אין קץ לילדות: טים ברטון על אהבה, חיים ומוות
אחרי קריירה מפוארת בת שלושה עשורים, חוזר הבמאי טים ברטון אל "פרנקנוויני", סרט אנימציה קצר שיצר בתחילת הקריירה שלו כשעבד כאנימטור באולפני דיסני, העוסק בילד שמחזיר את כלבו האהוב לחיים. "ציור זה כמו זן בשבילי, אני לא כל כך מתחבר לטכנולוגיה", הוא מספר בראיון
כאשר ג'וני דפ, הצלע השלישית במשולש היצירתי המצליח הזה, נפגש עם ברטון כדי לדבר על "המספריים של אדוארד" המחשבה הראשונה שלו על הבמאי היתה "אולי תלך לישון". דפ ראה לפניו "אדם רזה וחיוור עם עיניים עצובות ושיער שביטא יותר ממאבק עם הכרית בלילה הקודם". המחשבות של ברטון הועברו באמצעות תנועות ידיים מטורפות, "כשהוא מניף אותן באוויר ללא שליטה ומקיש בעצבנות של השולחן", מוסיף דפ, או באמצעות נעיצת מבט פתאומית. הם הצליחו להסתדר, נזכר השחקן, כי כל אחד השלים אינטואטיבית את החורים בתחביר של האחר.
זה כנראה תמיד קצת ככה עם ברטון, אך בעיקר כאשר הוא מתבקש לתת הסברים על המקורות של כמה מרעיונותיו, או גרוע מכך - לקשר אותם לאירועים בעבר או בהווה שלו. למען האמת הוא עושה כמיטב יכולתו, אבל ברור לגמרי שהוא מעדיף לאפשר לסרט לספר את סיפורו.
במידה רבה סרטו החדש "פרנקנוויני" הוא הסרט שברטון יוצר כל חייו. סרט אנימציית סטופ-מושן בשחור לבן יפהפה ומרגש על ילד בעיירה אמריקאית מרושעת שמחזיר את כלבו האהוב לחיים. הוא צילם גרסה קצרה של הסרט לפני 28 שנה כאשר עבד כאנימטור באולפני דיסני, לאחר שסיים את לימודיו בקולג' בקליפורניה. הסרט לא הופץ אז כי נראה לאולפני דיסני מקאברי מדי. זמן קצר אחר כך שוחרר ברטון מהאולפנים.
אין ספק שאפשר לראות בחזרתו עכשיו לדיסני כדי לצלם את הסרט - לאחר שגרף עבור האימפריה יותר ממיליארד דולר הכנסות מסרטו האחרון "אליס בארץ הפלאות", מספר 12 ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים - סוג של סגירת מעגל. ברטון צוחק כאשר אני אומר זאת אבל לא מכחיש שהוא נהנה מכך שבסוף הוא השיג את מה שרצה. "'פרנקנוויני' חשוב לי מאוד", הוא אומר על הסרט שפתח בשבוע שעבר את פסטיבל הסרטים של מכון הקולנוע הבריטי בלונדון. "הסרט צץ לראשונה בתחילת שנות השמונים שהיתה תקופה מוזרה בהיסטוריה של דיסני. היתה שם קבוצה של אנשים מאוד מוכשרים שלא הרשו להם לעשות יותר מדי. זה היה קצת שייקספירי איך המבוגרים יותר מימי 'שלגיה' ניסו להיאחז בכוח בקרנות המזבח. לא הייתי אנימטור מי יודע מה, לפחות לא בסגנון שלהם, כך שהיתה לי אפשרות לשבת לבד בחדר איזה שנה-שנתיים ופשוט לצייר".
בהתחלה זה נראה כמו חלום שהתגשם. היתה לו ילדות לא מאושרת סמוך לאולפני דיסני בלוס אנג'לס. את רוב שנות התבגרותו בילה בצפייה בסרטים, בעיקר בסרטי אימה ובמחשבות איך ליצור אותם. "זה היה מדהים שבגיל 21
היתה תוכנית להקרין את "פרנקנוויני" יחד עם "פינוקיו", אבל בהקרנות המבחן חוקרי השוק של החברה הגיעו למסקנה שהסרט של ברטון יגרום לילדים לטראומה והוצע לו לחשוב קצת יותר על סוף שמח בסרטיו. "אחרי כמה שנים הרגשתי כמו רפונזל הכלואה במגדל ושום דבר שעשיתי לא ראה אור יום", הוא אומר. "אבל כמה אנשים באולפני האחים וורנר ראו את 'וינסנט' הקצר שלי וכך ניתנה לי האפשרות לעשות את 'ההרפתקה הגדולה של פי וי הרמן'". הסרט גרף בקופות יותר מ-40 מיליון דולר ומאותו רגע ברטון לא הביט לאחור (ומטבע הדברים גם לא היה צריך לדאוג יותר לסופים שמחים ומתקתקים). לדבריו למעבר מאנימציה לסרטים בהשתתפות שחקנים היתה עוד השלכה משמחת כי זה אילץ אותו לדבר עם אנשים אחרים. "אני חושב שעד אז אנשים חשבו שאני חירש-אילם או משהו כזה" אומר ברטון.
מעניין אותי מאיפה הגיע הסיפור עצמו של "פרנקנוויני". בכל היצירה של ברטון, על הטיפוסים הדוחים שבה, יש תחושה אוטוביוגרפית לפחות במובן הפסיכולוגי. אולם במיוחד הסרט המרגש הזה, שמסתיים בניצחון, שעוסק בילד בודד שחש רדוף על ידי המוות, נותן תחושה שמדובר במשהו אינטימי ואישי.
מדוע החלטת לחזור לסרט?
"זה תמיד היה בזיכרון שלי. כל דבר שם מבוסס על מישהו שהכרתי או שילוב של כמה אנשים ומבחינתי כל המקומות והרגשות ופוליטיקת הילדים מאוד אמיתיים".
ההתבטאויות של ברטון עד עתה על ילדותו מאוד זהירות, אף על פי שהוא מעולם לא הותיר הרבה מקום לספק בכך שהקריירה שלו, לפחות בחלקה, היא חזרה דמיונית אל המחסור של אותן שנים. קטע ביוגרפי מחייו שצץ מפעם לפעם ונשמע קצת כמו אגדה מוזרה, מספר על כך שהוריו חסמו בלבנים את החלונות בחדר השינה שלו והותירו רק סדק שדרכו יוכל להציץ החוצה, מה שגרם לו להזדהות עם גיבוריו של אדגר אלן פו שנקברו בחיים.
אביו היה שחקן בייסבול מקצועני לפני שברטון נולד וסוכן נסיעות אחרי שנולד, ונראה שבנו ממש לא רצה להיות כמוהו. ברטון מספר שגם עם אמו לא הסתדר. עד כדי כך שבגיל 12 הוא עבר להתגורר עם סבתו. בגיל 16 כבר חי בדירה לבד ובהמשך עבד כדי לממן את לימודי הקולג' שלו במכון קליפורניה לאמנויות. מכיוון שאולץ להתבגר מהר, נראה שהוא מנסה להגן על דמיון הילדות שלו. בעבר אמר משהו קצת מוזר: "עברתי טיפולים פסיכולוגיים אבל מעולם לא דיברתי על ההורים שלי".
הסרט הזה שבו הילד ויקטור מסרב להפצרות אביו לשחק בכדור ומתחבא בעליית הגג עם כלבו שנולד מחדש הוא עוד סוג של קתרזיס?
"בערך. אבל ההורים בסרט הם יותר בגדר הגשמת משאלות. במובן מסוים הסיטואציה חיובית יותר. הוריי סבלו מהאידיאל של משפחה גרעינית. זה מאוד הלחיץ אותם אני חושב. היה לי כלב אבל הוא לא נראה כמו הכלב בסרט. כלב יכול להיות אהבתך הראשונה, ואצלי זה היה ככה. אהבה ללא תנאי, מה שלא קורה הרבה אצל אנשים וגם לא אצל כל בעלי החיים. אבל לכלב שלי היתה נשמה. בשלב מסוים הוא חלה בסוג של כלבת והערכתי שהוא לא יחיה עוד זמן רב - למרות שבסוף הוא חי יותר ממה שצפיתי. באותה תקופה גם צפיתי ב'פרנקנשטיין' אז כל הערבוב הזה של אהבה וחיים ומוות התבשל אצלי די מוקדם".
ואז נולד העיסוק שלך במוות?
"ברור שבגלל הטיפול בכלב, רוח הרפאים הזו של המוות המאיים ריחפה מעליי, אבל גם קיבלתי את זה מסרטים. למעשה כמעט בכל סרט שאהבתי היה משהו מזה. 'דרקולה' למשל. הורים היום שוכחים כמה הנושאים האלה חשובים לילדים. בסרטי דיסני של פעם יש מוות ואימה כל הזמן. ילדים זקוקים לזה, אני חושב. ככה הם לומדים להבין את העולם".
באותם הימים בחדר השינה שלו עם החלונות האטומים בלבנים, ברטון החל להתייחס למושג "אנימציה" (הנפשה) כלשונו. כמו ויקטור ב"פרנקנוויני" הוא רצה לצקת חיים לתוך דברים. הוא התגורר בסמוך לבית קברות ונהג ללכת לשם ולתהות על אודות הטיפוסים המפחידים שחפרו קברים. במבט לאחור, הוא אומר, זה קצת מפחיד לחשוב עד כמה הוא חש בודד באותם ימים. ולמרות כל ההצלחה שלו הוא עדיין מרגיש אאוטסיידר.
ניכר שיש בסרטיך ניסיון לחזור לילדות.
"אנשים אומרים שאני תקוע בילדות אבל זה לא נכון. אני זוכר שראיתי תערוכת רטרוספקטיבה של מאטיס. אתה רואה שהוא החל בדרך מסוימת ואז ניסה משהו אחר, ואחר כך נראה שהוא הקדיש את כל חייו לניסיון לשוב לדבר הראשון. לאותה הפתעה. כי אתה מגלה את המוזרות של החיים רק פעם אחת בצורה אמיתית ורעננה. אני חושב שהסרטים שלי מסמלים את זה. אני חושב על זה מפעם לפעם אבל לא מנתח את זה יותר מדי".
ברטון ממשיך לצייר, וסרטיו עדיין מתחילים במחברת הציור שלו. הוא גם עדיין נושא עמו לכל מקום עיפרון ונייר למרות שהיום הוא צריך לנהוג יותר בחשאיות מחשש שפעולת יצירה שלו תונצח על ידי פפראצי או על ידי מעריצים בעלי אייפון. "פעם יכולתי ללכת לקניון ולצייר כל מי שבא לי", הוא אומר "אבל היום זה כבר לא כל כך פשוט. עכשיו אני צריך למצוא איזו פינה אפלה בבר ולהוציא את מחברת הציור שלי. הפעולה עצמה חשובה לי, זה מרגיע אותי. אני לא כל כך מתחבר לטכנולוגיה. אני נכנס לאינטרנט מעט מאוד. ציור זה כמו זן בשבילי. זה משהו פרטי, עניין מאוד נדיר בימינו".
ברטון ובונהם קרטר מנסים לא להסתגר יותר מדי בבית. אני גר לא הרחק מהם ויצא לי לא פעם לראות אחד מהם או את שניהם עושים קניות, יושבים בבית קפה או מטיילים עם ילדיהם תוך הפגנת השיער הפרוע שהפך לסימן ההיכר המשפחתי. ברטון הפך להורה בגיל מאוחר, 45, אבל נראה שהוא נהנה מאוד מ"היצורים הקטנים והמפתיעים האלה" - בילי בן ה-9 ונל בת ה-5. הוא ובונהם קרטר ידועים בכך שהם דאגו שלכל אחד מהם יישמר מרחב משלו בתוך מערכת היחסים באמצעות מגורים בחלקים נפרדים של שני בתים מחוברים. הם נהנים להתבדח על הסידור הזה. "הוא כל הזמן קופץ לבקר וזה מאוד מרגש", אומרת הלנה. "כשיש לך שני בתים פירוש הדבר שאפשר לצאת מהשיער זה של זה", אומר טים. "וכידוע יש לנו הרבה שיער".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם