ניתוח לאחר המוות: למרות הכל, יורם טולדנו נמצא בפריחה
יורם טולדנו סעד במשך שנתיים את אשתו הגוססת השחקנית אנלי הרפז ולא גילה לאיש. כשנפטרה חשב לעזוב את הכל. לבסוף שב לצלם את "חטופים", הצטרף לשתי הצגות וחווה את התקופה המוצלחת בקריירה. עד כדי כך שלא היה לו זמן לראות פרק אחד של "הומלנד"
טולדנו (45) מהשחקנים הפוריים והאיכותיים שמסתובבים כאן הוא מאלה שנוהגים לכנות לייט בלומר. מאז לימודיו בבית צבי הבשיל על אש קטנה בבימות התיאטרון ורק בשנים האחרונות החל לקבל תפקידים בטלוויזיה. ההופעות ב"תמרות עשן" ב"טקסי דרייבר" וב"חטופים" הפכו אותו לפנים מוכרות אף שטולדנו טוען ואין סיבה לא להאמין לו שהסלבריטאות מעולם לא היתה תמריץ עבורו. בכל מקרה ארבע השנים האחרונות שהיו עד כה המוצלחות והדחוסות בקריירה שלו עמדו בצלה הכבד של מחלתה של אנלי, בת זוגו במשך 17 שנה ואם בניו איו (8) ואיין (6).
כשטולדנו הצטלם לעונה הראשונה של "חטופים" אנלי עוד ניסתה להדוף את הסרטן אך הדבר נשמר בחשאיות ואיש בהפקה לא ידע על מצוקתו. צילומי העונה השנייה היו אמורים להתחיל יומיים אחרי שנפטרה אך מתוך התחשבות במצבו של טולדנו הסצנות בהשתתפות נמרוד קליין, הדמות שהוא מגלם בסדרה, נדחו בחודש. טולדנו מדבר באריכות ובגילוי לב על הריק שנפער בקרבו עם לכתה של אנלי אך חשוב לו גם לומר ש"חטופים" שעונתה השנייה עלתה השבוע בקשת (שני 22:00) היא מבחינתו "הסדרה הכי חשובה שנעשתה פה עד היום". לא פחות.
"המהפכנות שלה היא ביכולת לקחת את הפצע של פדויי השבי שהיה מכוסה בהמון מייק אפ לחטט בתוכו ולהוציא ממנו את כל המוגלה" הוא ממשיך "הסיפור המזעזע שלהם, הקושי שהם חווים גם בשבי וגם אחרי החזרה הוא רלוונטי מאוד לחברה שלנו ומשום מה לא נגעו בזה בתרבות הפופולרית. כשעלינו בעונה הראשונה היתה סערה. טענו שאנחנו חצופים, ששחטנו פרות
אגב, ההיסטריה סביב "הומלנד" זוללת פרסי האמי וגלובוס הזהב שנשענה על השלד של "חטופים" חלפה מעליו. "לא ראיתי אפילו פריים אחד", הוא מודה. "אין לי יס, אני לא אוהב לראות במחשב ואני גם לא מאלה שמורידים סדרות".
לפרמיירה של "חטופים" הגיעו כל אנשי "הומלנד". עשית מינגלינג עם קלייר דיינס?
"באמת פחדתי שישאלו אותי על 'הומלנד' אז אמרתי את האמת, שלא צפיתי. הסתכלו עליי קצת מוזר אבל בסדר. מתישהו עוד אצפה".
בהצגה "סוסים על כביש גהה" המבוססת על סיפור מאת סביון ליברכט הוא מגלם גבר חזק שמתמודד עם עברו מטפל באשתו (רכטר) בעלת חוסן מנטלי רופף ומסוגלות הורית גבולית ומתאמץ לאחות את התא המשפחתי הסדוק. ואם ניתן לזהות בתיאור הנ"ל רסיסי דמיון למצבו של טולדנו במציאות הרי שבהצגה "גג שקוף" (תיאטרון הספריה), הממד הביוגרפי נהפך ללב העניין. טולדנו מגלם שם דמות של אלמן אב לשניים שאשתו נפטרה מסרטן לפני שנה וכעת מנסה לשקם את חייו.
מזוכיסטי או תרפויטי?
"לגמרי תרפויטי. עלינו עם ההצגה שבוע אחרי שהסתיימה שנת האבל על אנלי. כך או כך אני חי את זה כל הזמן. הצורך לתחזק את הבית, לעבוד, להמשיך את החיים, זה הכי משמעותי בחיים שלי כרגע. זה לא שבגלל 'גג שקוף' הרגשתי שאני שוקע לתוך זה מחדש. ההצגה נתנה לי הזדמנות לעסוק במחלה ובמה שנובע ממנה מזווית נוספת".
כבתו הבכורה של שרגא הרפז, שחקן תיאטרון וקולנוע ומבכירי הבוהמה התל אביבית בסיקסטיז שבשנים האחרונות לחייו נקשר שמו בעיקר להתפרעויות ולהתמכרויות, לא מפתיע שגם אנלי הרפז ז"ל בחרה לכרוך את חייה בעולם המשחק. את טולדנו, בן המחזור שלה בבית צבי, הכירה בשנה השנייה ללימודים. "היינו כמו מגנט וברגע שהחלה משיכה לא יכולנו להתנתק". במשך 17 שנה חיו יחד, מתוכן 12 כזוג נשוי.בדירה צנועה שקנו במרכז תל אביב במחיר מציאה הקימו קן משפחתי חמים ותחזקו זה בצד זה קריירה עקבית.
הרפז שיחקה בין השאר בסרטים "מתנה משמים" ו"צומת וולקן" ובסדרות "זינזאנה" ו"הפוך" וטולדנו אומר שרוב הזמן היתה מסופקת מבחינה מקצועית, אף שחשה החמצה ממיעוט העבודות שהזדמנו לה בתיאטרון. בשלוש השנים האחרונות נאלצה להרפות מן הקריירה והפנתה את כוחותיה למאבק בסרטן השד האלים שלפת אותה. "הסרטן הוא ענן שחור ענן של מוות שכל הזמן מרחף מעל הראש שלך. תחושה תמידית של סוף העולם. אתה לא מצליח לראות חצי מטר לפניך, אין עתיד. ואז, אחרי סדרה אינטנסיבית של טיפולים היתה תקופה של בערך שמונה חודשים שבהם היא היתה נקייה. חשבנו שיצאנו מזה. התחלנו תהליך של חזרה למסלול.
"הגילוי השני היה מכה. כאילו שברגע אחד הענן השחור והמגעיל הזה חזר לבית, נשאר שם ורק הלך והתעבה. התקווה היתה שם כל הזמן. תמיד האמנתי שאנלי תחלים ולא ראיתי שום אפשרות אחרת, אבל התחושה שהמוות עומד כל הזמן מאחוריך, נושף בעורפך, היא תחושה איומה. היה מזעזע לגור בבית. פשוט מזעזע. מה גם שאנלי העדיפה שרוב החברים לא יידעו. היא היתה נורא גאה וזאת היתה דרכה להתמודד. היא לא רצתה להסתובב ברחוב ושיגידו: 'אוי זאתי נורא מסכנה'. בגלל זה הכל נשמר בין ארבעה קירות וארבעה אנשים וזה הפך את זה ליותר קשה לכולנו. לגמרי כיבדנו את הבחירה של אנלי אבל הסוד הגדול הזה הכביד נורא".
אני לא יכול לדמיין אפילו כמה כואב וקשה היה המאבק. כשהיא נפטרה לצד תחושת האובדן היה גם איזשהו מימד של הקלה?
"בשבוע האחרון היא סבלה מכאבים איומים, אבל אני לא יכול להגיד שהיתה תחושת הקלה. לא. אולי נשיפת אוויר קלה על זה שהיא לא סובלת יותר. אני לא הייתי מוכן לקבל שזה הסוף עד הרגע האחרון. כל הרפואה היתה בחזקת אויב מבחינתי וכשהרופא שלה אמר שנשאר לה גג חודש עשיתי ממנו אידיוט ומפגר. היא נפטרה אחרי שבוע ובמהלך השבוע הזה עד כדי כך לא העליתי בדעתי שזה עומד להיגמר שתכננתי נסיעה משפחתית לצימר.
"בניתי תוכניות על גבי תוכניות. בדיעבד זה היה ניסיון להרחיק את הקץ, אבל בזמן אמת לא האמנתי שזה יכול לקרות, בטח שלא מהר כל כך. חשבתי שהיא מסוגלת למשוך עוד שנה-שנתיים ושבינתיים אולי ימציאו תרופה כלשהי. היא לעומת זאת כבר ויתרה בשבוע האחרון. היא היתה צוחקת עליי שאני חי בסרט עם המון הומור שחור".
היתה שיחה אחרונה של פרידה?
"היה שבוע של שיחות. אני לא אכנס לפרטים אבל אני רק יכול להגיד שזה היה שבוע מלא באהבה אמיתית מלאה וכנה. 17 שנות אהבה התנקזו לכמה ימים. כי ברגע שאנלי קיבלה את הבשורה שזהו, זה הסוף, היא שחררה. הפסיקה להילחם. ודווקא ברגע הזה, באופן אבסורדי, חזרה לה שמחת החיים. היא חזרה לצחוק, להיות היא. זה היה שבוע מזכך מאוד".
איפה ביומיום שלך היא הכי חסרה?
"כל היום. זה אופף אותך בכל מקום. ב-7 באוקטובר היה היומולדת שלה ופתאום קפצה לי תזכורת בנייד: 'יומולדת לאנלי'. פעם זה תוקף אותי בבוקר, פעם בצהריים, פעם בלילה. האמת היא שהלילות הכי קשים. אחרי שהילדים נרדמים ואחרי שגמרתי עם כל המטלות הטכניות של החיים אני נשאר עם עצמי ואז הכאב מתגבר. למזלי הילדים עוברים למיטה שלי כל לילה להתכרבל. נראה לי שהם ימשיכו ככה עוד שנים".
אתה חולם עליה כל לילה?
"זה קטע מוזר. במהלך השנה הראשונה חלמתי עליה כמעט כל לילה. השיא היה שבוע לפני שעלינו לקבר לציון השנה. היא היתה מגיעה אליי בחלום כל הזמן, אפילו במנוחות לרגע בצהריים. אבל כשנגמרה השנה הפסיקו החלומות, או שלפחות התדירות ירדה דרמטית. עכשיו אני יכול לחלום עליה אולי פעם בחודש".
ובחלומות היא חיה?
"לא. היא כאילו חוזרת מהמתים כדי לדבר איתי אבל שנינו יודעים שזה רק מפגש לרגע ועמוק בפנים ברור לי שזה חלום. משהו נורא מיסטי ומוזר. יש לנו מפגשי חלום מהממים".
ועכשיו כשהם פוחתים יש חשש שההוויה שלה מתפוגגת?
"לא. ההוויה שלה לעולם לא תתפוגג. היא לא תלויה בתדירות של החלומות. החיים ממשיכים והחלומות משתנים אבל היא תמיד תתפוס אצלי מקום ענק. חוץ מהקיום שלה בזיכרון שלי אני רואה אותה כל הזמן דרך העיניים של הילדים שלי. היא תהיה איתי עד אין קץ".
השתנה בך משהו מבחינה אמונית מאז שהיא נפטרה?
"לא. תמיד היתה בי פינה חמה ליהדות וגם ברור לי שאני ארצה להנחיל אותה לילדים שלי, אבל מעולם לא הייתי יהודי חרד וזה לא משהו שישתנה בעקבות אירוע כלשהו, לא משנה כמה הוא דרמטי".
השאלה היא אם לאור מה שקרה לא היה בך צורך לבוא חשבון עם אלוהים.
"אני לא רואה את היחסים בינינו ככה. אני לא נותן לו דין וחשבון ולא מצפה ממנו לתת לי בחזרה. היו לי שיחות איתו, אבל אני לא מאשים אותו. אנחנו חיים את חיינו והאמונה היא משהו עמוק יותר שמתקיים בפנים בנשמה ומאפשרת לנו לראות את הדברים מעבר למוחשי, מעבר לחומר. היא לא מבוססת על גיב אנד טייק. איזו עסקה נעשה? אני אשמור שבת ואתה תיתן לי את אשתי בחזרה? זה לא אמור לעבוד ככה".
ואנלי כן ערערה על קבלת ההחלטות של אלוהים?
"כן היא גם הבטיחה לי שכשהיא תגיע למעלה ותהיה לה הזדמנות לדבר איתו היא תעשה שם סקנדל. זה היה נורא חמוד".
יום אחרי שהסתיימה השבעה התייצב טולדנו להצגה עם האנסמבל של "ולנטינו". "המחשבה הראשונה שעברה בראש היא לא לעשות כלום. פשוט להתפטר. מההצגה, מ'חטופים', מהכל. לשבת שנה בבית. יכולתי להרשות את זה לעצמי. אבל מהר מאוד חלחלה אצלי התובנה שאם אני עושה את זה אני גוזר על עצמי מיתה. זה לא שמהנקודה הזאת הכל נעשה קל יותר. להפך. השנה הראשונה ובטח החודשים הראשונים היו סיוט. לצאת מהבית, לעבוד, לצחוק על במה. זה היה קשה בטירוף. אני זוכר נסיעות ארוכות לצפון, לדרום, שבהן אני ממרר בבכי לאורך כל הדרך וגם מלקה את עצמי. חושב: מה אני עושה פה בכלל? מה לי ולדבר הזה? היום אני שמח שהתעקשתי ומרגיש שזה היה הדבר הנכון לעשות. להיאחז בחיים. פשוט ככה. בציפורניים. לא להרים ידיים.
"בשנים האחרונות, כשהייתי יוצא לעבודה, הרגשתי שאני משאיר בבית מטען גדול. הייתי צריך ללבוש את המסכה של 'החיים יפים' ולזייף הנאה, עניין, מוטיבציה. זה היה קשה. שכללתי את יכולת העמדת הפנים שלי עד כדי פיצול אישיות כמעט. לאחרונה חזרה לי קצת השמחה. התיאטרון והצילומים הם כבר פחות משקולת מבחינתי. מ'סוסים' אני נורא נהנה. אמרתי לציפי (פינס הבמאית) שממש לא נעים לי לקבל כסף על עבודה כל כך מספקת. אני גם מחפש דברים חדשים ומקווה שתחזור לי התשוקה".
ההתמסרות לעבודה היתה סוג של צוואה של אנלי? סיפרת בראיון איך היא התעקשה שתיקח את התפקיד ב"תמרות עשן" למרות מחלתה.
"זה לגמרי מה שאנלי היתה רוצה. 'תמרות' היה סמוך לרגע הגילוי אבל מאז צילמתי גם את 'טקסי דרייבר' ואת 'חטופים' ותמיד לאורך כל התקופה היא דחפה ותמכה ונתנה לי להרגיש שזה מה שאני חייב לעשות. לפעמים המשמעות היתה להשאיר אותה בבית רגע אחרי טיפולים בימים שהיא זקוקה לי. זה הגיע למצבים שהיינו רבים על זה אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע על אופציה של לסרב לתפקיד. היא גם שחקנית, אז בשבילה הוויתור הזה משול למוות.
"בסיבוב הראשון של המחלה קיבלתי יום אחד טלפון מציפי פינס שהתקשרה להזמין אותי לטקס שחקני השנה של בית ליסין. בשלב הזה היא לא ידעה על מצבה של אנלי אז אמרתי לה שאני לא יכול להגיע בלי להסביר למה פשוט כי צריכים אותי בבית. היא לחצה, אמרה שיהיו שם כל מיני ידידי התיאטרון ושאני מוכרח להגיע. בדיעבד התברר לי שציפי ידעה שאני מקבל פרס ולכן הנוכחות שלי שם היתה חשובה לה.
בכל מקרה, אחרי שהיא התעקשה לא היתה לי ברירה וסיפרתי לה שאנלי חולה ונמצאת רגע אחרי טיפול. בשלב הזה היא כמובן הבינה, גילתה לי שזכיתי ואמרה שהפרס יוענק לי בכל מקרה גם אם לא אצליח להגיע. ניתקנו וכשאנלי שמעה על זה היא התעקשה שאלך ולא הרפתה: 'אתה לא הולך לפגוע בקריירה שלך בגלל המחלה הזאת. היא לא תגמור לנו את החיים'. וככה היה לאורך כל שלוש השנים. אני לא מצטער שעבדתי קשה במהלך המחלה שלה. אשתי אישה חכמה היא ידעה מה היא אומרת".
יש איזה רגע איתה או סיטואציה שאליהם אתה מתגעגע במיוחד?
"זה חיים שלמים, אי אפשר לצמצם אותם לרגע. הזיכרונות גם כל הזמן משתנים. אני בעיקר מתגעגע לאנלי הבריאה והכיפית של לפני המחלה. היינו יוצאים הרבה. זוג של בתי קפה ומסעדות. פה למשל ישבנו המון".
אוי לא ידעתי.
"לא, זה בסדר. כמו שאמרתי, אני ממילא חי את זה כל הזמן. ישבנו גם במקום ההוא מעבר לפינה ובמסעדה ההיא. היינו איפה שלא תצביע. בעיקר אהבנו לאכול סטייקים יחד. אנלי היתה טיפוס של בשר. היינו אוכלים במיט בר, בשיפודיות בתקווה, בשמש".
כמה ימים אחרי השיחה שלנו נתקלתי בו שוב, במקרה, יושב במרפסת של בית קפה קרוב לבית על כיסא בר גבוה, צופה אל הרחוב ומעשן בשתיקה. זה היה בצהרי יום שישי, בשעות של הביחד, שבהן "דיל בוקר זוגי" הוא הכי פופולרי. ניגשתי לומר שלום, אך מיד הגיע ילדון יפה עם עור בצבע מוקה ושיער שטני חלק, כנראה הצעיר, שתבע את תשומת לבו ובעקבותיו הגיע ילד נוסף, יפה באותה מידה, כנראה אחיו הגדול וטולדנו, ששקע איתם באיזו התדיינות פרוצדורלית, נראה פתאום בודד פחות. סיכמנו שאת סוף השיחה נשלים בהזדמנות אחרת.
איך זה לגור שלושה בנים בדירה?
"בלגן מטורף. לכלוך, בגדים זרוקים בכל מקום, כאוס. לפעמים אני משחק אותה האבא המחנך, נוזף שזה לא ייתכן ככה, ואז הם עושים לי טובה, מסדרים איזה חדר ומהר מאוד הכל חוזר לסורו".
והאוכל? מיקרוגל ומנה חמה?
"לא נעשיתי בשלן. אני דואג שכל יום יהיה אוכל חם בבית. אנלי השאירה לי המון מתכונים. קציצות, מרק עוף. פעם הייתי זורק לפעמים מצרכים לסיר ומבשל רוטב בולונז בלי לשים לב לפרטים אבל היום הכל כתוב. נעשיתי אלוף. אני מסתכל לתוך הסיר וחושב לעצמי: 'וואו, לא להאמין שאני בישלתי דבר כזה'. חשוב לי לדבוק במתכונים של אנלי כי הילדים שלנו קצת בעייתיים באוכל, הם צריכים את הטעם המוכר. גם את העוגות שלה אני אופה. הגדול אוהב את העוגת גבינה, הקטן את השוקולד".
אתה מתחיל להרגיש את המעמסה שבלהיות אב חד-הורי?
"כן. זה קשה מאוד, גם כי יש תחושה שזה קרה פתאום, למרות שלכאורה היו לי שלוש שנים של אימון והיערכות. בשנה וחצי-שנתיים הראשונות אנלי עוד איכשהו תפקדה, אבל בשנה האחרונה התפקוד שלה הלך והידרדר ואז הייתי צריך לתרגל. אבל כמה שזה קשה ותובעני זה גם כל כך מתגמל שזה בסדר. הילדים הם לגמרי העוגן שלי. גם ההחלטה לחזור לשחק, שבדיעבד הצילה אותי, הגיעה בזכותם. כי איך אני יכול להגיד לילדים לחזור לבית ספר אם אבא נשאר בבית ולא הולך לעבודה? זה לא הוגן. באופן הזה ניסיתי להחזיר את השפיות לבית".
ברוטינה של היומיום הכוחות גם אוזלים לפעמים?
"בעיקרון אין את הלוקסוס הזה שייגמר לך הכוח, אבל פעם בתקופה קורה שאני קורס. זאת אומרת שאני חייב שקט לשעה-שעתיים, לא לעשות כלום, לא לשמוע, לא לראות או לא לדבר עם אף אחד. אני מקבל את זה, אבל לא נותן לעצמי לשקוע יותר מדי. הילדים רגישים לזה. כשמגיע הרגע שבו אני צריך קצת זמן לעצמי, הם מפרגנים לי אותו. אבל זה רק רגע ומיד חוזרים לחיים. הם לא נותנים לי ליפול".
בשגרה מדחיקים, או שאנלי מתקיימת בין שלושתכם כל הזמן?
"כל הזמן. התמונות שלה תלויות על המקרר. אנחנו מדברים עליה המון, נזכרים. בהתחלה זה היה כל יום כל היום. ברגע שהם מעלים את הנושא אני מעודד, מפתח את השיחה, לא מנסה לטאטא או להסתיר. אני נותן להם דרור להוציא הכל, לשחרר. ויש גם ימים ששלושתנו פשוט יושבים ובוכים. אחר כך אנחנו צוחקים על עצמנו שאנחנו כאלה בכיינים.
"לפני חודשיים בערך נסענו לארוחת ערב משפחתית אצל האחיות של אשתי במושב והקטן פתח את הנושא. אמר שהוא מתגעגע ושאל למה היא לא חוזרת. לדעתי רק עכשיו הוא מתחיל להבין את המשמעות של המוות, את הסופיות שלו. אז התחלנו לדבר על מה זה מוות ומה זה סרטן ולמה המחלה הזאת קורית. מהר מאוד שלושתנו התחלנו לבכות. עצרתי בצד ודיברנו ובכינו והתחבקנו. זה היה ערב איום ונורא וארוחת הערב הזאת היתה קצת 'גמעכט' מבחינת שלושתנו. משברים כאלה קורים כל הזמן אבל אנחנו עוברים אותם וממשיכים הלאה, עד המשבר הבא. פעם בכמה חודשים נופל להם עוד אסימון. בסך הכל הם ילדים מאוד שמחים וחיוניים ותוססים. אני מתאר לעצמי שזה טבעי שבכל פעם נחשף עוד רובד של האבל".
ומתי אתה מטפל ביורם?
"אני לא מטפל ביורם אין לי זמן אליו, לפחות לא כרגע. אולי אשלם על זה מחיר עוד כמה שנים, אבל כרגע אין לי עצבים או כוח להתעסק בעצמי (מחייך). לא מזמן ירדתי פה לבר מתחת לבית ושתיתי משהו עם חבר. לא יודע, אולי זה אומר שאני מתחיל לתת משהו לעצמי".
וכשישבת על הבר היו מעורבים בזה רגשות אשם?
"לא כל כך אבל זאת היתה תחושה מוזרה. תחושות האשם היו בעיקר במהלך השנה הראשונה. אם משהו הצחיק אותי פתאום הייתי ועוצר וחושב: 'רגע, באיזו זכות אני נהנה עכשיו מהרגע הזה?'. היום כבר לא התגברתי על זה. בכלל הרגש הדומיננטי הוא לא אשם אלא התחושה של לאבד יד ועדיין להרגיש אותה. כאילו גדעו לי איזה איבר אבל הוא עדיין נמצא איתי".
אתה רואה את עצמך מסוגל לחוות שוב אהבה?
"לא יודע. אחרי 17 שנה עם בן אדם, כשההיכרות כל כך מעמיקה, הזוגיות הופכת למשהו אחר, גדול יותר. בזמן אמת לא הייתי מודע למה שיש לנו, לא הערכתי מספיק. היו גם מריבות ומשברים כמו אצל כל זוג, אני לא מנסה לייפייף, אבל היתה גם התאמה מדהימה. לפעמים אני מסתכל על זוגות ברחוב ונטרף מקנאה. מתפרק. אם מולי צועד זוג עם ילדים כל הגוף שלי נסדק מבפנים. בא לי שהזוגות האלה יידעו מה יש להם בידיים, שיראו את כל היופי שמונח להם מתחת לאף. אבל בסדר, הם לא מסוגלים לראות ועדיף להם שיישאר ככה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם