוא גם סרט דל תקציב. לכן מתקשה צבי-ריקליס לפתח על הבד עלילה הספוגה בריחות ובמראות הייחודיים לימי המנדט הבריטי בארץ, אם כי הסרט אינו מוותר על נגיעות מעודנות במצב הפוליטי אז. במקום לעצב אפוס תקופתי, מצמצמת יוצרת הסרט את יריעת הסיפור אל בין כותלי הפנימייה, שצולמה בעיקר במקווה ישראל, ומיטיבה למצות את המרב מתוך ההיצע הצנוע. עוזרת לה בכך עבודתו המרשימה של צלם הסרט שי גולדמן, שמצליח להשרות אווירה נוסטלגית, מפויסת במידה רבה, על המשברים המרובים שהם מנת חלקן של גיבורות הסרט השונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם